סוגיית פינוי משפחה מנכס נפקד ב"סילואן".

סוגיית פינוי משפחה מנכס נפקד ב"סילואן".

פניה במכתב שקיבלתי לאחרונה מ"עיר עמים" הפרו פלסטינית : ============================================================= חברים יקרים, חברות יקרות, שעה שממשלת ישראל שבה ומכריזה על כוונתה לספח שטחים בגדה, הניסיון הירושלמי שנצבר ב-53 שנים מלמד, כי מה שעומד על הפרק איננו רק הכרזה פורמלית אלא גם שורה של כלים נוספים לנישול וגזל של רכוש ואדמות פלסטיניים. כזה הוא סיפורם של בני משפחת סומרין מסילואן. בעוד כחודש, ב-30 ביוני, ידון בית המשפט המחוזי בירושלים בערעור שהגישו בני המשפחה נגד מסירת ביתם לידי חברת הימנותא, חברת-בת של הקרן הקיימת לישראל. הסיפור שמאחורי הדיון המשפטי הוא דוגמא למציאות הקפקאית שיצר הסיפוח במזרח ירושלים. את בית המשפחה בנה הסבא, מוסא סומרין, בזמן השלטון הירדני במזרח ירושלים. מוסא מעולם לא עזב את ביתו , וכך גם האחיין שלו שגר אתו בבית ואף הקים בו את משפחתו שגרה שם עד היום. בסוף שנות ה-80' של המאה הקודמת, הוגש לאפוטרופוס לנכסי נפקדים תצהיר חתום שהעיד כי מוסא סומרין נפקד. מבלי לבדוק את נכונות הדברים, האפוטרופוס הכריז על הבית כנכס נפקד ומכר אותו לקק"ל, למרות שהתצהיר היה שקרי: מוסא מעולם לא היה נפקד, והוא נפטר בשיבה טובה בביתו בסילוואן ב-1984, כמעט 20 שנה אחרי סיפוח מזרח ירושלים. קק"ל, בעליו החדשים של הנכס, הגישה תביעת פינוי נגד האחיין. כך החל מאבק משפטי ארוך ומתיש שנמשך כמעט 30 שנה: בתחילה קבע בית המשפט שמוסא לא היה נפקד ולכן דחה את תביעת הפינוי. בעקבות זאת, קק"ל והאפוטרופוס ערערו וטענו שאמנם מוסא לא נפקד, אבל יורשיו הם בהכרח בניו, והם כן נפקדים. העובדה, שהאחיין הוא זה שחי עם מוסא בבית וקיבל ממנו רשות להמשיך לגור בו גם אחרי מותו, לא שינתה דבר. בספטמ ר האחרון פסק בית המשפט כי על משפחת סומרין להתפנות מהבית שאותו מעולם לא עזבה. קק"ל ביקשה לעשות שימוש מפותל ולא ראוי בחוק נכסי נפקדים. קודם כל בחרה לטעון כי היורש אינו היורש שקבע הסב, ואחר כך ביקשה להחיל את חוק נכסי נפקדים על הבנים שלכאורה נטשו את הנכס כי חיו בירדן, שמאז הסכם השלום איתה כבר אינה מדינת אויב. לאורך השנים היו יועצים משפטיים לממשלה שהתריעו כנגד השימוש בחוק נכסי נפקדים במזרח ירושלים כלפי תושבי הגדה או ירדן, אך כיום בית המשפט שב ופוסק לטובת ארגוני מתנחלים שהפכו את החוק לקרדום לנישול פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים, כפי שקרה למשפחת סומרין. סיפורה של משפחת סומרין הוא סיפורם של רבים במזרח ירושלים, אשר מתמודדים עם דרכים שונות שבהן פועלות הרשויות לדחיקתם מהעיר. במקרה של סיפוח שטחים נוספים בגדה המערבית, החוק יתווסף לאמצעים הרבים המופעלים גם עתה לנישול פלסטינים מבתיהם ומאדמתם. אלפים רבים בגדה המערבית יהיו חשופים לחוק זה, ביניהם גם מי שכבר איבדו בתים ואדמות ב-1948. עכשיו הוא הזמן להיאבק בתכנית הסיפוח; עכשיו הוא גם הזמן להיאבק במעשה הנישול המכוער של משפחת סומרין. ב2011, קמפיין ציבורי שכלל שליחת מכתבים לקק"ל גרם לעצירה זמנית של הפינוי. לצערנו, המשפחה ניצבת כעת שוב מול סכנת הפינוי. היכנסו ללינק והצטרפו לדרישה מקק"ל, לעשות את הדבר האנושי ולא לפנות את המשפחה מביתה. ========================================================= עד כאן המאמר, להלן התייחסותי לנדון. חוק נכסי נפקדים הוא חוק שקיים ברוב מדינות העולם ובא לקבוע במסגרת החוק באלה מקרים בעלות מוכחת בקרקע תשאר בידי בעליה [שהוגדרו כאוייבי המדינה במועד החקיקה - [1949-50] ובאלה מקרים תוקנה הקרקע לאפוטרופוס על נכסי נפקדים הפועל תחת משרד האוצר. נכון שהיו מקרים החוק נוצל לרעה ע"י 2 הצדדים ולבסוף הוכרעו הזכויות בבית המשפט החוזי או בערעור לעליון. צריך לומר את האמת...לולא חוקק חוק זה לא היה ניתן לבנות את מדינת ישראל, ויש גם לומר שנפקד או יורשיו שהוכיח זכויות יוכל לקבל חזרה את אדמתו או שוויה ביום בו יוכרז על הסכם שלום סופי עם הפלסטינים. והאמינו לי, הפלסטינים הם אומני זיוף מקרקעין הנובעים מכך שאדמותיהן מעולם לא הוסדרו [במרביתן] ולכן חל עליהם עדיין חוק הקרקעות העות'מאני והם מסיבותיהם לא טרחו מעולם לעשות כל ניסיון להסדיר את בעלותם בקרקע עקב ריבוי טוענים לבעלות, ריבוי יורשים, ומחסור במסמכי בעלות "אמיתיים" ומאומתים בספר נטוריונים הבריטי/ירדני המצוי מבטאבו בירושלים. במקרה שלפנינו לדיירים במבנה יש לכל היותר זכות מוקנית עפ"י החוק הישראלי כ"ברי רשות" ומגיע לדיירים הישירים זכות לפיצוי שימנע את זריקתם לרחוב, אבל...אין להם כל זכות במקרקעין והבניין שבנוי עליו. כל הניסיונות ליפות ולקלס את קק"ל , הנושא היה בבתי המשפט השונים מעל 30 שנה והסתיים בצוו פינוי, והעניין חתום בחינה משפטאית באופן סופי. מאמר של שלום עכשיו בנדון - https://peacenow.org.il/somrin-verdict-silwan פס"ד במחוזי ירושלים משנת 1999 הקובע שהאדמה תשאר בבעלות יורשי הנפקד לכאורה - http://www.hamoked.org.il/files/2015/1159517.pdf ============================================================================= פרל דוד , סלולרי - 052-8964914
 
פסה"ד בשלום עניין נפקדות , פסה"ד הנכון למקרה

מסתבר שפסה"ד במחוזי שבו זכו יורשי ה,נפקד" בהחזרת אדמתם, הם מאותו שבט [סומרין] אך משפחה אחרת המתייחסת ליחידת קרקע אחרת ושם המדינה זכתה בטענותיה [שלא כמו במקרה שהצגתי ושאליו התייחסה פניית עיר עמים] . להלן הפניה לפסה"ד בשלום מ-20 ספטמבר 2019 - https://www.ruling.co.il/בית-משפט-השלום-בירושלים-ת"א-12797-05_a99aef98-a118-4695-8bd9-bbb95d33a30e בית משפט השלום בירושלים ת"א 12797-05 לפני כבוד השופטת מרים קסלסי התובעת הימנותא בע"מ - ע"י ב"כ עוה"ד זאב שרף ואח' נגד הנתבעים 1.עזבון המנוח מוחמד מחמוד סומרין 2.אחמד מוחמד מחמוד סומרין 3.אמל סמרין 4.עלאא סומרין 5.סאברין סומרין 6.עלי סומרין 7.מחמוד סומרין 8.מוראד סומרין 9.אמאני סיאם ע"י ב"כ עוה"ד מוחמד דחלה ואח' תקציר פסק דין מבוא לפניי תביעה לפינוי הנתבעים ממקרקעין לא מוסדרים, שטח של כ-740 מ"ר בסילוואן ועליו מבנה בן שתי קומות (גוש שומה 30125 חלקה 175 ). בנוסף נתבעים המחזיקים לשלם דמי שימוש ראויים בגובה של 500,000 ₪. שרשרת הבעלויות במקרקעין כפי שהיא רשומה בפנקס השטרות היא כדלקמן: משנת 1959 עד 1988 הבעלים הוא אלחאג' מוסא עבדאללה סמרין (להלן: "מוסא"). מוסא נפטר ב-20.7.1983 בירושלים. למוסא היו שלושה בנים. אשתו ואחד מבניו נפטרו בימי חייו ושני בניו האחרים הם אזרחי ותושבי ירדן. ב-3.11.87 האפוטרופוס על נכסי נפקדים הכריז על מוסא כנפקד, על נכסיו כ"נפקדים" ואישר שהם מוקנים לאפוטרופוס כחוק. ב-1988 מכר האפוטרופוס את הנכס לרשות הפיתוח. ב-1991 נמכר הנכס לתובעת, בעלותה נ רשמה בפנקס השטרות ביום 10.4.91 ומהווה ראיה לכאורה לזכותה בנכס. הגדרת מוסא כנפקד על פי חוק נכסי נפקדים תשי"ח-1958 היתה שגויה, אולם הנכס נותר כנפקד, לאחר שיורשי מוסא הוכרזו כנפקדים (צו ירושה הוצא ב-3.9.03), וכל יורשיו הוכרזו נפקדים. הליכים משפטיים קודמים מיד לאחר רכישת התובעת את המקרקעין מידי רשות הפיתוח החלה התובעת בנקיטת הליכי פינוי נגד המחזיקים בנכס – בני משפחת סומרין. בתביעה הראשונה (5980/91) טען מוחמד מחמוד סומרין (שכבר נפטר) את הטענות הבאות: הנכס אינו "נפקד" ויש לבטל ההקנייה לאפוטרופוס ועמה המכירה לתובעת. ביום 15.3.1983 ארבעה חודשים לפני מותו של מוסא, הוא מכר הנכס לאביו של מוחמד. מסמך מודפס הוצג כראיה. מוחמד טיפל במוסא שנים רבות וזה העניק לו בתמורה דיירות מוגנת או רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס. פסק דין ראשון בת.א. 5980/91 ביום 26.12.1994 כב' השופטת יהודית צור דחתה את תביעת הפינוי, בקובעה כי ההכרזה על הנכס כנכס נפקד היתה שגויה מעיקרה משום שמוסא לא היה נפקד ולא הוכח כי כל יורשיו ויורשיהם הם נפקדים. בהכריעה את התביעה על בסיס טענת ההגנה הראשונה של מוחמד , התייתר הצורך לדון בשתי הטענות החלופיות של הנתבעים. ע"א 21/95 בית המשפט המחוזי ביטל פסק הדין של בימ"ש קמא ביום 15.4.96 וקבע כי הנכס הוקנה כדין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים טרם שהעבירו לרשות הפיתוח, וכי לא די בספקות שהועלו בענין זה כדי לגרום לביטול ההקניה, משום שנטל הראיה הוא על הנתבעים ולא על התובעת. נוכח קביעה זו, ובהעדר הכרעה בשתי הטענות החלופיות של הנתבעים, הוחזר התיק לבית משפט קמא, שיכריע "בשאלה האם הוכח שהמנוח מכר בחייו לאביו של מוחמד את הנכס אשר בחלקה 75 (שאז יש לדחות את התביעה), והיה אם לא ישיב עליה בחיוב (ידון) בשאלה אם עומדת למחזיק בנכס הגנה מן ההגנות שלהן טען" ( פסק הדין ניתן ביום 15.4.1996). כב' השופטת יהודית צור מונתה לביהמ"ש המחוזי, ולכן מונה מותב אחר – כב' השופט שטראוס , אשר שמע חלק מהראיות והסתמך גם על הראיות שכבר נשמעו בפני המותב הקודם . פסק הדין השני בת.א. 5980/91 כב' השופט שטראוס דן בשלוש טענות ההגנה אף כי די בתשובה חיובית אחת כדי להביא לדחיית התביעה וזאת עשה למקרה שתצא שגגה מתחת ידיו כדבריו, וכנראה כדי למנוע התדיינויות נוספות, ניסיון זה לא צלח כפי שאראה בהמשך. בענין חוזה המכר – כב' השופט שטראוס קיבל את הטענה שהנכס נמכר לאביו של המחזיק "אכן מדובר בעסקה אמיתית ומסמך אמיתי שלא זוייף לצורך המשפט והמנוח מוסא אכן מכר את הנכס לאבי הנתבע". בקביעה זו התבסס על עדויות שהיו בפניו ועל סברות שהסיק והיו הגיוניות בעיניו. יש לציין כי איש לא הגיש חוו"ד מומחה בענין אותנטיות כתם הדיו שנחזה להיות הטבעת האצבע של מוסא . יחד עם זאת, לקביעה זו לא היתה משמעות מעבר לדחיית תביעת הפינוי שעמדה בפניו , בהינתן שהנכס נותר בגדר נכס נפקד ולאור סעיף 17 (א) לחוק נכסי נפקדים תש"יח -1958 הקובע כי "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה.". אקדים המאוחר ואציין כי התביעה להצהרת הבעלות של סומרין על סמך הסכם זה בבית משפט מחוזי, נדחתה לפי בקשתם, וגם בתביעה שלפניי לא חזרו הנתבעים על טענה זו , וטענו רק באופן כללי כי ההעברה היתה שלא כדין בשל כך שנשענה על הטעות בהגדרת מוסא כנפקד (ס' 8 לכתב ההגנה) . בענין דיירות מוגנת – הטענה נדחתה בקצרה, באשר לא הוכחו יסודות השכירות המוגנת. בענין רשות שאינה הדירה – קבע כב' הש' שטראוס כי יש בחזקה במשך עשרות שנים הסכמת הבעלים (מוסא) להענקת רישיון כשהוא מפנה ל ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת (1977). ביהמ"ש מצא כי שתיקת יורשי מוסא, אף שהתגוררו בירדן מלמדת על ידיעתם והסכמתם להחזקת מוחמד את הנכס , העדות על יחסי הקרבה והעזרה שהעניקו מוחמד ואביו למוסא לא נסתרה ולכן ניתן ללמוד "לא רק על עצם הענקת רשות אלא אף על הכוונה להעניק רשות שתעמוד לנתבע למשך השנים". יש להעיר כי הסכמה מכללא שנלמדה מהתנהגות בניו של מוסא בזמן שחי אינה רלוונטית, בהעדר כל זכות בנכס כל עוד אביהם חי, ואילו הסכמתם מכללא לאחר פטירת אביהם וסבם גם היא אינה רלוונטית מהטעם שלא היו זכאים לרשת הנכס, בהיותם "נפקדים". יחד עם זאת קביעת ביהמ"ש בדבר קיומה של רשות "שתעמוד למשך השנים" יכולה באופן תיאורטי לדור בכפיפה אחת עם הכרזת הנכס לנפקד ועם מכירתו לתובעת, משום שנקבע בחוק נכסי נפקדים בסעיף 15 כי " העובדה שנכס היה לנכס נפקד או לנכס מוקנה אינה מפקיעתו מכל משכנתה, משכון או שעבוד אחר, או מכל זכות חזקה או שימוש, שנוצרו באופן חוקי לפני כן." השאלות השנויות במחלוקת מאז ההליך הראשון שננקט ע"י התובעת ועד היום חלפו 28 שנים. במהלכן נפטרו "הרוכש" של הנכס על פי הסכם שמהימנותו לא הוכרעה, נפטר בנו מוחמד שכב' השופט שטראוס מצא כי הוענקה גם לו רשות להתגורר בנכס. למעשה כל הנתבעים הנוכחיים נתבעו לראשונה בהליך זה ועל כן, לבד מהיותם חליפי מוחמד, הועלו על ידי נתבע 2 ואמו -נתבעת 3 טענות "חדשות" לענין זכותם העצמאית בנכס או בחלק ממנו . נתבע 2 טען לרכישת זכויות דיירות מוגנת בדירה שבקומה השניה, מידיה של שוכרת מוגנת שכונתה "הגרמניה", ואילו אמו טענה כי גם היא קיבלה רשות בלתי הדירה ממוסא, בזכות טיפולה בו, ולא רק בעלה שנפטר. טענות אלו לא נטענו ולא נדונו באף אחד מההליכים הקודמים. טענת נתבע 2 הועלתה בכתב ההגנה, אולם טענת נתבעת 3 נשמעה לראשונה במועד ההוכחות, בעת שהעידה. המשך בדף הבא.
 
למעלה