או באפי
באפי, באפי שלי. ה-מלכה. ה-אחת והיחידה. אם יש סדרה שהייתי זונח בעבורה את הכל, הלוא שזו באפי למה התחברתי כל כך טוב לסדרה? הרבה סיבות. שרה מישל הקסומה היא רק אחת מהן. אפילו לא העיקרית. התסריט השנון, הדמויות הכל כך מאופיינות בצורה מדוייקת, העובדה שאין שחור ולבן, כמו שאסף ציין, וגם הטובים מועדים, בעוד שהרעים לעתים עושים מעשה טוב. יש המון דברים שלא יכולים להתקיים בשקט באף סדרה אחרת. מה למשל? למשל, יציאה מהארון של דמות שהייתה עד כה סטרייטית לגמרי. תראו לי עוד תכנית שבה זה לא שוס? לא גימיק למשוך קהל, אלא חלק מהחיים. בבאפי יש גם את הזווית המיוחדת של ג`וס להראות דברים שקורים במציאות, ולתרגם אותם לעולם השדים. דוגמא אחת היא הפרק על הנערה עם החבר הקנאי, שמכין לעצמו שיקוי פלאים, ובכל פעם שנדמה לו שמיהשו מסתכל על חברה שלו יותר מדי, הוא הופך לבריון ורוצח אותו, מכה את החברה שלו בדרך. אהבתי לראות איך תרגמו את התפישה הנשית-מוכה הזאת, לפסים של על טבעי. "זה לא הוא. הוא אוהב אותי. הוא פשוט לא היה עצמו היום". כן, טוב, אבל לפי ג`וס וודון, זה לא תירוץ. והדמויות מאוד אמינות ומאוד רגישות. אפילו באפי הכל יכולה היא בחורה רגישה ולא תמיד שופעת ביטחון עצמי. לפעמים, הכי חשוב לה בעולם להיות מקובלת. לפעמים, היא לא בטוחה בעצמה או בבגדים שלה ( ובעונה השלישית הייתה לה גם סיבה לאבד ביטחון, אבל בואו לא נדבר על נושאים כואבים כמו המלבישה של העונה השלישית. פרקים שווים בהחלט העונה הזו הם : Pangs, Something Blue, Hush, וכמובן פרק הסיום המהולל Restless. ואם חשבתם שהעונה הזו מדהימה, חכו בסבלנות (זה לא ייקח הרבה זמן) לעונה החמישית...(הורדתי אותה מהרשת) נדרשים פה מאמצים עילייים כדי לא לספר לכם על כל נפלאותיה, אך כל דבר בזמנו.
