סיום
ושוב יעל חוזרת ממסע פרידה. אולי מניו-יורק אולי מהונק-קונג או לונדון איני יודע. כמה שאני שונא את ניו-יורק רק בשל העובדה שהיא מפלטה התדיר מפני, אם הייתי יכול הייתי מרחיבה!
נמל התעופה הישן אינו כחדש, עדיין יש בו מעט אנושיות. הוא אינו קורן כחדש ואין בו את העמודים המבחילים שבחדש. אני עומד אל מול הדלתות הסגורות בחשש: "מה יהיה כעת? למה אני כאן?" אני חושב שוב ושוב בעודי מנסה לקבור את עצמי בספר שהבאתי עימי לשווא. היא עוברת דרך הדלתות כולה מחויכת ונוצצת, פניה כילדה אולם אופיה הוא של חיה אימתנית.
אני איני שואל דבר, איני רוצה לדעת על חוויותיה בנפרד. אני מחבק אותה בחוזקה יתרה ותוהה מתי יגיע לכך הקץ. בינתיים אני שבוי בעולמה כפי שהיא שבויה בעולמי. אנו כרוכים אחד בשיגעונו של השני. אני עוצם את עיני בחוזקה בעת החיבוק, אז הייתי צעיר מספיק לחשוב שהתעלמות מבעיות תפתור אותן בדרך נסתרת.
הימים עוברים ויעל מופיעה אך ורק בחלומותיי ("חלום השער"). אני חי בעולם אחר כעת, אין בו מקם לרגש בלתי מרוסן, לזעם בלתי ניתן לעצירה. אני מביט במספר הטלפון הזר שמופיעה על מרקע המכשיר שבידי. מי זה המעז לפלוש לחיי? מי הוא הזר הזה? שאני שומע את קולה, בוגר יותר אך אותו הקול, קולי נסדק.
תל אביב, חם לי ואיני רוצה להיות כאן מסיבות כה רבות. יעל עומדת בכניסה למסעדה בשמלת קיץ פשוטה. היא מדהימה, תמיד היא נראתה כמו נערה צעירה וכעת אחרי שנים רבות היא נראית סוף סוף כאשה. הארוחה מורטת את עצבי, היא רק נהייתה חדה ונשית יותר . היא טוענת שאני שונה עכשיו, יותר מרשים, אבל תמיד הייתי טוב ממנה. לא טוב, אנושי.
יעל מביטה בגבעות המשתפלות של ירושלים בחשש: זהו ביתי, כאן אני אערוך את הקרב האחרון. "הא, אני מבינה" היא אומרת בביטחון מזויף. אין צורך בשיחת סרק הגורל נקבע. אני מלווה אותה לרכב. היא מחבקת אותי בעומדה על קצות אצבעותיה, מרכיבה את משקפי השמש ונכנסת לרכב המהודר. המנוע מגרגר ותוך פחות מדקה יעל נעלמת מחיי.
כך נשלם פרק בחיי, לא חשבתי מעודי שהכל יסתיים בסתמיות שכזאת, הרי פעם היינו כרוכים זה בנפשו של השני.
Ex lege naturae jure meritoque
ושוב יעל חוזרת ממסע פרידה. אולי מניו-יורק אולי מהונק-קונג או לונדון איני יודע. כמה שאני שונא את ניו-יורק רק בשל העובדה שהיא מפלטה התדיר מפני, אם הייתי יכול הייתי מרחיבה!
נמל התעופה הישן אינו כחדש, עדיין יש בו מעט אנושיות. הוא אינו קורן כחדש ואין בו את העמודים המבחילים שבחדש. אני עומד אל מול הדלתות הסגורות בחשש: "מה יהיה כעת? למה אני כאן?" אני חושב שוב ושוב בעודי מנסה לקבור את עצמי בספר שהבאתי עימי לשווא. היא עוברת דרך הדלתות כולה מחויכת ונוצצת, פניה כילדה אולם אופיה הוא של חיה אימתנית.
אני איני שואל דבר, איני רוצה לדעת על חוויותיה בנפרד. אני מחבק אותה בחוזקה יתרה ותוהה מתי יגיע לכך הקץ. בינתיים אני שבוי בעולמה כפי שהיא שבויה בעולמי. אנו כרוכים אחד בשיגעונו של השני. אני עוצם את עיני בחוזקה בעת החיבוק, אז הייתי צעיר מספיק לחשוב שהתעלמות מבעיות תפתור אותן בדרך נסתרת.
הימים עוברים ויעל מופיעה אך ורק בחלומותיי ("חלום השער"). אני חי בעולם אחר כעת, אין בו מקם לרגש בלתי מרוסן, לזעם בלתי ניתן לעצירה. אני מביט במספר הטלפון הזר שמופיעה על מרקע המכשיר שבידי. מי זה המעז לפלוש לחיי? מי הוא הזר הזה? שאני שומע את קולה, בוגר יותר אך אותו הקול, קולי נסדק.
תל אביב, חם לי ואיני רוצה להיות כאן מסיבות כה רבות. יעל עומדת בכניסה למסעדה בשמלת קיץ פשוטה. היא מדהימה, תמיד היא נראתה כמו נערה צעירה וכעת אחרי שנים רבות היא נראית סוף סוף כאשה. הארוחה מורטת את עצבי, היא רק נהייתה חדה ונשית יותר . היא טוענת שאני שונה עכשיו, יותר מרשים, אבל תמיד הייתי טוב ממנה. לא טוב, אנושי.
יעל מביטה בגבעות המשתפלות של ירושלים בחשש: זהו ביתי, כאן אני אערוך את הקרב האחרון. "הא, אני מבינה" היא אומרת בביטחון מזויף. אין צורך בשיחת סרק הגורל נקבע. אני מלווה אותה לרכב. היא מחבקת אותי בעומדה על קצות אצבעותיה, מרכיבה את משקפי השמש ונכנסת לרכב המהודר. המנוע מגרגר ותוך פחות מדקה יעל נעלמת מחיי.
כך נשלם פרק בחיי, לא חשבתי מעודי שהכל יסתיים בסתמיות שכזאת, הרי פעם היינו כרוכים זה בנפשו של השני.
Ex lege naturae jure meritoque