מהדורה מקוצרת על הספרים "סבתא מכשפה", "חדר הפלאות של סבתא מאשה" ו"האם הם מפליצים?"
אוקטובר 26, 2020“סבתא מכשפה” / אוריה שביט, איורים: גלעד סליקטר
המילה “סבתא” מעוררת ברובנו אסוציאציות של עיניים אוהבות ללא תנאי, של פנאי וסבלנות, וריחות של מטעמים ספציפיים המזכירים בית. אבל סבתא של דני, גיבור ספרו של אוריה שביט “סבתא מכשפה”, איננה כזאת כלל וכלל. לפחות לא בהתחלה. סבתא של דני היא, בפשטות, אישה לא נחמדה. היא לא מזמינה את ילדיה ונכדיה לבקר וממעטת לבקר אצלם או לדבר איתם, וכשדני והיא נאלצים לבלות שבוע ביחד היא מתנהגת באופן שסותר את ההתנהגות שהיינו מצפים לה מדמות קלאסית של סבתא. היא מתייחסת אליו בקשיחות ובתקיפות, לא מתעניינת בו או במשחקיו, ואינה דואגת לניקיון שלו או של הבית. אלא שאז דני מגלה כי מאחורי ההתנהגות הזאת מסתתר סוד גדול ומסעיר שיוביל את השניים להרפתקה ויקרב ביניהם מאוד.
כריכת הספר (יח”צ)
סבתות הן דמויות נפוצות למדי בספרי ילדים, לרוב בתפקיד משנה כמי שתומכות, מכילות, מפנקות ומחנכות את הילד או הילדה, גיבורי הסיפור. כאשר הספר עוסק בהן ובזקנתן, המוקד יהיה בדרך כלל בקשיים הפיזיים של הזיקנה או במוות עצמו. הבדידות שאופפת לא פעם את חייהן של נשים זקנות כמעט ולא נידונה בספרי ילדים, ובמובן זה “סבתא מכשפה” הוא ספר מרענן מאוד בזווית המבט שלו, שכן הוא עוסק בבדידות שכרוכה לא פעם בזקנה ובהתאלמנות, ובבחירה הלא קונבנציונאלית של סבתא שנולדת מתוכה – להפוך למכשפה.
כבר בפתיחת הסיפור מעדכן דני את הקוראים כי “מאז שסבא נפטר סבתא נראית מרוחקת. היא הפסיקה להזמין אותנו לארוחות, וכשאבא מזמין אותה לבקר, לא תמיד היא מסכימה לבוא”. בהמשך אנחנו לומדים כי היא החליטה להפוך למכשפה כשהרגישה שהיא נדחקת לפינה הסטריאוטיפית של “זקנה”: “ישבתי על הכורסה בחדר המגורים ופתרתי סודוקו. היה לי משעמם והרגשתי בודדה. אבא שלך בדיוק התקשר ושוב פעם ניסה לשכנע אותי להצטרף למועדון גיל הזהב של המועצה האזורית… למחרת כבר קניתי את הציוד הבסיסי ונפגשתי עם מכשפות אחרות”. בכך יוצר שביט דמות של מכשפה קלאסית מכל בחינה אפשרית, כפי שאנו מכירים משלל ביטויים תרבותיים מרחבי העולם, אך הפעם מזווית של אמפתיה כלפיה והבנת המצב החברתי והנפשי שהוביל אותה לכישוף: אישה זקנה ללא בן זוג, שסביבתה, רוויית כוונות טובות, הפסיקה לראות בה אדם בוגר ואוטונומי ובכך דחקה אותה לחיים של שוליות ובדידות, למרירות ולהתנהגות של “מכשפה זקנה”. מתוך כך היא בוחרת לקחת את הכוח לידיה ולהפוך למכשפה באמת, למלא את חייה בתוכן, בפוטנטיות, במעגל חברתי חדש ובפעילות מסעירה שהיא שלה ועבורה בלבד; סוד פרטי ומרגש בגיל שבו נדמה שלא נותרו לאשה עוד סודות מסעירים לשמור.
עד כאן עושה שביט עבודה נהדרת בבניית הדמות והרקע להתרחשויות. אלא שמרבית העלילה, הדברים שבהם משקיעה הסבתא את כוחותיה החדשים, מעוררים אכזבה, שכן את כל היכולות של מכשפה רבת עוצמה היא מתעלת לתפקיד מסורתי השמור לאשה זקנה – חינוך והוכחת אנשים צעירים שאינם מתנהגים כיאות: היא משפריצה מים ולשלשת ציפורים על אנשים שמשליכים פסולת ברחוב, תולה על חבל כביסה אדם שמשליך ארגזים לחצר במקום לפח, מצמיחה זנב לבריון השכונתי ואף משסה בו בריון חזק ממנו כדי ללמד אותו לקח, ולבסוף שואלת בטון חינוכי: “מה למדנו?… תחשוב בבית על מה שראית כאן, ואולי יעלה בדעתך לקח משמעותי יותר. אני אעקוב אחריך, אז תדאג להתנהג יפה!”. כלומר, אותה אישה שבחרה לעצמה סגנון חיים חופשי שאינו מיישר קו עם המוסכמות החברתיות והכללים, משתמשת בכוחה לא כדי לעשות דברים מלהיבים, מסעירים ומופלאים, אלא בעיקר כדי לאכוף כללי התנהגות וסדר חברתי על אחרים, בדיוק כמו שהיינו מצפים מסבתא זקנה ונוקדנית, אחת שגם לפני שהתאלמנה והפכה למכשפה “שאלה הרבה שאלות והתערבה בכל מיני עניינים”, כפי שמתאר אותה דני. בנוסף לכך, אחרי שדני מגלה את סודה היא גם חוזרת למטבח, פשוטו כמשמעו, ומשתמשת בכישוף לפעולות דומסטיות ובלתי מרגשות בעליל, כמו לגרום לכלים בכיור להתנקות מעצמם, לכשף עוגת שוקולד מבצל, או להשיג חומרי גלם לכישוף שמאחה צלחת נוי יקרה שנשברה.
“סבתא מכשפה” הוא ספר שמתחיל בתנופה יצירתית וברגישות יוצאת דופן לבדידות שבאלמנות ובזיקנה, בניעור הדימוי הסבתאי ובשימוש מעניין ורענן בדימוי של “מכשפה זקנה”. אלא שבמהרה הוא מאבד מעוף, ורותם את הכוחות הללו בעיקר לעניינים חינוכיים ומועילים, ובכך מכנס את סבתא שוב אל התפקידים הנשיים הקלאסיים ומחמיץ את ההזדמנות להשלים את המהלך ולהציע דמות נשית מבוגרת שנחלצת מהתבנית החברתית, דמות שהיא הרבה יותר מאשר “סבתא של דני”.
“סבתא מכשפה”, מאת: אוריה שביט, איור: גלעד סליקטר. הוצאת “הקיבוץ המאוחד”, 2020
“חדר הפלאות של סבתא מאשה” / איריס ארגמן, איורים: יעל אלברט
בדומה לסבתא של דני, גם לסבתא מאשה בספר “חדר הפלאות של סבתא מאשה” מאת איריס ארגמן יש עולם שלם משלה. לא כזה שנוצר בכוח הקסם, אלא בכוחה של המילה הכתובה. הספר נכתב בהשראת דמותה של המשוררת מאשה טוקר פאיוק שחיה בישראל בארבע-עשרה שנותיה האחרונות אך המשיכה לכתוב ביידיש, והוא מהווה שיר אהבה לשפה המוקצית והמנודה הזו.
כריכת הספר (יח”צ)
יעלי אוהבת לבקר בדירתה של סבתא מאשה ובעיקר מסקרן אותה חדר אחד עם המון ספרים והפתעות, שסבתא קוראת לו “חדר הפלאות”. בחדר זה היא כותבת על גבי שלל פתקים שירים בשפה רחוקה ומשונה שיעלי אינה מבינה וקוראת לה “השפה הסודית של סבתא”. יום אחד, כאשר משב רוח מפזר את הפתקים ברחבי הבית ויעלי מנסה לאסוף אותם ולשזור מהם מחרוזת, היא מסתקרנת וחוקרת את סבתא על השפה המיוחדת שלה, שפת היידיש, ועל העבר וההווה, החלומות והיצירה שהיא רוקמת מתוכה.
ארגמן כתבה סיפור מלא חן על קשר בין דורי בחברת מהגרים, כזה שיש בו לא פעם ניתוק מסוים, לשוני ותרבותי, אך גם חיבור רגשי עמוק שמצליח גשר עליו. סבתא מאשה היא דמות שברור כי אמנם היא נמצאת כאן, בישראל, אך דברים רבים בה נושאים ניחוח זר משהו: הבגדים שהיא לובשת – “חולצה לבנה וחצאית ארוכה עם קפלים”, הריהוט בסגנון שנות החמישים, קופסת התפירה הנפתחת לצדדים כמגרות, התה והעוגיות – כולם כמו שייכים למקום אחר, סממנים של מה שהתרבות הישראלית מכנה “סבתא פולניה”. והזרות לא מתמצה בסממנים הפיזיים שלה אלא מתקיימת גם ובעיקר בשפת היידיש שבה היא כותבת, באופן שמשלים את המראה החיצוני: כאשר יעלי שואלת למה לא מדברים יידיש גם בארץ, סבתא עונה, “בישראל מדברים עברית, והיידיש קצת הלכה לאיבוד. היא כמו מעיל ישן שנשכח במדף העליון של הארון”. זהו דימוי שובה לב ומדויק, שכן כמו בגד שפה היא דבר שאפשר להחליף, עקרונית, לפשוט וללבוש, אך גם אין להתכחש לעובדה שהיא אינה דבר של מה בכך, שהיא עוטפת את כל הווייתנו ומהווה ערוץ לביטוי הזהות והשייכות שלנו.
לכן רק טבעי שמשהו מהשפה יזלוג לדורות הבאים, גם אם לא באופן אקטיבי. יעלי אמנם לא מבינה יידיש, אבל כשסבתא מציעה לה “טיי וקיכל” ברור לקורא שהיא מבינה במה מדובר, וכך גם כשהיא מחטטת בקופסת התפירה של סבתא ומוצאת בה “מציאס, שמונצעס ופיצ’פקס”. כך מעבירה ארגמן בדיוק רב את המצב הרווח כל כך בחברת מהגרים רב-דורית, של ילדים שמבינים כמה מילים יומיומיות פה ושם בשפה שנותרת חתומה בפניהם כשלם. את התחושה החמקמקה הזו של הבנה שהיא אמנם חלקית אך יש בה כדי לפתוח צוהר וליצור חיבור וקשר, מעבירים היטב גם איוריה של יעל אלברט, שבחרה לשזור בכולם חוט אדום החוזר שוב ושוב בתצורות שונות, מעין חוט של חיים ותרבות הקושר ומחבר בין הסבתא לנכדתה. וכשיעלי תופרת בחוט את פתקיה של סבתא לשרשרת, קשה שלא לחשוב על שירה של קדיה מולודובסקי “פתחו את השער”, שנכתב ביידיש ותורגם לעברית, על שרשרת הזהב הרב-דורית שבו שנמשכת הלאה בזכות ההצלחה ביציקת טקסט מקור ביידיש אל תוך התרבות העברית. גם השמלה שתופרת יעלי לבובה באותו חוט שעליו השחילה וחיברה את פתקיה של סבתא הופכת לחוט בשרשרת הדורות, שכן זוהי בובה שקיימת בתחילה רק בזיכרונותיה של סבתא עד שיעלי תופרת לה שמלה וסבתא מחליטה לתפור בובה אמיתית, חדשה, שתוכל להעביר הלאה לנכדתה. עם זאת, כמו ארגמן גם אלברט אינה מכחישה את העובדה שזרות השפה יכולה לייצר גם אי הבנה, והיא מבטאת זאת יפה באיור שבו סבתא מקריאה את שירה החדש ויעלי אינה מבינה דבר. המילים מאוירות בו כזרם הקולח ממנה, ואילו החוט מתפתל ומסתבך סביב. כלומר, מה שנהיר וזורם עבור סבתא הוא מסובך, מבלבל ולא מובן עבור יעלי. ובכל זאת, החוט עדיין שם, קושר ומחבר ביניהן, ממש כמו התרגום לעברית שסבתא מדקלמת לבקשתה של יעלי.
מתוך הספר (איור: יעל אלברט)
לשיר השני שהיא מדקלמת, כאשר השתיים שוכבות לישון, ארגמן לא הוסיפה תרגום, לא בגוף הסיפור ולא בהערת שוליים או בעמוד אחר. הבחירה הזו היא נקודת החולשה היחידה של הסיפור. יש משהו מובן וטבעי ואולי אפילו נכון בבחירה לא לתרגם שיר ערש, שכן לשירים אלו יש נטייה מובנית לפיצול שבו המנגינה נועדה עבור הילד המתנמנם והמילים – עבור המבוגר/ת השר/ה. מה גם שיש בשירי ערש צוהר להעברת שפה ומשמעות באופן דיפוזי כמעט, ללא הסברים. ועם זאת, ברגע שהשיר הופך לטקסט כתוב ומנותק מהמנגינה שליוותה אותו ומהאינטימיות של שעת השינה, הוא מאבד את האיכויות הללו, ולכן הבחירה לא לתרגם אותו מותירה את הקורא עם תחושה מסוימת של זרות וניתוק דווקא ברגע האינטימי ביותר בסיפור.
ובכל זאת, אין בכך כדי לשנות את היותו של “חדר הפלאות של סבתא מאשה” ספר עדין ויפהפה על חיבור בין דורות ועל השפה ככלי של זהות וזיכרון, חיבור ובידול, יצירה ואהבה גם יחד.
“חדר הפלאות של סבתא מאשה”, מאת: איריס ארגמן, איור: יעל אלברט. הוצאת “מכללת לוינסקי לחינוך”, 2020
המשך בתגובה
נערך לאחרונה ב:
