סיפור הלידה שלי
נתחיל מהסוף, הריון תאומים מונו בי, בשמירת הריון מחודש שישי וחצי, ילדתי ביום שני בערב, שבוע 37+3 בלידה וגינאלית שני תינוקות מהממים במשקל 2615/1920. הקטנצ׳יק בפגייה (בגלל משקל וסוכר נמוך, קורה בהריון שליה אחת) ואנחנו מחכים שיצטרף אלינו במהרה. השתחררנו ביום שישי בלעדיו והיה קשה מאוד אבל הפגייה ברמב״מ מהממת והידיעה שכנראה באמצע/ סוף שבוע הבא נתאחד מנחמת. הגעתי ביום ראשון (37+2) לזירוז בבית חולים לאחר שהרופא הודיע שחייבים ללדת, גם נכנסנו לשבוע 37 וגם נוצר פער משמעותי בין השניים. הגעתי בלי צירים ובלי פתיחה. התחלנו עם בלון ( לא נעים בכלל אבל לא נורא) ל-24 שעות ולא עשה כלום. הרופא ניסה סטריפינג שכאב לי בטירוף ועצרתי אותו. הציע פיטוצין. מאוד התלבטתי ובעיקר התבאסתי. ההרגשה היתה שלידה שמתחילה ככה, תסתיים מהר מאוד בקיסרי וכך ייצא ש״אהנה״ משני העולמות. וגם, איפה החלומות שלי על לידה טבעית שתתפתח מעצמה. ירדתי לחדר לידה בשעה 13:00 עם אימי, בעלי והדולה המהממת שלנו, בלי צירים ובלי פתיחה ועם הרבה פסימיות. התחלנו פיטוצין, 4 שעות שהמוניטור מראה צירים ואני לא מרגישה כלום, אסור לקום מהמיטה. אני שלילית. המיילדת מודיעה שנמשיך עוד 4 שעות ואז נפסיק ואחזור למחלקה וננסה מחר שוב. במשך כל הזמן הזה, הדולה שלנו מעסה את רגליי ללא הרף ומבקשת ממני להתכנס פנימה. האור בחדר לידה חזק, אור יום בלי וילונות. אני שמה משקפי שמש, הדולה מתחילה דמיון מודרך, אני מתכנסת ומתחילה להתפלל. מדברת אל התאומים וכנראה גם לעצמי ואומרת שנכון, לא כך דמיינתי את המפגש ביננו אבל כנראה שזה הדבר הנכון ועלינו לזרז ולהזדרז. ופתאום, כעבור אותן 4 שעות... נפקעו המים, זרם חמים ונעים ומיד אחריו צירים שאני מרגישה ומברכת עליהם... תודה, זה מתחיל, אנחנו עומדים להפגש, איזו התרגשות. עבדנו עם הצירים, הדולה מדריכה בנשימות ומעסה את הגב התחתון בזמן צירים, בעלי מחזק ומנשק אותי, מגיש לי מים, מספר לי כמה שאני מדהימה, אני עדיין עם משקפי שמש, נושמת לתוך הצירים ומדמיינת את הבכור מתקדם. המיילדת שקלטה אותנו, פינתה לנו את החדר מעצמה ומרופאים ודאגה לנו לשקט. כולנו מגוייסים. אני בישיבה נעזרת בגרביטציה. תוך שעתיים, פתיחה של 4 ס״מ. מדהים. הכאב נסבל ומבורך אבל עולה, צירים ארוכים כל שתי דקות. עוד מעט יהיה קשה לקחת אפידורל. הגיע זמן לקרוא לרופא מרדים ( בלידת תאומים בכל מקרה נדרש אפידורל כהכנה למקרה של קיסרי חירום). הפחד הכי גדול שלי מהלידה היה הזריקה הזו. שוכבת בשביל הזריקה ואלו כאבי תופת, לא מבינה איך אפשר ללדת בשכיבה? הבדל תהומי ברמת הכאב. הזריקה עוברת בשלום, ביקשתי רק את המנה הראשונית בלי לטפטף עוד כי אני רוצה להרגיש ולהזיז את הרגליים. הקלה מיידית, מזיזה בחופשיות את הרגליים, ממשיכה לשבת, לעבוד על נשימות הרבה יותר קל עכשיו, האפידורל עושה לי טוב ותוך שעה - שעתיים אני בפתיחה מלאה.... מתחילים להגיע צירי לחץ, הבכור מתקדם בספינות ואני מדברת אליו שיגיע ואני מחכה לו. אני מבקשת מהמיילדת לחכות עוד והיא זורמת איתי, ״אני אחזור עוד עשר דקות״. סוגרת את האור ( כבר ערב) ומעיפה את כל המתעניינים. איזו אלופה. זהו, הגיע זמן ללחוץ. אמא שלי תופסת רגל אחת, הדולה רגל שנייה ובעלי המהמם ליד ראשי נושם איתי ומחזק אותי. 5 לחיצות והראשון עליי, 21:59. משקל 2615. התרגשות עצומה, נפגשנו. הרופא עושה לי אולטראסאונד ובודק מנח של הקטן, אני בישיבה זוכרים??, אני עם הגדול עליי מחבקת ומנשקת. והנה פלא, הקטן במצג ראש. לוקחים ממני את הגדול, הרופא פוקע את המים שמשפריצים על כולו, ״סליחה דוקטור״, פאדיחה. המיילדת תופסת שוב פיקוד, סוגרת חזרה את האור ומעיפה את כולם מהחדר, הרופא נשאר ומיילד איתה את הקטן. 3 לחיצות והוא בחוץ, 22:08, 9 דקות אחרי אחיו ובמשקל 1920 ג. מסתבר שהיה עם הפנים קדימה, מצב מסוכן שיכל לחייב קיסרי אבל הוא משמעותית קטן יותר ופשוט התפרץ החוצה. גיבור שלי. קצת נשיקות וחיבוקים, בונדינג ונלקח עם בעלי לפגייה. לחיצה אחת והשלייה יוצאת שלמה, תודה לך שהזנת וטיפלת בילדיי עד הרגע האחרון. תפר קטנטן וזהו, כך הסתיימה הלידה החלומית שלי. מי היה מאמין שאפשר להרגיש בלידה טבעית עם כל כך הרבה התערבויות. מדהים. חדר התאוששות עם משפחתי ועם בכורי. אנחנו לוקחים את הזמן כדי להכיר אחד את השני. תודה לבעלי היקר, שזרם איתי למרות שהעדיף קיסרי יזום והיה שותף מלא בתהליך כהרגלו, תודה למיילדת המדהימה שהלכה איתי, לעטר, הדולה שלנו, אני חושבת שבזכותה היתה לידה וגינאלית ולא אחרת. תודה לאימי שלחצה איתי וקיבלה את פני נכדיה. תודה לאל ועכשיו... מתחילים את החיים ביחד.
נתחיל מהסוף, הריון תאומים מונו בי, בשמירת הריון מחודש שישי וחצי, ילדתי ביום שני בערב, שבוע 37+3 בלידה וגינאלית שני תינוקות מהממים במשקל 2615/1920. הקטנצ׳יק בפגייה (בגלל משקל וסוכר נמוך, קורה בהריון שליה אחת) ואנחנו מחכים שיצטרף אלינו במהרה. השתחררנו ביום שישי בלעדיו והיה קשה מאוד אבל הפגייה ברמב״מ מהממת והידיעה שכנראה באמצע/ סוף שבוע הבא נתאחד מנחמת. הגעתי ביום ראשון (37+2) לזירוז בבית חולים לאחר שהרופא הודיע שחייבים ללדת, גם נכנסנו לשבוע 37 וגם נוצר פער משמעותי בין השניים. הגעתי בלי צירים ובלי פתיחה. התחלנו עם בלון ( לא נעים בכלל אבל לא נורא) ל-24 שעות ולא עשה כלום. הרופא ניסה סטריפינג שכאב לי בטירוף ועצרתי אותו. הציע פיטוצין. מאוד התלבטתי ובעיקר התבאסתי. ההרגשה היתה שלידה שמתחילה ככה, תסתיים מהר מאוד בקיסרי וכך ייצא ש״אהנה״ משני העולמות. וגם, איפה החלומות שלי על לידה טבעית שתתפתח מעצמה. ירדתי לחדר לידה בשעה 13:00 עם אימי, בעלי והדולה המהממת שלנו, בלי צירים ובלי פתיחה ועם הרבה פסימיות. התחלנו פיטוצין, 4 שעות שהמוניטור מראה צירים ואני לא מרגישה כלום, אסור לקום מהמיטה. אני שלילית. המיילדת מודיעה שנמשיך עוד 4 שעות ואז נפסיק ואחזור למחלקה וננסה מחר שוב. במשך כל הזמן הזה, הדולה שלנו מעסה את רגליי ללא הרף ומבקשת ממני להתכנס פנימה. האור בחדר לידה חזק, אור יום בלי וילונות. אני שמה משקפי שמש, הדולה מתחילה דמיון מודרך, אני מתכנסת ומתחילה להתפלל. מדברת אל התאומים וכנראה גם לעצמי ואומרת שנכון, לא כך דמיינתי את המפגש ביננו אבל כנראה שזה הדבר הנכון ועלינו לזרז ולהזדרז. ופתאום, כעבור אותן 4 שעות... נפקעו המים, זרם חמים ונעים ומיד אחריו צירים שאני מרגישה ומברכת עליהם... תודה, זה מתחיל, אנחנו עומדים להפגש, איזו התרגשות. עבדנו עם הצירים, הדולה מדריכה בנשימות ומעסה את הגב התחתון בזמן צירים, בעלי מחזק ומנשק אותי, מגיש לי מים, מספר לי כמה שאני מדהימה, אני עדיין עם משקפי שמש, נושמת לתוך הצירים ומדמיינת את הבכור מתקדם. המיילדת שקלטה אותנו, פינתה לנו את החדר מעצמה ומרופאים ודאגה לנו לשקט. כולנו מגוייסים. אני בישיבה נעזרת בגרביטציה. תוך שעתיים, פתיחה של 4 ס״מ. מדהים. הכאב נסבל ומבורך אבל עולה, צירים ארוכים כל שתי דקות. עוד מעט יהיה קשה לקחת אפידורל. הגיע זמן לקרוא לרופא מרדים ( בלידת תאומים בכל מקרה נדרש אפידורל כהכנה למקרה של קיסרי חירום). הפחד הכי גדול שלי מהלידה היה הזריקה הזו. שוכבת בשביל הזריקה ואלו כאבי תופת, לא מבינה איך אפשר ללדת בשכיבה? הבדל תהומי ברמת הכאב. הזריקה עוברת בשלום, ביקשתי רק את המנה הראשונית בלי לטפטף עוד כי אני רוצה להרגיש ולהזיז את הרגליים. הקלה מיידית, מזיזה בחופשיות את הרגליים, ממשיכה לשבת, לעבוד על נשימות הרבה יותר קל עכשיו, האפידורל עושה לי טוב ותוך שעה - שעתיים אני בפתיחה מלאה.... מתחילים להגיע צירי לחץ, הבכור מתקדם בספינות ואני מדברת אליו שיגיע ואני מחכה לו. אני מבקשת מהמיילדת לחכות עוד והיא זורמת איתי, ״אני אחזור עוד עשר דקות״. סוגרת את האור ( כבר ערב) ומעיפה את כל המתעניינים. איזו אלופה. זהו, הגיע זמן ללחוץ. אמא שלי תופסת רגל אחת, הדולה רגל שנייה ובעלי המהמם ליד ראשי נושם איתי ומחזק אותי. 5 לחיצות והראשון עליי, 21:59. משקל 2615. התרגשות עצומה, נפגשנו. הרופא עושה לי אולטראסאונד ובודק מנח של הקטן, אני בישיבה זוכרים??, אני עם הגדול עליי מחבקת ומנשקת. והנה פלא, הקטן במצג ראש. לוקחים ממני את הגדול, הרופא פוקע את המים שמשפריצים על כולו, ״סליחה דוקטור״, פאדיחה. המיילדת תופסת שוב פיקוד, סוגרת חזרה את האור ומעיפה את כולם מהחדר, הרופא נשאר ומיילד איתה את הקטן. 3 לחיצות והוא בחוץ, 22:08, 9 דקות אחרי אחיו ובמשקל 1920 ג. מסתבר שהיה עם הפנים קדימה, מצב מסוכן שיכל לחייב קיסרי אבל הוא משמעותית קטן יותר ופשוט התפרץ החוצה. גיבור שלי. קצת נשיקות וחיבוקים, בונדינג ונלקח עם בעלי לפגייה. לחיצה אחת והשלייה יוצאת שלמה, תודה לך שהזנת וטיפלת בילדיי עד הרגע האחרון. תפר קטנטן וזהו, כך הסתיימה הלידה החלומית שלי. מי היה מאמין שאפשר להרגיש בלידה טבעית עם כל כך הרבה התערבויות. מדהים. חדר התאוששות עם משפחתי ועם בכורי. אנחנו לוקחים את הזמן כדי להכיר אחד את השני. תודה לבעלי היקר, שזרם איתי למרות שהעדיף קיסרי יזום והיה שותף מלא בתהליך כהרגלו, תודה למיילדת המדהימה שהלכה איתי, לעטר, הדולה שלנו, אני חושבת שבזכותה היתה לידה וגינאלית ולא אחרת. תודה לאימי שלחצה איתי וקיבלה את פני נכדיה. תודה לאל ועכשיו... מתחילים את החיים ביחד.
