סיפור לשבת (2)
סיפור על ריגול
אני מבקש לספר על ילד אחד, יעקב, שאמנם היה מפונק, אבל בסוף יצא גבר.
יעקב-המפונק, סבתא שלו הורגת אותו אם למשל הוא יושב לאכול בלי לרחוץ ידיים היטב היטב. בגלל דברים כאלה הוא משתדל להיות ילד-טוב. והוא גם תמיד מסורק. סבא שלו היה נמוך ממש, אפילו נמוך מהסבתא. יעקב סיפר לנו שהסבא הגיע מגולת השואה וגם שסבא שלו מפחד מהסבתא. ועוד הוא סיפר שהסבא מחמם אותו נגדה: "תהיה גבר! תגיד לה לא!". וכל זה, רק בגלל שההורים של יעקב רבו והם לא חיים ביחד. וכולנו יודעים שסבתא שלו לא רוצה אותו אצלה בכלל. מכל המצב הזה, היו ליעקב נדודי שינה ולכן הוא היה הראשון שהבחין שבמגרש של פינקלשטיין הוצב בלילה מנוף כתום ענק. משהו שמתאים לו הפסוק: "וראשו מגיע השמיימה". כל כך גבוה היה, שניתן לראות אותו מכל פינה בשכונה. במבט ראשון חשבנו שמדובר על איזו אנטנה ואפילו עלתה השערה שזה עניין של ריגול, (פינקלשטיין, שגר לבד והיה שונא ילדים מובהק, התאים לחשד הזה). אבל, כשהחלו לזרום לכאן משאיות עם חומרי בניין, התפוגג החשד. הדרך ליד המגרש נמלאה עם הימים שלוליות לבנבנות והתחילו להסתובב שם פועלים שחבשו קסדות פלסטיק כמו שרואים בטלוויזיה.
לנו לא היה מושג איך המכשיר המפלצתי הזה פועל. למעלה, בקצה העליון של העגורן, ולמעשה כמעט בחלל החיצון, היה תא עם חלונות זכוכית. "חלונות", אמר מאיר-פרטוש-הז'לוב, "זה בשביל להסתכל! כלומר, שם יושב בפנים איזה בן-אדם!". אף אחד כמובן לא האמין. מאיר-פרטוש-הז'לוב, התעקש. כדי לחזק את דבריו הביא מאבא שלו שהיה בצבא-קבע, משקפת-שדה אמיתית. עמדנו שם, לרגלי העגורן הענק, צפופים ודחוקים, והעברנו את המשקפת מיד ליד. פתאום איציק-התימני צועק: "יש שם בן-אדם בפנים! באימא שלי!". המשקפת נחטפה ממנו וכל אחד הסתכל בתורו. ובאמת היה שם ראש של בן-אדם שמציץ מהאשנב בדופן הזכוכית. ואז היינו כולנו בהלם. התיישבנו עם הגב אל העגורן ושקענו במחשבות.
"איך הוא עלה למעלה?", שאל איציק-התימני.
"איך הוא אוכל?", המשיכה שוש-הסובלת, שאצלה האוכל זה הדבר הכי חשוב בחיים.
"מה שאלת?", שאל איתמר (איתמר הוא קצת חרש ותמיד צריך לחזור על דברים בשבילו).
"שאלתי", חזרה שוש-הסובלת בקול, "איך הוא אוכל".
"בכלל לא בעיה", הצהיר איתמר, "אוכל יש לו בצידנית. קפה הוא יכול להביא בתרמוס. פירות – בשקית ניילון. אז מה הסיפור?"
"אבל", שאל יעקב שאלה שמתאימה רק לו, "איך הוא רוחץ ידיים?"
ומישל, שהיה שקוע במחשבות צעק פתאום: "תגידו! איך הוא עושה פיפי? אה?"
השאלה הזו הייתה כל כך מטרידה, עד שכולנו השתתקנו וישבנו הלומים. ורק ברקע שמענו ציפצוף מערבל שנוסע ברוורס. וגם אפשר היה לשמוע את הנשימה החטופה של כל החבורה, עם סימני השאלה על הפנים.
הלכנו אל הצרכנייה. שם, ליד הקיר האחורי, היינו מקיימים מדי פעם פרלמנט כזה, כשעמדנו בפני בעיה או משבר. ישבנו שם, על גבי ארגזים הפוכים וניהלנו דיון עירני שבסופו שבה ועלתה האפשרות שהעגורן הוא בעצם משהו שקשור בריגול, אבל הרשע, במקרה הזה הוא לא אדון פינקלשטיין, אלא האיש המסתתר בתא של העגורן, שם למעלה. פה אחד נתקבלה החלטה על תכנית פעולה של תורנות לתצפית. התורנות נשענה כמובן על המשקפת של מאיר. ואז התעורר הצורך בפנקס, לרישום המימצאים. שוש-הסובלת, מחקה את הבעת הגועל-נפש הקבועה על פניה והבטיחה להביא מחברת עם ספירלה, מהאח שלה, שלומד בתיכון.
"אבל", היתרה בה יעקב, "שתהיה עם משבצות! ואם אפשר, גם עם עטיפה".
וכאן פרצו כולם בצחוק-לעג.
אחרי שכל ענייני המינהלה סוכמו, הסתבר ששכחנו את הדבר הכי חשוב. צריך שעון. כדי שנוכל לנהל משמרות לפי סדר. ברור היה לכולנו שזה צריך להיות שעון עם ספרות גדולות וזוהרות, כי הרי בשבוע הבא מתחילה חופשת חנוכה ואז אפשר לעשות תצפיות גם בלילה. כולם התבקשו להוציא את הכסף הקטן שיש להם בכיס. וויתרנו לשוש-הסובלת, שיש לה חצאית בלי כיסים.
למחרת, אחרי הלימודים עברנו דרך החנות של צימרמן, שיש בה הכל. הסברנו לאדון צימרמן מה אנחנו צריכים. יצאנו משם עם שעון "הכי מתאים למרגלים", כך הוא אמר. עכשיו, כשאנחנו מצויידים, עשינו את דרכנו חזרה לשכונה. בדרך, מושיקו-הבולגרי נותן מכה במצח ואומר: "איך נעשה שההוא מלמעלה, בתא של הזכוכית, לא יראה שאנחנו עוקבים אחריו?"
ובאמת, התפלאנו איך לא חשבנו על זה קודם. צריך אם כך, להכין איזשהו מסתור. יעקב, שהוא אמנם מפונק אבל יש לו מוח טוב, ביקש ליטול על עצמו את מציאת הפיתרון. הוא ישב בצד וחשב, ואנחנו בינתיים לקחנו כל אחד בפה גבעול של חמציץ, שכבנו על הגב, והסתכלנו בעננים שכמעט נתקלים בראש העגורן. ואז, כשכמעט התחלנו להתנמנם, קפץ יעקב עם רעיון: להפיל חבית, לסדר בפנים שק ישן וזהו. הוא אפילו הציע שנגנוב את השטיח לניקוי רגליים של קלרה הפולניה הזקנה שתמיד צועקת עלינו ואומרת לנו: "פצ'אקרף!".
"אבל מאיפה ניקח חבית?", שאלה שוש-הסובלת.
ובדיוק עבר שם הטנדר של האחים גואטה, שעושים זפת על הגגות. כולנו לא הרגשנו נעים כי מספרים עליהם שהם שצובעים את הילדים האתיופים בשכונת חפציבה. וגם אומרים שהם משפחה של עבריינים. מצד שני, בגלל הזפת, יש להם תמיד חביות על הטנדר.
מאיר-פרטוש-הז'לוב זרק לאוויר שאלה: "מי הגבר שיבקש מהם חבית?"
ומכולם, קפץ דווקא יעקב, שכבר סיפרנו עליו שהוא מפונק והנה הוא תפס אומץ ושאל את ויקטור גואטה איפה אפשר להשיג חבית. ויקטור, שיש לו לב זהב, אמר לו: "תעלה, ילד!". ואחרי כמה דקות כבר הייתה לנו חבית, אמנם עם ריח של זפת, אבל זה בטוח יכול להיות מיסתור ממש טוב.
מאיר-פרטוש-הז'לוב נתן צ'אפחה חביבה ליעקב ואמר: "ואללה! יצאת גבר!".
יעקב הסמיק ולא היו לו מילים בפה, אבל לכולנו היה ברור שהוא ממש גאה.
וככה התחלנו בתצפיות. אבל, בעצם שום דבר לא קרה. כל המשבצות במחברת נותרו ריקות ורק התאריכים התחלפו. לא היה על מה לדווח. לכן, ביום שישי ערכנו דיון אם בכלל כדאי להמשיך בעניין של הריגול. כשכבר כמעט החלטנו להפסיק עם זה, קם יעקב ואמר: "אז איך הוא באמת עושה פיפי?"
ובגלל שלא ידענו את התשובה, החלטנו להמשיך בתצפיות. ביום שבת הלכנו לראות מה העלתה המשמרת הראשונה של הבוקר. מלמטה לא ניתן לראות אם נמצא מישהו בתא הזכוכית בראש העגורן. לייתר ביטחון החלטנו להתגנב אחד אחד אל החבית ממנה נערכות התצפיות. הופתענו למצוא את החבית ריקה. ומי נעדר מן המשמרת? כמובן יעקב-המפונק. איתמר הכריז: "ידעתי!". התקבצנו בשקט מהצד השני של המגרש, ליד עצי האורן והתווכחנו על "דבקות במשימה" ועוד מושגים שמאיר-פרטוש-הז'לוב למד מאבא שלו. וכשהדברים הגיעו להרמת קול, הופיע יעקב-המפונק ונזף בנו: "חבר'ה! המרגל עוד ישמע אתכם!"
"אתה לא מתבייש!", נזפה שוש-הסובלת.
יעקב, כמו שאנחנו מכירים אותו, כשנוזפים בו, הוא מסמיק, מתקפל לתוך עצמו, ונראה שהוא מתנתק מאיתנו. כך שברגע ששוש-הסובלת אמרה מה שאמרה, נהיו לו כאילו עיניים מזכוכית והוא בכלל היה במקום אחר.
איציק-התימני אמר: "חבר'ה! תנו לו צ'אנס!".
"הצ'אנס היחידי שמגיע לו, לדעתי", אמר מאיר-פרטוש-הענק, "זה שהוא יעלה ויברר אחת לתמיד מה עם המרגל ההוא.."
"וגם", הוסיף מושיקו-הבולגרי, "בעניין הפיפי!".
"חבר'ה! אתם השתגעתם לגמרי! אתם פסיכים!", אמר איציק-התימני.
"דווקא!", התלהב מאיר-פרטוש-הז'לוב, "דווקא אנחנו נותנים לו הזדמנות להוכיח שהוא גבר!".
נגד נימוק כזה כבר לא הייתה לאיציק התימני תשובה.
וכל אותו הזמן עמד יעקב-המפונק, עם הידיים למטה. והעיניים גם. ולא הוציא מילה.
איציק התימני, שלא יכול היה לשאת את המתח, הוציא חופן גרעינים מהכיס ואמר: "חבר'ה! גרעינים של שבת! בקשה!".
ולאט לאט הלכה החבורה לדרכה, מפצחת ויורקת. כולם, מלבד יעקב-המפונק.
פתאום נשמעה צעקה מן השמיים: "חבר'ה! לא מרגל ולא בטיח!"
כולם פנו אחורה. שם למעלה. על אדן החלון של התא בראש העגורן, ישב יעקב-המפונק.
"לא שומעים!", הכריז איתמר.
יעקב-המפונק קירב את שתי ידיו אל פיו וקרא: "אין כאן אף אחד למעלה!".
איתמר, שהוא מה שנקרא כבד-שמיעה, קירב את ידו אל אזנו, כמו שעושים כל המתקשים בשמיעה.
יעקב-המפונק התכופף קדימה והחל לצעוק שוב. ואז איבד את שיווי המשקל..
בהלוויה עמדנו כולנו בצד, מאחורי המבוגרים. היו שם קצת נאומים אבל אנחנו לא כך מבינים במתים ודברים כאלה. אחר כך, כשהיה רגע של שקט. קלרה, הפולניה הזקנה לחשה: "פצ'אקרף!".
סבא של יעקב-המפונק השתעל קצת ואמר שהנכד שלו עלה בעגורן לשמיים, כמו בסולם-יעקב.
ואז כולנו הסתכלנו אל העגורן
סיפור על ריגול
אני מבקש לספר על ילד אחד, יעקב, שאמנם היה מפונק, אבל בסוף יצא גבר.
יעקב-המפונק, סבתא שלו הורגת אותו אם למשל הוא יושב לאכול בלי לרחוץ ידיים היטב היטב. בגלל דברים כאלה הוא משתדל להיות ילד-טוב. והוא גם תמיד מסורק. סבא שלו היה נמוך ממש, אפילו נמוך מהסבתא. יעקב סיפר לנו שהסבא הגיע מגולת השואה וגם שסבא שלו מפחד מהסבתא. ועוד הוא סיפר שהסבא מחמם אותו נגדה: "תהיה גבר! תגיד לה לא!". וכל זה, רק בגלל שההורים של יעקב רבו והם לא חיים ביחד. וכולנו יודעים שסבתא שלו לא רוצה אותו אצלה בכלל. מכל המצב הזה, היו ליעקב נדודי שינה ולכן הוא היה הראשון שהבחין שבמגרש של פינקלשטיין הוצב בלילה מנוף כתום ענק. משהו שמתאים לו הפסוק: "וראשו מגיע השמיימה". כל כך גבוה היה, שניתן לראות אותו מכל פינה בשכונה. במבט ראשון חשבנו שמדובר על איזו אנטנה ואפילו עלתה השערה שזה עניין של ריגול, (פינקלשטיין, שגר לבד והיה שונא ילדים מובהק, התאים לחשד הזה). אבל, כשהחלו לזרום לכאן משאיות עם חומרי בניין, התפוגג החשד. הדרך ליד המגרש נמלאה עם הימים שלוליות לבנבנות והתחילו להסתובב שם פועלים שחבשו קסדות פלסטיק כמו שרואים בטלוויזיה.
לנו לא היה מושג איך המכשיר המפלצתי הזה פועל. למעלה, בקצה העליון של העגורן, ולמעשה כמעט בחלל החיצון, היה תא עם חלונות זכוכית. "חלונות", אמר מאיר-פרטוש-הז'לוב, "זה בשביל להסתכל! כלומר, שם יושב בפנים איזה בן-אדם!". אף אחד כמובן לא האמין. מאיר-פרטוש-הז'לוב, התעקש. כדי לחזק את דבריו הביא מאבא שלו שהיה בצבא-קבע, משקפת-שדה אמיתית. עמדנו שם, לרגלי העגורן הענק, צפופים ודחוקים, והעברנו את המשקפת מיד ליד. פתאום איציק-התימני צועק: "יש שם בן-אדם בפנים! באימא שלי!". המשקפת נחטפה ממנו וכל אחד הסתכל בתורו. ובאמת היה שם ראש של בן-אדם שמציץ מהאשנב בדופן הזכוכית. ואז היינו כולנו בהלם. התיישבנו עם הגב אל העגורן ושקענו במחשבות.
"איך הוא עלה למעלה?", שאל איציק-התימני.
"איך הוא אוכל?", המשיכה שוש-הסובלת, שאצלה האוכל זה הדבר הכי חשוב בחיים.
"מה שאלת?", שאל איתמר (איתמר הוא קצת חרש ותמיד צריך לחזור על דברים בשבילו).
"שאלתי", חזרה שוש-הסובלת בקול, "איך הוא אוכל".
"בכלל לא בעיה", הצהיר איתמר, "אוכל יש לו בצידנית. קפה הוא יכול להביא בתרמוס. פירות – בשקית ניילון. אז מה הסיפור?"
"אבל", שאל יעקב שאלה שמתאימה רק לו, "איך הוא רוחץ ידיים?"
ומישל, שהיה שקוע במחשבות צעק פתאום: "תגידו! איך הוא עושה פיפי? אה?"
השאלה הזו הייתה כל כך מטרידה, עד שכולנו השתתקנו וישבנו הלומים. ורק ברקע שמענו ציפצוף מערבל שנוסע ברוורס. וגם אפשר היה לשמוע את הנשימה החטופה של כל החבורה, עם סימני השאלה על הפנים.
הלכנו אל הצרכנייה. שם, ליד הקיר האחורי, היינו מקיימים מדי פעם פרלמנט כזה, כשעמדנו בפני בעיה או משבר. ישבנו שם, על גבי ארגזים הפוכים וניהלנו דיון עירני שבסופו שבה ועלתה האפשרות שהעגורן הוא בעצם משהו שקשור בריגול, אבל הרשע, במקרה הזה הוא לא אדון פינקלשטיין, אלא האיש המסתתר בתא של העגורן, שם למעלה. פה אחד נתקבלה החלטה על תכנית פעולה של תורנות לתצפית. התורנות נשענה כמובן על המשקפת של מאיר. ואז התעורר הצורך בפנקס, לרישום המימצאים. שוש-הסובלת, מחקה את הבעת הגועל-נפש הקבועה על פניה והבטיחה להביא מחברת עם ספירלה, מהאח שלה, שלומד בתיכון.
"אבל", היתרה בה יעקב, "שתהיה עם משבצות! ואם אפשר, גם עם עטיפה".
וכאן פרצו כולם בצחוק-לעג.
אחרי שכל ענייני המינהלה סוכמו, הסתבר ששכחנו את הדבר הכי חשוב. צריך שעון. כדי שנוכל לנהל משמרות לפי סדר. ברור היה לכולנו שזה צריך להיות שעון עם ספרות גדולות וזוהרות, כי הרי בשבוע הבא מתחילה חופשת חנוכה ואז אפשר לעשות תצפיות גם בלילה. כולם התבקשו להוציא את הכסף הקטן שיש להם בכיס. וויתרנו לשוש-הסובלת, שיש לה חצאית בלי כיסים.
למחרת, אחרי הלימודים עברנו דרך החנות של צימרמן, שיש בה הכל. הסברנו לאדון צימרמן מה אנחנו צריכים. יצאנו משם עם שעון "הכי מתאים למרגלים", כך הוא אמר. עכשיו, כשאנחנו מצויידים, עשינו את דרכנו חזרה לשכונה. בדרך, מושיקו-הבולגרי נותן מכה במצח ואומר: "איך נעשה שההוא מלמעלה, בתא של הזכוכית, לא יראה שאנחנו עוקבים אחריו?"
ובאמת, התפלאנו איך לא חשבנו על זה קודם. צריך אם כך, להכין איזשהו מסתור. יעקב, שהוא אמנם מפונק אבל יש לו מוח טוב, ביקש ליטול על עצמו את מציאת הפיתרון. הוא ישב בצד וחשב, ואנחנו בינתיים לקחנו כל אחד בפה גבעול של חמציץ, שכבנו על הגב, והסתכלנו בעננים שכמעט נתקלים בראש העגורן. ואז, כשכמעט התחלנו להתנמנם, קפץ יעקב עם רעיון: להפיל חבית, לסדר בפנים שק ישן וזהו. הוא אפילו הציע שנגנוב את השטיח לניקוי רגליים של קלרה הפולניה הזקנה שתמיד צועקת עלינו ואומרת לנו: "פצ'אקרף!".
"אבל מאיפה ניקח חבית?", שאלה שוש-הסובלת.
ובדיוק עבר שם הטנדר של האחים גואטה, שעושים זפת על הגגות. כולנו לא הרגשנו נעים כי מספרים עליהם שהם שצובעים את הילדים האתיופים בשכונת חפציבה. וגם אומרים שהם משפחה של עבריינים. מצד שני, בגלל הזפת, יש להם תמיד חביות על הטנדר.
מאיר-פרטוש-הז'לוב זרק לאוויר שאלה: "מי הגבר שיבקש מהם חבית?"
ומכולם, קפץ דווקא יעקב, שכבר סיפרנו עליו שהוא מפונק והנה הוא תפס אומץ ושאל את ויקטור גואטה איפה אפשר להשיג חבית. ויקטור, שיש לו לב זהב, אמר לו: "תעלה, ילד!". ואחרי כמה דקות כבר הייתה לנו חבית, אמנם עם ריח של זפת, אבל זה בטוח יכול להיות מיסתור ממש טוב.
מאיר-פרטוש-הז'לוב נתן צ'אפחה חביבה ליעקב ואמר: "ואללה! יצאת גבר!".
יעקב הסמיק ולא היו לו מילים בפה, אבל לכולנו היה ברור שהוא ממש גאה.
וככה התחלנו בתצפיות. אבל, בעצם שום דבר לא קרה. כל המשבצות במחברת נותרו ריקות ורק התאריכים התחלפו. לא היה על מה לדווח. לכן, ביום שישי ערכנו דיון אם בכלל כדאי להמשיך בעניין של הריגול. כשכבר כמעט החלטנו להפסיק עם זה, קם יעקב ואמר: "אז איך הוא באמת עושה פיפי?"
ובגלל שלא ידענו את התשובה, החלטנו להמשיך בתצפיות. ביום שבת הלכנו לראות מה העלתה המשמרת הראשונה של הבוקר. מלמטה לא ניתן לראות אם נמצא מישהו בתא הזכוכית בראש העגורן. לייתר ביטחון החלטנו להתגנב אחד אחד אל החבית ממנה נערכות התצפיות. הופתענו למצוא את החבית ריקה. ומי נעדר מן המשמרת? כמובן יעקב-המפונק. איתמר הכריז: "ידעתי!". התקבצנו בשקט מהצד השני של המגרש, ליד עצי האורן והתווכחנו על "דבקות במשימה" ועוד מושגים שמאיר-פרטוש-הז'לוב למד מאבא שלו. וכשהדברים הגיעו להרמת קול, הופיע יעקב-המפונק ונזף בנו: "חבר'ה! המרגל עוד ישמע אתכם!"
"אתה לא מתבייש!", נזפה שוש-הסובלת.
יעקב, כמו שאנחנו מכירים אותו, כשנוזפים בו, הוא מסמיק, מתקפל לתוך עצמו, ונראה שהוא מתנתק מאיתנו. כך שברגע ששוש-הסובלת אמרה מה שאמרה, נהיו לו כאילו עיניים מזכוכית והוא בכלל היה במקום אחר.
איציק-התימני אמר: "חבר'ה! תנו לו צ'אנס!".
"הצ'אנס היחידי שמגיע לו, לדעתי", אמר מאיר-פרטוש-הענק, "זה שהוא יעלה ויברר אחת לתמיד מה עם המרגל ההוא.."
"וגם", הוסיף מושיקו-הבולגרי, "בעניין הפיפי!".
"חבר'ה! אתם השתגעתם לגמרי! אתם פסיכים!", אמר איציק-התימני.
"דווקא!", התלהב מאיר-פרטוש-הז'לוב, "דווקא אנחנו נותנים לו הזדמנות להוכיח שהוא גבר!".
נגד נימוק כזה כבר לא הייתה לאיציק התימני תשובה.
וכל אותו הזמן עמד יעקב-המפונק, עם הידיים למטה. והעיניים גם. ולא הוציא מילה.
איציק התימני, שלא יכול היה לשאת את המתח, הוציא חופן גרעינים מהכיס ואמר: "חבר'ה! גרעינים של שבת! בקשה!".
ולאט לאט הלכה החבורה לדרכה, מפצחת ויורקת. כולם, מלבד יעקב-המפונק.
פתאום נשמעה צעקה מן השמיים: "חבר'ה! לא מרגל ולא בטיח!"
כולם פנו אחורה. שם למעלה. על אדן החלון של התא בראש העגורן, ישב יעקב-המפונק.
"לא שומעים!", הכריז איתמר.
יעקב-המפונק קירב את שתי ידיו אל פיו וקרא: "אין כאן אף אחד למעלה!".
איתמר, שהוא מה שנקרא כבד-שמיעה, קירב את ידו אל אזנו, כמו שעושים כל המתקשים בשמיעה.
יעקב-המפונק התכופף קדימה והחל לצעוק שוב. ואז איבד את שיווי המשקל..
בהלוויה עמדנו כולנו בצד, מאחורי המבוגרים. היו שם קצת נאומים אבל אנחנו לא כך מבינים במתים ודברים כאלה. אחר כך, כשהיה רגע של שקט. קלרה, הפולניה הזקנה לחשה: "פצ'אקרף!".
סבא של יעקב-המפונק השתעל קצת ואמר שהנכד שלו עלה בעגורן לשמיים, כמו בסולם-יעקב.
ואז כולנו הסתכלנו אל העגורן
