סיפור לשבת (3)
אריווידרצ'י
זאב שחף
יצאנו לאיטליה באמצע הלילה, וכבר בהתחלה, במטוס, נכווינו: ביקשנו (באנגלית) קולד-ווטר וקיבלנו מים רותחים. האיטלקים האלה, אצלם קאלדו, זה רותח.
איך שאנחנו מגיעים לאיטליה, ראינו המון תיירים עם עיניים מלוכסנות שממש דומים ליפנים. שאלנו את המדריך מה זה, אז הוא הסביר לנו שהעיניים שלהם ככה, בגלל המחירים בחלונות הראווה.
אחר כך, בטוסקנה, ראינו כלב טוסקני. פלצן כזה, הולך לאט, כמו בסלואו-מושן, והוא נובח ככה בעדינות, עם מנגינה של איטלקי אחד, שכתב יצירות שקוראים להן אריות, אבל הכלבים אימצו אותן.
אם כבר מדברים על טוסקנה, עם כל החורשות והירק, אז אני רוצה לספר לכם שבאמת אין קוצים יבשים באיטליה. וגם כשכבר ראינו קוץ בצבע חום, מסתבר שהוא היה עשוי ברונזה. אבל בסך הכל, אני לא מבין איך האיטלקים לא מקבלים בחילה מרוב ירק, שם בטוסקנה הזאת.
ואני רוצה לספר משהו על המגדל ההוא, שנקרא פיזה. כי אמנם המדריך הסביר לנו כמה דברים, אבל משה, שדיבר בשירותים עם אחד המקומיים, סיפר לנו ככה: האיטלקים האלה, יש להם פרנסות, אללה-היסתור. למשל, תשמעו סיפור: בא אחד, קבלן, איטלקי גם כן. גר בעיר פיזה. רצה לעשות כסף.
מה עשה? בנה מגדל וגם סידר שם המון מדרגות, שיעלו התיירים, יראו נוף, יצטלמו, וישלמו על זה. איך שגמר את היציקה, בא אחד, שמן, אבל מה זה שמן, אולי כמו מוריס, הפקח מהעירייה, והתחיל לעלות במגדל. אמרו לו "השתגעת? זו יציקה טרייה!", אמר להם: "למה? מי מת?". ודרך עם הנעליים שלו ביציקה. ומרוב שדרך, נהייה המגדל על העוקם. חירב לקבלן ההוא את הפרנסה.
אמר הקבלן לשמן: "ועכשיו, מה יהיה, אה?!".
אמר לו השמן: "חמסה עאליק!".
טוב.
והמגדל, אפילו שהיה עקום, היה עושה צל, אבל לא פרנסה.
יום אחד עובר שם הקבלן, מה זה עצבני, פתאום הוא רואה תייר אחד, שבא לראות למה המגדל עקום. והתייר הזה הולך ככה עם העיניים לצדדים ומחפש משהו. הלך אחריו הקבלן, מהצד, שלא ירגיש. ההוא התגנב לצל של המגדל, עשה שם, אם תסלחו לי, פיפי.
התרגז הקבלן, והתנפחו לו הצינורות של הדם בצדדים, וצעק עליו: "אתה תשלם על זה!". ומאז, בשביל לא לשבור את המילה שלו, כולם משלמים שם בשביל השירותים, אם תסלחו לי.
אה, ומה נהייה עם הקבלן? נהייה מלייאן, כי יש שם כל יום אולי מאה אוטובוסים. בכל אוטובוס אולי ארבעים תיירים. כל תייר משלם רק בשביל שירותים, חצי יורו. זאת אומרת, יש לו כל יום בערך אלפיים יורו. אם אנחנו מכפילים את זה בכמה שזה שווה, אנחנו מבינים למה כל ערב הקבלן המסכן, מוכרח לרוץ לבנק. כבד כבד נהיה הקבלן.
בכלל, הרומאים הרשעים האנטישמים, ידעו שיגיעו הרבה תיירים, אז הם סידרו הכל מדרגות מדרגות, כך שממש אתה גומר עם הנעליים.
אחד, קוראים לו ארמאני, ראה ככה, את העניין עם הנעליים, הלך ופתח מפעל לנעליים והוא עושה, כך מספרים, המון המון כסף. גם כן, יש כאן המון כייסים, שעוברים עם קטנוע וחוטפים לגברות את התיקים, אז אחד, קוראים לו גוצ'י, פתח מפעל לתיקים, בשביל הגברות האלה. והמדריך סיפר לנו שכאן, באיטליה כל בעלי המלאכה היו מאוגדים בגילדות, יעאנו, כמו וועד-עובדים. אז אירגון הכייסים הם שהמציאו את הווספה. בעצם, אם כבר מדברים על ווספה, אז אני כמעט יכול להישבע שראיתי את הגיבור של הסרט גלדיאטור, דוהר בויא-ונטו, על ווספה אדומה כזו, של פיצות.
ברחוב האופנה היוקרתי, ויא-קונדוטי, ישר קפץ לנו לעיניים, העניין של אפלייה גזעית של האיטלקים: אלה יש להם מדרגות, רק לספרדים. ממש! גם קוראים לזה המדרגות הספרדיות. ברחוב ההוא יש חנות של כריסטיאן דיור, ארמאני ועוד כאלה. ראינו שם איש אחד שהכלב שלו עשה קקי והוא אסף את זה בשקית של גוצ'י.
מה זה הגוצ'י הזה, אתם שואלים? זה אחד (לדברי המדריך), שמכניס למכונה פרה מצד אחד ויוצא לו תיק קטן, מהצד השני. ומהעניין הזה, כך מסתבר, הוא עושה ים של כסף. ובגלל שיש לו הרבה כסף, הוא קונה דיסקים של שרית חדד ומשמיע אותם בחנות שלו, בשביל למשוך את הקונים הישראלים. פיתיון, יעאנו.
אז דיברנו על המדרגות הספרדיות. קודם כל, שתדעו שגם לאשכנזים מותר לדרוך עליהן, אבל, ככה נדמה לי, רק בכיוון אחד. חוץ מזה, גילינו שם שהאיטלקים ממש טובי לב: ישבתי לי ככה לנוח. נפל לי הקסקט על הרצפה. אחרי איזה חמש דקות כבר היו בתוכו מטבעות.
מישהו מהטיול הזכיר באוטובוס את הסרט 'רומא בוערת' עם פיטר יוסטינוב. מישהו ענה לו שהיום כבר שום דבר לא בוער. אחר כך, ראינו כזה פסל יפה, של מפלצת, שיוצא לה אש מהפה, והמדריך הסביר שנתנו לה סחוג וככה התגברו עליה.
הלכנו ברחובות וזה כאן ממש מסוכן, כי איטלקי, אם הוא לא דורס מישהו לפחות פעם ביום, איך אומרים, חייו אינם חיים.
שכחנו אגב, להזכיר שהצפצפות של המכוניות משמיעות כאן טון של פאבארוטי. אה, כן. אם מדברים כבר על מכוניות, אז היינו באיזה בית מלון, שבמקרה יש על ידו מגרש למרוצי מכוניות. ואת מי אנחנו רואים שם, בחניון של המלון? לא תאמינו! את שומאכר. מה תגידו על זה? אתם לא יודעים מי זה שומאכר? האמת, גם אני לא ידעתי. איך באמת נהייתי כזה מבין בסלבריטים (אפילו שהם לא ממש נחשבים בריטיים)? אז ככה: אני יוצא בבוקר מהמלון, ומה אני רואה? המדריך שלנו נשען על איזו מכונית אדומה, כזאת עם גג נפתח. אז בשביל הדאווין, אני שואל אותו: "מוכר?" והוא אומר לי: "אתה יודע איזה רכב זה?" ואני, מה אני מבין במכוניות. מקסימום במאזדה. אז אני שואל אותו איזה דגם זה. והוא אומר לי ככה, עם הרבה כבוד: "זה הפרארי של שומאכר". וואלה! אני לא מכיר אף שומאכר. גם חשבתי: המדריך, מאיפה יכיר איזה שומאכר באיטליה?.
ואני מבין שהוא מדבר כאילו השומאכר הזה, זה חבר שלו מאותו הבלוק בשכונה. אני, רק בשביל שלא יגידו, אני אומר לו: "אוטו יפה!". בדיוק בא אחד, כזה גלוח-ראש, גבוה ואומר למדריך שזה אוטו רק בשביל לראות. ואחר כך הוא מוציא כזו ג'ילדה, (בטח של ארמאני, מה חשבתם?) ומתחיל לנגב את כל הטביעות אצבעות.
בעצם, אם מדברים על מכוניות, אז אני רוצה שתקשיבו לאיך שמסוגלים אנשים לרדת: הלך הבעל-בית של מרצדס, ואמר לבעל-הבית של השעונים האלה, סווטש: "יאללה! בוא נעשה שותפות על מכונית!".
אמר לו ההוא: "תגיד? התחרפנת?!"
אחר כך חשב וחשב, בסוף אמר: "יאללה! בוא לא נשבור לך את המילה. תביא מרצדס, תקבל שעון 'סווטש'".
אמר לו: "תגיד! אתה פסיכי! אני בכלל רוצה שנעשה מכונית ביחד".
"אה!", אמר לו, "למה אתה לא אומר?"
וככה יצאה מכונית קטנה, ממש פיצקית, שקוראים לה סמארט. ובכל איטליה, ובייחוד ברומא, איפה שאתה דורך, אתה מוצא כאלה.
טוב. נסענו לנאפולי, נכנסנו לקניון שנראה כמו קתדרלה יד שנייה. על הרצפה, באמצע, היה כזה ציור של גלגל המזלות וכולם הזדרזו לשבת על המזל שלהם ולהצטלם. אני לא יודע איזה מזל אני, אבל, רק בשביל הצילום גם מיהרתי להתיישב. ואז בא איזה מלצר ושפך עלי כוס קפה והבנתי שאצלי יש רק מזל נאחס.
בכלל, נאפולי זה מקום לא נורמאלי. אין כאן בכלל חוקים. למשל, הנהג שלנו, קלאודיו, נמאס לו מהפקק בכניסה לעיר. מה עשה? עלה עם האוטובוס על המסילה של החשמלית וככה עקף את כולם. פתאום באו שתי ניידות ממול. ירד לנו הלב למכנסיים. היינו בטוחים שישר עוצרים אותו ודופקים לנו את הטיול. העיקר, השוטרים ביקשו ככה, עם היד, שיתנו להם לעקוף, והם המשיכו בנחת, נגד הכיוון, ואנחנו אחריהם. פתאום אנחנו רואים מרחוק רכבת דוהרת מולנו. אתם חושבים שזה הזיז לקלאודיו? מה פתאום. בדקה התשעים הוא סטה קצת מהמסילה, ואחרי שהרכבת עברה, הוא המשיך כאילו כלום. עכשיו אתם מבינים איך זה שתושבי העיר הזו טוענים שהם המציאו את המשפט החשוב: "למה? מי מת?"
בעניין הזה, של התנועה, אני רוצה להגיד לכם שבעצם בכל צומת מתרחשים ניסים בכל רגע וכמעט אין תאונות. איך זה? פשוט מאוד: הדבר הקדוש ביותר לאיטלקים זה האימא שלהם. לכן הם כל כך נזהרים בכבוד שלה ולא רבים ולא מקללים ולא מתרגזים. כי אתה לא יכול לנהל ריב טוב בלי להזכיר את המקצוע של האים-אימא של ההוא מולך.
גם כן בנאפולי
אריווידרצ'י
זאב שחף
יצאנו לאיטליה באמצע הלילה, וכבר בהתחלה, במטוס, נכווינו: ביקשנו (באנגלית) קולד-ווטר וקיבלנו מים רותחים. האיטלקים האלה, אצלם קאלדו, זה רותח.
איך שאנחנו מגיעים לאיטליה, ראינו המון תיירים עם עיניים מלוכסנות שממש דומים ליפנים. שאלנו את המדריך מה זה, אז הוא הסביר לנו שהעיניים שלהם ככה, בגלל המחירים בחלונות הראווה.
אחר כך, בטוסקנה, ראינו כלב טוסקני. פלצן כזה, הולך לאט, כמו בסלואו-מושן, והוא נובח ככה בעדינות, עם מנגינה של איטלקי אחד, שכתב יצירות שקוראים להן אריות, אבל הכלבים אימצו אותן.
אם כבר מדברים על טוסקנה, עם כל החורשות והירק, אז אני רוצה לספר לכם שבאמת אין קוצים יבשים באיטליה. וגם כשכבר ראינו קוץ בצבע חום, מסתבר שהוא היה עשוי ברונזה. אבל בסך הכל, אני לא מבין איך האיטלקים לא מקבלים בחילה מרוב ירק, שם בטוסקנה הזאת.
ואני רוצה לספר משהו על המגדל ההוא, שנקרא פיזה. כי אמנם המדריך הסביר לנו כמה דברים, אבל משה, שדיבר בשירותים עם אחד המקומיים, סיפר לנו ככה: האיטלקים האלה, יש להם פרנסות, אללה-היסתור. למשל, תשמעו סיפור: בא אחד, קבלן, איטלקי גם כן. גר בעיר פיזה. רצה לעשות כסף.
מה עשה? בנה מגדל וגם סידר שם המון מדרגות, שיעלו התיירים, יראו נוף, יצטלמו, וישלמו על זה. איך שגמר את היציקה, בא אחד, שמן, אבל מה זה שמן, אולי כמו מוריס, הפקח מהעירייה, והתחיל לעלות במגדל. אמרו לו "השתגעת? זו יציקה טרייה!", אמר להם: "למה? מי מת?". ודרך עם הנעליים שלו ביציקה. ומרוב שדרך, נהייה המגדל על העוקם. חירב לקבלן ההוא את הפרנסה.
אמר הקבלן לשמן: "ועכשיו, מה יהיה, אה?!".
אמר לו השמן: "חמסה עאליק!".
טוב.
והמגדל, אפילו שהיה עקום, היה עושה צל, אבל לא פרנסה.
יום אחד עובר שם הקבלן, מה זה עצבני, פתאום הוא רואה תייר אחד, שבא לראות למה המגדל עקום. והתייר הזה הולך ככה עם העיניים לצדדים ומחפש משהו. הלך אחריו הקבלן, מהצד, שלא ירגיש. ההוא התגנב לצל של המגדל, עשה שם, אם תסלחו לי, פיפי.
התרגז הקבלן, והתנפחו לו הצינורות של הדם בצדדים, וצעק עליו: "אתה תשלם על זה!". ומאז, בשביל לא לשבור את המילה שלו, כולם משלמים שם בשביל השירותים, אם תסלחו לי.
אה, ומה נהייה עם הקבלן? נהייה מלייאן, כי יש שם כל יום אולי מאה אוטובוסים. בכל אוטובוס אולי ארבעים תיירים. כל תייר משלם רק בשביל שירותים, חצי יורו. זאת אומרת, יש לו כל יום בערך אלפיים יורו. אם אנחנו מכפילים את זה בכמה שזה שווה, אנחנו מבינים למה כל ערב הקבלן המסכן, מוכרח לרוץ לבנק. כבד כבד נהיה הקבלן.
בכלל, הרומאים הרשעים האנטישמים, ידעו שיגיעו הרבה תיירים, אז הם סידרו הכל מדרגות מדרגות, כך שממש אתה גומר עם הנעליים.
אחד, קוראים לו ארמאני, ראה ככה, את העניין עם הנעליים, הלך ופתח מפעל לנעליים והוא עושה, כך מספרים, המון המון כסף. גם כן, יש כאן המון כייסים, שעוברים עם קטנוע וחוטפים לגברות את התיקים, אז אחד, קוראים לו גוצ'י, פתח מפעל לתיקים, בשביל הגברות האלה. והמדריך סיפר לנו שכאן, באיטליה כל בעלי המלאכה היו מאוגדים בגילדות, יעאנו, כמו וועד-עובדים. אז אירגון הכייסים הם שהמציאו את הווספה. בעצם, אם כבר מדברים על ווספה, אז אני כמעט יכול להישבע שראיתי את הגיבור של הסרט גלדיאטור, דוהר בויא-ונטו, על ווספה אדומה כזו, של פיצות.
ברחוב האופנה היוקרתי, ויא-קונדוטי, ישר קפץ לנו לעיניים, העניין של אפלייה גזעית של האיטלקים: אלה יש להם מדרגות, רק לספרדים. ממש! גם קוראים לזה המדרגות הספרדיות. ברחוב ההוא יש חנות של כריסטיאן דיור, ארמאני ועוד כאלה. ראינו שם איש אחד שהכלב שלו עשה קקי והוא אסף את זה בשקית של גוצ'י.
מה זה הגוצ'י הזה, אתם שואלים? זה אחד (לדברי המדריך), שמכניס למכונה פרה מצד אחד ויוצא לו תיק קטן, מהצד השני. ומהעניין הזה, כך מסתבר, הוא עושה ים של כסף. ובגלל שיש לו הרבה כסף, הוא קונה דיסקים של שרית חדד ומשמיע אותם בחנות שלו, בשביל למשוך את הקונים הישראלים. פיתיון, יעאנו.
אז דיברנו על המדרגות הספרדיות. קודם כל, שתדעו שגם לאשכנזים מותר לדרוך עליהן, אבל, ככה נדמה לי, רק בכיוון אחד. חוץ מזה, גילינו שם שהאיטלקים ממש טובי לב: ישבתי לי ככה לנוח. נפל לי הקסקט על הרצפה. אחרי איזה חמש דקות כבר היו בתוכו מטבעות.
מישהו מהטיול הזכיר באוטובוס את הסרט 'רומא בוערת' עם פיטר יוסטינוב. מישהו ענה לו שהיום כבר שום דבר לא בוער. אחר כך, ראינו כזה פסל יפה, של מפלצת, שיוצא לה אש מהפה, והמדריך הסביר שנתנו לה סחוג וככה התגברו עליה.
הלכנו ברחובות וזה כאן ממש מסוכן, כי איטלקי, אם הוא לא דורס מישהו לפחות פעם ביום, איך אומרים, חייו אינם חיים.
שכחנו אגב, להזכיר שהצפצפות של המכוניות משמיעות כאן טון של פאבארוטי. אה, כן. אם מדברים כבר על מכוניות, אז היינו באיזה בית מלון, שבמקרה יש על ידו מגרש למרוצי מכוניות. ואת מי אנחנו רואים שם, בחניון של המלון? לא תאמינו! את שומאכר. מה תגידו על זה? אתם לא יודעים מי זה שומאכר? האמת, גם אני לא ידעתי. איך באמת נהייתי כזה מבין בסלבריטים (אפילו שהם לא ממש נחשבים בריטיים)? אז ככה: אני יוצא בבוקר מהמלון, ומה אני רואה? המדריך שלנו נשען על איזו מכונית אדומה, כזאת עם גג נפתח. אז בשביל הדאווין, אני שואל אותו: "מוכר?" והוא אומר לי: "אתה יודע איזה רכב זה?" ואני, מה אני מבין במכוניות. מקסימום במאזדה. אז אני שואל אותו איזה דגם זה. והוא אומר לי ככה, עם הרבה כבוד: "זה הפרארי של שומאכר". וואלה! אני לא מכיר אף שומאכר. גם חשבתי: המדריך, מאיפה יכיר איזה שומאכר באיטליה?.
ואני מבין שהוא מדבר כאילו השומאכר הזה, זה חבר שלו מאותו הבלוק בשכונה. אני, רק בשביל שלא יגידו, אני אומר לו: "אוטו יפה!". בדיוק בא אחד, כזה גלוח-ראש, גבוה ואומר למדריך שזה אוטו רק בשביל לראות. ואחר כך הוא מוציא כזו ג'ילדה, (בטח של ארמאני, מה חשבתם?) ומתחיל לנגב את כל הטביעות אצבעות.
בעצם, אם מדברים על מכוניות, אז אני רוצה שתקשיבו לאיך שמסוגלים אנשים לרדת: הלך הבעל-בית של מרצדס, ואמר לבעל-הבית של השעונים האלה, סווטש: "יאללה! בוא נעשה שותפות על מכונית!".
אמר לו ההוא: "תגיד? התחרפנת?!"
אחר כך חשב וחשב, בסוף אמר: "יאללה! בוא לא נשבור לך את המילה. תביא מרצדס, תקבל שעון 'סווטש'".
אמר לו: "תגיד! אתה פסיכי! אני בכלל רוצה שנעשה מכונית ביחד".
"אה!", אמר לו, "למה אתה לא אומר?"
וככה יצאה מכונית קטנה, ממש פיצקית, שקוראים לה סמארט. ובכל איטליה, ובייחוד ברומא, איפה שאתה דורך, אתה מוצא כאלה.
טוב. נסענו לנאפולי, נכנסנו לקניון שנראה כמו קתדרלה יד שנייה. על הרצפה, באמצע, היה כזה ציור של גלגל המזלות וכולם הזדרזו לשבת על המזל שלהם ולהצטלם. אני לא יודע איזה מזל אני, אבל, רק בשביל הצילום גם מיהרתי להתיישב. ואז בא איזה מלצר ושפך עלי כוס קפה והבנתי שאצלי יש רק מזל נאחס.
בכלל, נאפולי זה מקום לא נורמאלי. אין כאן בכלל חוקים. למשל, הנהג שלנו, קלאודיו, נמאס לו מהפקק בכניסה לעיר. מה עשה? עלה עם האוטובוס על המסילה של החשמלית וככה עקף את כולם. פתאום באו שתי ניידות ממול. ירד לנו הלב למכנסיים. היינו בטוחים שישר עוצרים אותו ודופקים לנו את הטיול. העיקר, השוטרים ביקשו ככה, עם היד, שיתנו להם לעקוף, והם המשיכו בנחת, נגד הכיוון, ואנחנו אחריהם. פתאום אנחנו רואים מרחוק רכבת דוהרת מולנו. אתם חושבים שזה הזיז לקלאודיו? מה פתאום. בדקה התשעים הוא סטה קצת מהמסילה, ואחרי שהרכבת עברה, הוא המשיך כאילו כלום. עכשיו אתם מבינים איך זה שתושבי העיר הזו טוענים שהם המציאו את המשפט החשוב: "למה? מי מת?"
בעניין הזה, של התנועה, אני רוצה להגיד לכם שבעצם בכל צומת מתרחשים ניסים בכל רגע וכמעט אין תאונות. איך זה? פשוט מאוד: הדבר הקדוש ביותר לאיטלקים זה האימא שלהם. לכן הם כל כך נזהרים בכבוד שלה ולא רבים ולא מקללים ולא מתרגזים. כי אתה לא יכול לנהל ריב טוב בלי להזכיר את המקצוע של האים-אימא של ההוא מולך.
גם כן בנאפולי
