סיפור לשבת (5): אבן-יהודה שלי
אבן יהודה שלי
זאב שחף
כשלמדתי באוניברסיטה, הצמידו לי סטודנט ערבי שהיו לו קשיי שפה. היינו יושבים על כוס קפה, בין
ההרצאות, והייתי מפענח עבורו את כתב-היד הבלתי קריא שלי. ספל קפה כידוע, יוצר ידידות ומחבר
אנשים. וכך למדתי שהבחור, שמו חוסני והוא מתגורר באחד הכפרים במזרח עמק-חפר, בקרבת
באקה-אל-גרביה. פעם שאל אותי חוסני, מדוע אני נרשם רק לקורסים בשעות אחר הצהריים.
הסברתי לו שאין לי עץ-כסף, ולעומת זאת, אני צריך לפרנס משפחה וגם לשלם שכר-לימוד.
"ואתה?", אני שואל אותו.
"אני, אין לי את הבעיות האלה!".
"ואללה!", אני אומר, "איך זה?"
"הכפר מממן לי את הלימודים".
הייתה דממה.
חוסני ראה את הבעת הפנים שלי, טפח לי על השכם, חייך ואמר: "הכפר כולו אסף כסף ושלח אותי
לאוניברסיטה".
שתקתי.
אחרי כמה דקות, התאוששתי. "שמע!", אני אומר, "אני גר בנתניה. זה גדול פי עשר מהכפר שלך. אף
אחד לא נתן לי סטיפנדיה ולא מענק ולא בטיח! אני עובד כמו חמור ולא רואה אור שמש...".
"אל תתרגז..", הוא אומר.
שוב שתקנו.
אחר כך חוסני הלך לדלפק. ושב עם שני ספלי אספרסו נוספים, "בשביל לעשות לך מצב רוח טוב!".
האספרסו באמת עשה את שלו.
"ספר", אני מבקש ממנו.
"כל העניין התחיל עם הילארי קלינטון", הוא אומר.
"תגיד!", אני אומר, "התחלקת על השכל?"
"תקשיב!", הוא אומר בשקט, "ראש המועצה שלנו, קרא ספר של הגברת הילארי קלינטון. שם הספר:
'נדרש הכפר כולו'. היא כותבת שלא תמיד יש בכפר קטן, רופאים, מורים ועוד כל מיני אקדמאים. אז
במקום לפזר אנרגיה על רכישת השכלה בין הרבה סטודנטים, יותר טוב להשקיע בנציג אחד, והוא
ילמד, אבל יחזיר את ההשקעה בכך שיחזור אל הכפר. ואחריו ילך עוד אחד. וכך, תוך כמה שנים עוד
אקדמאים, יהיו מחוייבים לקדם את הכפר. פאהם? (הבנת?)".
אחרי ההרצאה המלומדת הזו, סיכמנו שאבקר אצלו בשבוע הקרוב. ביום ראשון נסעתי בדרך
המובילה מכפר-יונה מזרחה. המון ירק סביב, שדות, חממות ושדרות ברושים. הגעתי לכפר בדיוק
כשמהרמקולים של המסגד פתחו בתפילה. חוסני לקח אותי לסיבוב בכפר. לחלק מן הבתים החדשים
יש גג רעפים אדומים והקירות צבועים צהוב או חום ואפילו אפור. וכשאתה מטייל בין בתים כאלה, זה
נותן תחושה של טוסקנה קטנה. הבתים הישנים בנויים אבן ולמרביתם יש חצר פנימית ולפעמים בחצר
עץ זית או דקל.
טיילנו בסימטאות והגענו לגבעה במרכז הכפר ועליה מבנה מוקף חומה.
"כאן גר האבא של סבא שלי", אמר חוסני.
"אנחנו קוראים לזה סבא-רבא", אמרתי.
חוסני הקיש בדלת הברזל.
"מין הדא?", שאל קול מבפנים.
"אנה, חוסני!".
הדלת נפתחה בחריקה.
בפתח עמד איש זקן, נשען על מקל. 'כמו לורד אנגלי', חשבתי בלב, רק במקום מגבעת הוא חובש
כאפיה. האיש היה לבוש חליפת שלושה חלקים, בצבע קרם וגם עניבה.
"מרחבא", אמר.
נכנסנו לחצר בגודל האיצטדיון של נתניה (רק בלי הנורות הצבעוניות). באמצע הייתה באר מגודרת
באבנים. סביב היו עצי זית. ליד פתח הבית נמתחו לגובה שני דקלים. וליד החומה ערוגות של מרווה.
המון מרווה פורחת, ודבורים חגות סביב הצמחים.
האיש ראה שאני מתבונן, ואמר: "הדא מראמיה! זה טוב בשביל כאב בטן!".
הוא פנה אל נערה ביישנית שעמדה בפתח: "ג'יב אל כובאיאת (תביאי ספלים)".
הנערה הציבה מגש על שלוש רגליים, והניחה עליו קנקן וסיפלונים.
מהעץ הסמוך נשמעו ציוצים.
האיש אמר: "אל עצפיר מאיינה ביזקזק", (ציפור מאיינה מצייצת).
"כמאן אל נאחלה" (גם הדבורים), אמרתי.
"מנין אינת?", (מהיכן אתה?"), שאל הקשיש.
"מן נתניה".
"אה", אמר האיש והשתתק. אחר כך שאל במה אני עובד.
"אנה מועלם", (אני מורה).
"ויין?", (היכן?).
"אבן-יהודה", עניתי.
האיש הזדקף ומילמל דבר מה.
"מה הוא אומר", שאלתי.
"הוא אומר: אבן-יהודה שלי!", ענה חוסני.
הייתה דממה. אחר כך אני לוחש לחוסני: "למה הוא מתכוון?"
"לא יודע! תשאל אותו!".
אני מבקש שיסביר מה הכוונה שלו.
הוא שב ואמר, הפעם בעברית: "אבן-יהודה שלי! לאבא שלי יש קושן בטאבו!".
וכך היה הסיפור:
בתקופת הטורקים, הייתה בפלסטינה רכבת, שהמנוע שלה פעל על גזרי עץ, כתחליף לפחם. הצבא
הטורקי שנזקק לכמויות עץ גדולות, הציע לכפריים לכרות את עצי האלון ובתמורה לקבל את הקרקע
שנחשפה בכריתה.
אבי סבו של חוסני, גייס את משפחתו הענפה, לצורך כריתת האלונים. כל עצי האלון, בתחום בו מצוי
כיום היישוב אבן-יהודה, נכרתו ונאכלו ע"י מנועי הרכבת העותמנית. והשטח החשוף נתכסה חול .
עם סיום העבודה, ניתן לכורתי העצים קושאן (מסמך בעלות על הקרקע), המוכיח שהשטח שייך
לחמולה שהתגייסה וסייעה לכוחות הצבא הטורקי.
האיש סיים את ההסבר וקרא לנערה הביישנית שעמדה בפתח: "ג'יב אל ראליון!" (הביאי
את המקטרת).
"ריחאת דדוחאן מניח!", (ריח הטבק נעים), אמרתי.
אחר כך התכופפתי אל חוסני ולחשתי: "אז הסבא הזה הוא בעל-הבית של אבן-יהודה?"
"אני שומע צליל זלזול?", שאל חוסני.
"זה לא זלזול", עניתי, "זה חוסר אמון!".
חוסני הרהר מעט ואמר: "נשאל אותו!".
והם שוחחו דקות ספורות ואז הקשיש פנה אלי בעברית: "זה שהאדמה שלי, זה בטוח. אבל, זה לא
שווה כלום. אם אני צריך לתת ירושה לילדים ולילדים של הילדים, ישאר לכל אחד כלום. אולי כמה
מטר אדמה. אבל בסוף יהיה להם סוכסוכים כל החיים".
"טאייב!", אני אומר.
"אתה לא ממין? אה?", הוא אומר ומחייך.
"האמת? לא! אתה יודע, אומרים ככה: פי באיידה, פי גאגה (יש ביצה אז בטח יש תרנגולת).
התרנגולת שלך, זה האדמה של אבן-יהודה. איפה הביצה?"
"ואללה! אתה לא אהבל! אז ככה: סאגא'ראת-באלוט, (עץ האלון) מכיר?"
"מכיר".
"טאייב. האנשים שחתכו את העצים, היו באים עם חמור. היו הולכים לעבוד וקשרו את החמור עם
חבל אל עץ. ככה היו עושים כול יום. והחמור, היה משעמם לו והוא לא יודע מה לעשות, שבשביל זה
הוא חמור. אז הוא היה מסתובב מסביב לעץ ועם הזנב היה מגרש זבובים. מרוב שהוא הסתובב,
נהיה על העץ כזה פס. זהו".
"מה זהו?", אני שואל.
"זהו. החמור מת. הבעל-בית שלו מת גם כן. אבל העץ באלוט לא מת. תחפש. תמצא!".
"אם אני מוצא בסביבת אבן-יהודה, אלון עם טבעת משופשפת כזו, אני אוכל את הכובע!".
"זה שטויות! לא ראיתי אף פעם מישהו אוכל את זה. רק החמור של עיסא, מהקיוסק של העיתונים,
באמת אכל פעם כובע קש..".
אחרי שתיקה קלה, כשחשבתי שהוא מתנמנם, הוא פקח עיניים ואמר: "יש לי זיכרון ממקום אחד
שחתכנו עצים ואחרי שנה הם התחילו לגדול מחדש. ואחרי זמן חתכנו אותם והם שוב גדלו, אז אבא
שלי אמר שצריך לעשות להם כבוד ולא לגעת בהם. היו שם אולי חמישה סאג'ראת אל באלוט".
נטלתי על עצמי את המשימה המטופשת של חיפוש אלון זקן, עם טבעת סביב הגזע. חבר שלי, שיש
לו מצנח רחיפה, עשה רונדל סביב אבן-יהודה וצילם בווידאו את כל העצים הקשישים שנראו
כמתאימים.
בקיצור, חרשתי את אבן-יהודה, ובית-יהושוע, ותל-יצחק, וגם הדסים. והנה, לא להאמין: החניתי את
האוטו ליד מבנה תעשייתי, מימין לכביש המוליך לכפר-נטר. חציתי את הכביש מזרחה. צמוד לכביש,
עמד אלון עצום מימדים. בצעדי ריצה הגעתי אל הגזע, מתנשף. סביב הגזע בלטה טבעת רחבה,
שנוצרה על ידי חמור משועמם. אם הייתי רואה חמור באותו הרגע, הייתי מנשק אותו.
קודם כל, מחשש עינא בישא, צילמתי אותו. לא שכחתי לאסוף בלוטי-אלון, אותם אני מח
אבן יהודה שלי
זאב שחף
כשלמדתי באוניברסיטה, הצמידו לי סטודנט ערבי שהיו לו קשיי שפה. היינו יושבים על כוס קפה, בין
ההרצאות, והייתי מפענח עבורו את כתב-היד הבלתי קריא שלי. ספל קפה כידוע, יוצר ידידות ומחבר
אנשים. וכך למדתי שהבחור, שמו חוסני והוא מתגורר באחד הכפרים במזרח עמק-חפר, בקרבת
באקה-אל-גרביה. פעם שאל אותי חוסני, מדוע אני נרשם רק לקורסים בשעות אחר הצהריים.
הסברתי לו שאין לי עץ-כסף, ולעומת זאת, אני צריך לפרנס משפחה וגם לשלם שכר-לימוד.
"ואתה?", אני שואל אותו.
"אני, אין לי את הבעיות האלה!".
"ואללה!", אני אומר, "איך זה?"
"הכפר מממן לי את הלימודים".
הייתה דממה.
חוסני ראה את הבעת הפנים שלי, טפח לי על השכם, חייך ואמר: "הכפר כולו אסף כסף ושלח אותי
לאוניברסיטה".
שתקתי.
אחרי כמה דקות, התאוששתי. "שמע!", אני אומר, "אני גר בנתניה. זה גדול פי עשר מהכפר שלך. אף
אחד לא נתן לי סטיפנדיה ולא מענק ולא בטיח! אני עובד כמו חמור ולא רואה אור שמש...".
"אל תתרגז..", הוא אומר.
שוב שתקנו.
אחר כך חוסני הלך לדלפק. ושב עם שני ספלי אספרסו נוספים, "בשביל לעשות לך מצב רוח טוב!".
האספרסו באמת עשה את שלו.
"ספר", אני מבקש ממנו.
"כל העניין התחיל עם הילארי קלינטון", הוא אומר.
"תגיד!", אני אומר, "התחלקת על השכל?"
"תקשיב!", הוא אומר בשקט, "ראש המועצה שלנו, קרא ספר של הגברת הילארי קלינטון. שם הספר:
'נדרש הכפר כולו'. היא כותבת שלא תמיד יש בכפר קטן, רופאים, מורים ועוד כל מיני אקדמאים. אז
במקום לפזר אנרגיה על רכישת השכלה בין הרבה סטודנטים, יותר טוב להשקיע בנציג אחד, והוא
ילמד, אבל יחזיר את ההשקעה בכך שיחזור אל הכפר. ואחריו ילך עוד אחד. וכך, תוך כמה שנים עוד
אקדמאים, יהיו מחוייבים לקדם את הכפר. פאהם? (הבנת?)".
אחרי ההרצאה המלומדת הזו, סיכמנו שאבקר אצלו בשבוע הקרוב. ביום ראשון נסעתי בדרך
המובילה מכפר-יונה מזרחה. המון ירק סביב, שדות, חממות ושדרות ברושים. הגעתי לכפר בדיוק
כשמהרמקולים של המסגד פתחו בתפילה. חוסני לקח אותי לסיבוב בכפר. לחלק מן הבתים החדשים
יש גג רעפים אדומים והקירות צבועים צהוב או חום ואפילו אפור. וכשאתה מטייל בין בתים כאלה, זה
נותן תחושה של טוסקנה קטנה. הבתים הישנים בנויים אבן ולמרביתם יש חצר פנימית ולפעמים בחצר
עץ זית או דקל.
טיילנו בסימטאות והגענו לגבעה במרכז הכפר ועליה מבנה מוקף חומה.
"כאן גר האבא של סבא שלי", אמר חוסני.
"אנחנו קוראים לזה סבא-רבא", אמרתי.
חוסני הקיש בדלת הברזל.
"מין הדא?", שאל קול מבפנים.
"אנה, חוסני!".
הדלת נפתחה בחריקה.
בפתח עמד איש זקן, נשען על מקל. 'כמו לורד אנגלי', חשבתי בלב, רק במקום מגבעת הוא חובש
כאפיה. האיש היה לבוש חליפת שלושה חלקים, בצבע קרם וגם עניבה.
"מרחבא", אמר.
נכנסנו לחצר בגודל האיצטדיון של נתניה (רק בלי הנורות הצבעוניות). באמצע הייתה באר מגודרת
באבנים. סביב היו עצי זית. ליד פתח הבית נמתחו לגובה שני דקלים. וליד החומה ערוגות של מרווה.
המון מרווה פורחת, ודבורים חגות סביב הצמחים.
האיש ראה שאני מתבונן, ואמר: "הדא מראמיה! זה טוב בשביל כאב בטן!".
הוא פנה אל נערה ביישנית שעמדה בפתח: "ג'יב אל כובאיאת (תביאי ספלים)".
הנערה הציבה מגש על שלוש רגליים, והניחה עליו קנקן וסיפלונים.
מהעץ הסמוך נשמעו ציוצים.
האיש אמר: "אל עצפיר מאיינה ביזקזק", (ציפור מאיינה מצייצת).
"כמאן אל נאחלה" (גם הדבורים), אמרתי.
"מנין אינת?", (מהיכן אתה?"), שאל הקשיש.
"מן נתניה".
"אה", אמר האיש והשתתק. אחר כך שאל במה אני עובד.
"אנה מועלם", (אני מורה).
"ויין?", (היכן?).
"אבן-יהודה", עניתי.
האיש הזדקף ומילמל דבר מה.
"מה הוא אומר", שאלתי.
"הוא אומר: אבן-יהודה שלי!", ענה חוסני.
הייתה דממה. אחר כך אני לוחש לחוסני: "למה הוא מתכוון?"
"לא יודע! תשאל אותו!".
אני מבקש שיסביר מה הכוונה שלו.
הוא שב ואמר, הפעם בעברית: "אבן-יהודה שלי! לאבא שלי יש קושן בטאבו!".
וכך היה הסיפור:
בתקופת הטורקים, הייתה בפלסטינה רכבת, שהמנוע שלה פעל על גזרי עץ, כתחליף לפחם. הצבא
הטורקי שנזקק לכמויות עץ גדולות, הציע לכפריים לכרות את עצי האלון ובתמורה לקבל את הקרקע
שנחשפה בכריתה.
אבי סבו של חוסני, גייס את משפחתו הענפה, לצורך כריתת האלונים. כל עצי האלון, בתחום בו מצוי
כיום היישוב אבן-יהודה, נכרתו ונאכלו ע"י מנועי הרכבת העותמנית. והשטח החשוף נתכסה חול .
עם סיום העבודה, ניתן לכורתי העצים קושאן (מסמך בעלות על הקרקע), המוכיח שהשטח שייך
לחמולה שהתגייסה וסייעה לכוחות הצבא הטורקי.
האיש סיים את ההסבר וקרא לנערה הביישנית שעמדה בפתח: "ג'יב אל ראליון!" (הביאי
את המקטרת).
"ריחאת דדוחאן מניח!", (ריח הטבק נעים), אמרתי.
אחר כך התכופפתי אל חוסני ולחשתי: "אז הסבא הזה הוא בעל-הבית של אבן-יהודה?"
"אני שומע צליל זלזול?", שאל חוסני.
"זה לא זלזול", עניתי, "זה חוסר אמון!".
חוסני הרהר מעט ואמר: "נשאל אותו!".
והם שוחחו דקות ספורות ואז הקשיש פנה אלי בעברית: "זה שהאדמה שלי, זה בטוח. אבל, זה לא
שווה כלום. אם אני צריך לתת ירושה לילדים ולילדים של הילדים, ישאר לכל אחד כלום. אולי כמה
מטר אדמה. אבל בסוף יהיה להם סוכסוכים כל החיים".
"טאייב!", אני אומר.
"אתה לא ממין? אה?", הוא אומר ומחייך.
"האמת? לא! אתה יודע, אומרים ככה: פי באיידה, פי גאגה (יש ביצה אז בטח יש תרנגולת).
התרנגולת שלך, זה האדמה של אבן-יהודה. איפה הביצה?"
"ואללה! אתה לא אהבל! אז ככה: סאגא'ראת-באלוט, (עץ האלון) מכיר?"
"מכיר".
"טאייב. האנשים שחתכו את העצים, היו באים עם חמור. היו הולכים לעבוד וקשרו את החמור עם
חבל אל עץ. ככה היו עושים כול יום. והחמור, היה משעמם לו והוא לא יודע מה לעשות, שבשביל זה
הוא חמור. אז הוא היה מסתובב מסביב לעץ ועם הזנב היה מגרש זבובים. מרוב שהוא הסתובב,
נהיה על העץ כזה פס. זהו".
"מה זהו?", אני שואל.
"זהו. החמור מת. הבעל-בית שלו מת גם כן. אבל העץ באלוט לא מת. תחפש. תמצא!".
"אם אני מוצא בסביבת אבן-יהודה, אלון עם טבעת משופשפת כזו, אני אוכל את הכובע!".
"זה שטויות! לא ראיתי אף פעם מישהו אוכל את זה. רק החמור של עיסא, מהקיוסק של העיתונים,
באמת אכל פעם כובע קש..".
אחרי שתיקה קלה, כשחשבתי שהוא מתנמנם, הוא פקח עיניים ואמר: "יש לי זיכרון ממקום אחד
שחתכנו עצים ואחרי שנה הם התחילו לגדול מחדש. ואחרי זמן חתכנו אותם והם שוב גדלו, אז אבא
שלי אמר שצריך לעשות להם כבוד ולא לגעת בהם. היו שם אולי חמישה סאג'ראת אל באלוט".
נטלתי על עצמי את המשימה המטופשת של חיפוש אלון זקן, עם טבעת סביב הגזע. חבר שלי, שיש
לו מצנח רחיפה, עשה רונדל סביב אבן-יהודה וצילם בווידאו את כל העצים הקשישים שנראו
כמתאימים.
בקיצור, חרשתי את אבן-יהודה, ובית-יהושוע, ותל-יצחק, וגם הדסים. והנה, לא להאמין: החניתי את
האוטו ליד מבנה תעשייתי, מימין לכביש המוליך לכפר-נטר. חציתי את הכביש מזרחה. צמוד לכביש,
עמד אלון עצום מימדים. בצעדי ריצה הגעתי אל הגזע, מתנשף. סביב הגזע בלטה טבעת רחבה,
שנוצרה על ידי חמור משועמם. אם הייתי רואה חמור באותו הרגע, הייתי מנשק אותו.
קודם כל, מחשש עינא בישא, צילמתי אותו. לא שכחתי לאסוף בלוטי-אלון, אותם אני מח