סיפור לשבת (6)
עד שיבשיל
אח שלי הוא חקלאי, מהמוזרים האלה שקודם לומדים באוניברסיטה (ובאותה תקופה
הם מסטולים לחלוטין). ובגמר תואר ראשון הם מתחילים להזיע על השני. ומכאן פוזלים
לעבר השלישי, אבל מתעייפים. ואז נוטשים את המעבדה, חדלים לחתום על ירחון
האקדמאים והופכים להיות "ירוקים".
"ירוקים" משמע עוברים למושב, אוכלים אורגני, משמיעים לתרנגולות את התשיעית
של בטהובן ומלטפים את האבוקדו, בעדינות, כדי לקדם את ההבשלה.
עכשיו, שאשתי בהריון, זה תירוץ מספיק לנסוע אל המושב עם הצאצא בן החמש, לא
כל כך בשביל התפוזים/קלמנטינות/פקאנים/אשכוליות/לימונים/ביצים וגם בננות, אלא
בעיקר בשביל הילד, שאולי מרגיש מעט מקופח בגלל ההריון, אבל אנחנו אומרים לו
שנוסעים "שתראה מה זה עבודת אדמה". ושם, דבר ראשון זה להושיב אותו בכיסא
של הטקרקטור ולתעד אותו במצלמה מכל הזוויות ואחר כך גוררים אותו אל עצי הפקאן,
וכל פעם שנופל אגוז על הגולגולת שלו, אנחנו ממהרים לנחם אותו.
בלול התרנגולות הקרקור ממש בלתי נסבל וגם המון אבק, ואז הקטן מתחמק ונעלם
ואנחנו כבר רגילים למצוא אותו בקומה השנייה, מול הטלוויזיה והסרטים המצויירים.
כאן הוא מרגיש בבית.
ובנתיים חוש הריח שלנו מזהה ריח של עוגות, מעורב בניחוח קפה טורקי. ואנחנו
מתיישבים וטוחנים שוב את הנושא העיקרי: פוליטיקה, קיטורים ורכילות. ופתאום
שמים לב, שהקטן אינו עימנו. אנחנו מחפשים ברחבי הבית (שתי קומות). לבסוף כמובן
מוצאים אותו. היכן? כמובן על השטיח, מול הטלוויזיה, נוחר קלות.
ואח שלי, שרוצה לשמח את כולנו, מוליך אותנו, כולל הקטן, אל בריכת הדגים, במרכז
הדשא. בתוך הבריכה צפים פרחי נופר ונימפיאה (איך אני יודע את שמותיהם? כמובן
מאח שלי). הילד מתלהב מדגי-הזהב ושואל בתמימות אם באמת הם מגשימים מישאלות.
ואח שלי מסביר שזו לא העונה של המישאלות, "אולי תחכה עד החופש-הגדול", הוא אומר.
הקטן שואל אם יש חופש-גדול גם לדגים.
בינתיים מצטרפת אלינו אחת מנכדותיו של אחי והיא מספיקה לשמוע את השאלה, ובלי
לעשות חשבון היא פולטת: "הקטן הזה הוא מפגר או דביל!".
וזו הייתה הזדמנות להגיד: "אוי! באמת לא שמנו לב לשעון! ממש מאוחר! עכשיו בטוח
שאנחנו נתקעים בפקקים כל הדרך!".
אח שלי, אולי שמח בלב על ההחלטה שלנו, אבל כמו תמיד הוא לארג': "מה אתם
ממהרים?"
אבל אני כבר מניע את האוטו. אח שלי עושה לי סימן שאחכה והולך ומביא לנו שקית
מלאה בננות, והוא מתגבר על רעש המנוע ושואל: "אתה יודע איך מבשילים את הבננות?"
אני עושה לו תנועה של אחד שלא מבין.
"שמע! תשים את הבננות בקערה, 'תה שומע? ועל יד זה תשים אבוקדו".
"מה הקשר?", אני שואל.
"אם אני מסביר לך, אתה בטוח לא תבין. פשוט תשים אבוקדו ליד הבננות. זה יבשיל!
הבנת?", והוא שם לי אבוקדו ביד.
הגענו הבייתה, עייפים. מה עייפים? הרוגים!
הלכנו לנמנם.
ארבע אחרי הצהריים. אשתי מעירה אותי.
"מה קרה?"
"מצאתי כאן במיטה אבוקדו!"
"את הוזה?", אני שואל.
היא מושיטה את היד ומראה לי אבוקדו.
"לא יודע מה להגיד לך!"
בנתיים הקטן שמע שאנחנו ערים. הוא נכנס ומתכרבל בינינו.
עלה בליבי הרהור. אני שואל את הקטן: "אתה שמת אבוקדו במיטה?"
"כן", הוא עונה, "רציתי שהתינוק בבטן יבשיל כבר!".
עד שיבשיל
אח שלי הוא חקלאי, מהמוזרים האלה שקודם לומדים באוניברסיטה (ובאותה תקופה
הם מסטולים לחלוטין). ובגמר תואר ראשון הם מתחילים להזיע על השני. ומכאן פוזלים
לעבר השלישי, אבל מתעייפים. ואז נוטשים את המעבדה, חדלים לחתום על ירחון
האקדמאים והופכים להיות "ירוקים".
"ירוקים" משמע עוברים למושב, אוכלים אורגני, משמיעים לתרנגולות את התשיעית
של בטהובן ומלטפים את האבוקדו, בעדינות, כדי לקדם את ההבשלה.
עכשיו, שאשתי בהריון, זה תירוץ מספיק לנסוע אל המושב עם הצאצא בן החמש, לא
כל כך בשביל התפוזים/קלמנטינות/פקאנים/אשכוליות/לימונים/ביצים וגם בננות, אלא
בעיקר בשביל הילד, שאולי מרגיש מעט מקופח בגלל ההריון, אבל אנחנו אומרים לו
שנוסעים "שתראה מה זה עבודת אדמה". ושם, דבר ראשון זה להושיב אותו בכיסא
של הטקרקטור ולתעד אותו במצלמה מכל הזוויות ואחר כך גוררים אותו אל עצי הפקאן,
וכל פעם שנופל אגוז על הגולגולת שלו, אנחנו ממהרים לנחם אותו.
בלול התרנגולות הקרקור ממש בלתי נסבל וגם המון אבק, ואז הקטן מתחמק ונעלם
ואנחנו כבר רגילים למצוא אותו בקומה השנייה, מול הטלוויזיה והסרטים המצויירים.
כאן הוא מרגיש בבית.
ובנתיים חוש הריח שלנו מזהה ריח של עוגות, מעורב בניחוח קפה טורקי. ואנחנו
מתיישבים וטוחנים שוב את הנושא העיקרי: פוליטיקה, קיטורים ורכילות. ופתאום
שמים לב, שהקטן אינו עימנו. אנחנו מחפשים ברחבי הבית (שתי קומות). לבסוף כמובן
מוצאים אותו. היכן? כמובן על השטיח, מול הטלוויזיה, נוחר קלות.
ואח שלי, שרוצה לשמח את כולנו, מוליך אותנו, כולל הקטן, אל בריכת הדגים, במרכז
הדשא. בתוך הבריכה צפים פרחי נופר ונימפיאה (איך אני יודע את שמותיהם? כמובן
מאח שלי). הילד מתלהב מדגי-הזהב ושואל בתמימות אם באמת הם מגשימים מישאלות.
ואח שלי מסביר שזו לא העונה של המישאלות, "אולי תחכה עד החופש-הגדול", הוא אומר.
הקטן שואל אם יש חופש-גדול גם לדגים.
בינתיים מצטרפת אלינו אחת מנכדותיו של אחי והיא מספיקה לשמוע את השאלה, ובלי
לעשות חשבון היא פולטת: "הקטן הזה הוא מפגר או דביל!".
וזו הייתה הזדמנות להגיד: "אוי! באמת לא שמנו לב לשעון! ממש מאוחר! עכשיו בטוח
שאנחנו נתקעים בפקקים כל הדרך!".
אח שלי, אולי שמח בלב על ההחלטה שלנו, אבל כמו תמיד הוא לארג': "מה אתם
ממהרים?"
אבל אני כבר מניע את האוטו. אח שלי עושה לי סימן שאחכה והולך ומביא לנו שקית
מלאה בננות, והוא מתגבר על רעש המנוע ושואל: "אתה יודע איך מבשילים את הבננות?"
אני עושה לו תנועה של אחד שלא מבין.
"שמע! תשים את הבננות בקערה, 'תה שומע? ועל יד זה תשים אבוקדו".
"מה הקשר?", אני שואל.
"אם אני מסביר לך, אתה בטוח לא תבין. פשוט תשים אבוקדו ליד הבננות. זה יבשיל!
הבנת?", והוא שם לי אבוקדו ביד.
הגענו הבייתה, עייפים. מה עייפים? הרוגים!
הלכנו לנמנם.
ארבע אחרי הצהריים. אשתי מעירה אותי.
"מה קרה?"
"מצאתי כאן במיטה אבוקדו!"
"את הוזה?", אני שואל.
היא מושיטה את היד ומראה לי אבוקדו.
"לא יודע מה להגיד לך!"
בנתיים הקטן שמע שאנחנו ערים. הוא נכנס ומתכרבל בינינו.
עלה בליבי הרהור. אני שואל את הקטן: "אתה שמת אבוקדו במיטה?"
"כן", הוא עונה, "רציתי שהתינוק בבטן יבשיל כבר!".
