סיפור לשבת (8) - חידון התנ"ך
לפני חופש פסח הכריזו בבית-הספר שבקרוב, בחג-מתן-תורה, ייערך חידון התנ"ך. אח שלי, שהוא קטן וצנום, קיבל
הרבה צ'אפחות מכל הגדולים, כי ידוע היה שהוא אמנם קטן אבל גאון. קורא המון ולומד בקלות. למעשה, איך אומרים,
זה לא חוכמה, שהרי אימא שלנו מורה, והספרייה שלנו, אין כמוה לאף אחד בשכונה והיא שקולה, אפילו כנגד הספרייה העירונית בסמילנסקי.
למרות כל המחמאות, אימא שלנו הפצירה בו לקרוא ולהתכונן. ואכן, הוא היה "חורש, טוחן ומשנן". היינו מנסים להתקיל אותו, אבל ללא הצלחה. במרבית המקרים הוא יכול היה לצטט גם את פירוש רש"י ולעתים קרובות גם את פירוש קאסוטו.
כשהודבקו מודעות בדבר החידון, בבתי-הספר ובלוחות המודעות, ראינו שצוות השופטים מונה רב ידוע, וכן מישהו חשוב מהעירייה, ("גם הוא ירא-שמיים", הצהירה אימא). המפקח על החינוך הדתי, היה ראש חבר השופטים.
"אני מכירה אותו", הכריזה אימא, "איש הגון וישר כמו סרגל, בקי בלימודי-קודש".
"אימא", שאל אחי, "הנציג של העירייה, זה לא ההוא שהולך לבחירות?"
אימא אישרה שאכן כך.
ימים שלמים דיברנו, אכלנו, קישקשנו סביב החידון. ניסינו לנחש מה תהיינה השאלות והגענו למצב שהתחלנו שאלה וכבר אח שלי ענה, לפני שסיימנו.
לאחר הפסח קרא המנהל לאימא יחד עם אח שלי, כדי להגיד לה כמה חשוב "להביא כבוד לבית-הספר ולחינוך הממלכתי-דתי!"
"אל תדאג! הכל הוא יודע!", ענתה אימא בגאווה.
לקראת החידון קנתה אימא לאחי מכנסיים ארוכים מבד גברדיו, אפילו שעדיין אין לו בר-מצווה.
התלבטנו אם לתת לו גם שעון, אבל וויתרנו. שזה לא ייראה "כאילו אנחנו אריסטוקרטים", אמרה אימא. אח שלי, אפילו שהוא גאון, לא הבין את המילה.
חידון התנ"ך נערך כמובן בקולנוע 'שרון'. האולם וגם היציע היו מלאים ילדים, מורים והורים. כשהמפקח כחכח מול המיקרופון, לאט לאט השתתקו כולם. ואחר כך הוזמנו המתחרים לעלות אל הבמה. אח שלי, קטן וצנום, גרר רגליים והתיישב במקומו, בכיסא ימני קיצוני. וכך התיישבו כולם. נערה בלונדינית גבוהה, בשמלה לבנה, ישבה בכיסא המרכזי.
לא אלאה אתכם בהתנהלות של החידון. רק אציין שלאחר ההפסקה עלו לבמה שני מתחרים בלבד: אח שלי אחד מהם. מולו התייצבה הנערה הבלונדית הגבוהה, בשמלה לבנה, שיער זוהר
ומה שמכנים "חיוך מפתה". כאן התחיל מין קרב: אח שלי, לא המתין. עוד לא נסתיימה הקראת שאלה, וכבר הוא ירה את התשובה. עד כדי כך, שהקריין עצר ושאל: "תגיד צוציק! אתה קורא מחשבות?"
הקרב נמשך. הקהל התחלק לשניים ומחיאות הכפיים הסוערות לשני המתחרים היו שקולות וכך גם התוצאות. ועכשיו כולם המתינו במתח רב לשלב של השאלה הזהה. והשאלה הייתה ממש פשוטה: על מי אומר התנ"ך שהן הנשים הכי יפות בכל הארץ? ובטרם הוקרא סיום השאלה, ירה אח שלי את התשובה: על נשות איוב נאמר: לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ".
ופתאום הייתה דממה ואז הנערה פרצה בבכי ואימא שלה עלתה לבמה ואמרה שזו אולי התקפת אסטמה. והשופט הראשי קם ובמחווה ג'נטלמני הושיט לה ממחטה וליטף את לחייה וסייע לה לנגב את דמעותיה והקהל התמוגג ונוצרה דממה תוססת וחמימה ורוגשת. והצופים, נכמרו רחמיהם.
השופט, מול מדקרות המבטים המשפדים אותו, נטל את המיקרופון והכריז שצריך להתחשב בבנות, כי הן נרגשות מטבען, מה גם שהיא מבית-ספר חילוני. ואח שלי הלך ונמוג וכאילו נעלם, אף כי המשיך לשבת על הבמה. והשופטים התלחשו באידיש, אבל לא הנמיכו קולם, אולי במכוון, מחשש לתגובה עויינת מצד הקהל. וניכר היה שהם מתלבטים בניסוח שאלה שלא תהיה קשה, לא לנערה ולא לקהל. והוחלט על הקראת שאלה ו"הראשון שיענה – זוכה!".
והוכרזה השאלה. ואח שלי וגם הנערה קפצו וענו יחד. ומיד פרצה סערת מחיאות כפיים, והבזקי המצלמות סינוורו את כולם. וההורים של הנערה עלו לבמה, זורחים וצוהלים, עם זר פרחים שהוכן מראש. והמפקח, הוא השופט הראשי, איבד את הכיפה שלו, בתוך המהומה.
ואח שלי שישב בשקט, קם והלך איתנו לאט לאט אל ירכתי האולם, וביקש: "בואו נלך הבייתה!".
ויצאנו מאולם הקולנוע, בלי להגיד מילה, והלכנו.
אימא שאלה: "תרצו פלאפל?"
ולא ענינו לה.
"ישר כמו סרגל, אה?", מלמל אח שלי
כשהגענו לגבעה של "פרימן", אח שלי הוריד את הכיפה, מסר אותה בשקט לאימא ואמר: "אני עם הדברים האלה, גמרתי!".
ואימא שתקה, ובדרך ראיתי שהעיניים שלה רטובות. וכשהגענו לשכונה, שאלה השכנה גברת אוחנה: "איפה הכיפה של הילד?"
ואימא ענתה: "הוא כבר לא צריך את זה!".
לפני חופש פסח הכריזו בבית-הספר שבקרוב, בחג-מתן-תורה, ייערך חידון התנ"ך. אח שלי, שהוא קטן וצנום, קיבל
הרבה צ'אפחות מכל הגדולים, כי ידוע היה שהוא אמנם קטן אבל גאון. קורא המון ולומד בקלות. למעשה, איך אומרים,
זה לא חוכמה, שהרי אימא שלנו מורה, והספרייה שלנו, אין כמוה לאף אחד בשכונה והיא שקולה, אפילו כנגד הספרייה העירונית בסמילנסקי.
למרות כל המחמאות, אימא שלנו הפצירה בו לקרוא ולהתכונן. ואכן, הוא היה "חורש, טוחן ומשנן". היינו מנסים להתקיל אותו, אבל ללא הצלחה. במרבית המקרים הוא יכול היה לצטט גם את פירוש רש"י ולעתים קרובות גם את פירוש קאסוטו.
כשהודבקו מודעות בדבר החידון, בבתי-הספר ובלוחות המודעות, ראינו שצוות השופטים מונה רב ידוע, וכן מישהו חשוב מהעירייה, ("גם הוא ירא-שמיים", הצהירה אימא). המפקח על החינוך הדתי, היה ראש חבר השופטים.
"אני מכירה אותו", הכריזה אימא, "איש הגון וישר כמו סרגל, בקי בלימודי-קודש".
"אימא", שאל אחי, "הנציג של העירייה, זה לא ההוא שהולך לבחירות?"
אימא אישרה שאכן כך.
ימים שלמים דיברנו, אכלנו, קישקשנו סביב החידון. ניסינו לנחש מה תהיינה השאלות והגענו למצב שהתחלנו שאלה וכבר אח שלי ענה, לפני שסיימנו.
לאחר הפסח קרא המנהל לאימא יחד עם אח שלי, כדי להגיד לה כמה חשוב "להביא כבוד לבית-הספר ולחינוך הממלכתי-דתי!"
"אל תדאג! הכל הוא יודע!", ענתה אימא בגאווה.
לקראת החידון קנתה אימא לאחי מכנסיים ארוכים מבד גברדיו, אפילו שעדיין אין לו בר-מצווה.
התלבטנו אם לתת לו גם שעון, אבל וויתרנו. שזה לא ייראה "כאילו אנחנו אריסטוקרטים", אמרה אימא. אח שלי, אפילו שהוא גאון, לא הבין את המילה.
חידון התנ"ך נערך כמובן בקולנוע 'שרון'. האולם וגם היציע היו מלאים ילדים, מורים והורים. כשהמפקח כחכח מול המיקרופון, לאט לאט השתתקו כולם. ואחר כך הוזמנו המתחרים לעלות אל הבמה. אח שלי, קטן וצנום, גרר רגליים והתיישב במקומו, בכיסא ימני קיצוני. וכך התיישבו כולם. נערה בלונדינית גבוהה, בשמלה לבנה, ישבה בכיסא המרכזי.
לא אלאה אתכם בהתנהלות של החידון. רק אציין שלאחר ההפסקה עלו לבמה שני מתחרים בלבד: אח שלי אחד מהם. מולו התייצבה הנערה הבלונדית הגבוהה, בשמלה לבנה, שיער זוהר
ומה שמכנים "חיוך מפתה". כאן התחיל מין קרב: אח שלי, לא המתין. עוד לא נסתיימה הקראת שאלה, וכבר הוא ירה את התשובה. עד כדי כך, שהקריין עצר ושאל: "תגיד צוציק! אתה קורא מחשבות?"
הקרב נמשך. הקהל התחלק לשניים ומחיאות הכפיים הסוערות לשני המתחרים היו שקולות וכך גם התוצאות. ועכשיו כולם המתינו במתח רב לשלב של השאלה הזהה. והשאלה הייתה ממש פשוטה: על מי אומר התנ"ך שהן הנשים הכי יפות בכל הארץ? ובטרם הוקרא סיום השאלה, ירה אח שלי את התשובה: על נשות איוב נאמר: לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ".
ופתאום הייתה דממה ואז הנערה פרצה בבכי ואימא שלה עלתה לבמה ואמרה שזו אולי התקפת אסטמה. והשופט הראשי קם ובמחווה ג'נטלמני הושיט לה ממחטה וליטף את לחייה וסייע לה לנגב את דמעותיה והקהל התמוגג ונוצרה דממה תוססת וחמימה ורוגשת. והצופים, נכמרו רחמיהם.
השופט, מול מדקרות המבטים המשפדים אותו, נטל את המיקרופון והכריז שצריך להתחשב בבנות, כי הן נרגשות מטבען, מה גם שהיא מבית-ספר חילוני. ואח שלי הלך ונמוג וכאילו נעלם, אף כי המשיך לשבת על הבמה. והשופטים התלחשו באידיש, אבל לא הנמיכו קולם, אולי במכוון, מחשש לתגובה עויינת מצד הקהל. וניכר היה שהם מתלבטים בניסוח שאלה שלא תהיה קשה, לא לנערה ולא לקהל. והוחלט על הקראת שאלה ו"הראשון שיענה – זוכה!".
והוכרזה השאלה. ואח שלי וגם הנערה קפצו וענו יחד. ומיד פרצה סערת מחיאות כפיים, והבזקי המצלמות סינוורו את כולם. וההורים של הנערה עלו לבמה, זורחים וצוהלים, עם זר פרחים שהוכן מראש. והמפקח, הוא השופט הראשי, איבד את הכיפה שלו, בתוך המהומה.
ואח שלי שישב בשקט, קם והלך איתנו לאט לאט אל ירכתי האולם, וביקש: "בואו נלך הבייתה!".
ויצאנו מאולם הקולנוע, בלי להגיד מילה, והלכנו.
אימא שאלה: "תרצו פלאפל?"
ולא ענינו לה.
"ישר כמו סרגל, אה?", מלמל אח שלי
כשהגענו לגבעה של "פרימן", אח שלי הוריד את הכיפה, מסר אותה בשקט לאימא ואמר: "אני עם הדברים האלה, גמרתי!".
ואימא שתקה, ובדרך ראיתי שהעיניים שלה רטובות. וכשהגענו לשכונה, שאלה השכנה גברת אוחנה: "איפה הכיפה של הילד?"
ואימא ענתה: "הוא כבר לא צריך את זה!".
