סיפור (קצר) על אהבה וחושך
סיפור (קצר) על אהבה וחושך
אשתי נסעה לשבוע לחו"ל ואני נשארתי עם הילדים.
בתקופות כאלו אני נוטה להוריד מעט את ההילוך
ופשוט נהנה להיות עם הקטנטנים וללמוד מהם עוד ועוד
(ולכן גם חלקכם חווה את זה בחוסר התגובה או באטיות התגובה לטלפונים. בכל מקרה, אל דאגה, בסוף נחזור לכולם).
בסופ"ש היינו אצל סבתא וסבא. חדר השינה שם חשוך מאוד
ואין בו טיפת אור.
כשהשכבתי את הבת שלי למנוחת צהרים
היא נבהלה מאוד מהחושך ובכתה.
"אבא," אמרה לי "אבל אני לא רואה כלום".
אני, שכבר הייתי בחדר כמה דקות והתחלתי להתרגל לחושך,
אמרתי לה:
"אל תדאגי מתוקה, אם תשכבי בחדר כמה דקות,
תוכלי להתחיל ולראות יותר ויותר אור בתוך החושך
ואני אשב כאן לידך ואחזיק לך את היד"
"אבל אבא" הוסיפה הקטנה בדאגה, "מה יקרה אם כשאקום אחרי המנוחה לא אוכל לראות כלום?"
"אל תדאגי יפה שלי," חייכתי "כשתקומי, העיניים שלך כבר יהיו כל כך מורגלות לחושך שתוכלי לראות את כווווול מה שבחדר"
כשהקטנה התעוררה אחרי שעה וחצי היא רצה אלי בשמחה "אבא," צחקה, "ראיתי את כל החדר כאילו היה מואר לגמרי, כאילו שהוא לא היה חשוך בכלל".
ופתאום קלטתי שזה בדיוק מה שאני עושה ב"עבודה".
שזה בדיוק תפקיד המאפשר (מטפל).
לקחת את המאופשר (המטופל) ולהחזיק לו את היד ולאפשר לו להיכנס לתוך החושך, לתוך הלא ידוע ולא ברור.
ולשהות איתו שם, רק לשהות איתו קצת, זה הכל, עד שגם העיניים שלו יתרגלו לחושך, או אז, מבעד לחושך, אפשר יהיה להתחיל ולהבחין בעצמים, חפצים, רגשות, מחשבות, ו....סיפורים....
מה שלפני רגע היה חושך שחור, מוחלט, מפחיד ולא ידוע הופך בעזרת שהייה רגועה לתמונה מורכבת ומלאה יותר של גוונים של שחור, אפור ולבן.
לפעמים, כמו אצל הבת שלי, הדבר החשוך והלא ידוע הזה שממנו כל כך פחדנו כשנכנסנו לחדר, הופך למשהו לא מאיים, לא אמיתי ואפילו מצחיק אם רק נעז לשהות בהתבוננות בתוך החושך, הפחד או הקושי שלנו לרגע אחד קטן....
תודה ולהתראות בקרוב
ירון ספקטור
סיפור (קצר) על אהבה וחושך
אשתי נסעה לשבוע לחו"ל ואני נשארתי עם הילדים.
בתקופות כאלו אני נוטה להוריד מעט את ההילוך
ופשוט נהנה להיות עם הקטנטנים וללמוד מהם עוד ועוד
(ולכן גם חלקכם חווה את זה בחוסר התגובה או באטיות התגובה לטלפונים. בכל מקרה, אל דאגה, בסוף נחזור לכולם).
בסופ"ש היינו אצל סבתא וסבא. חדר השינה שם חשוך מאוד
ואין בו טיפת אור.
כשהשכבתי את הבת שלי למנוחת צהרים
היא נבהלה מאוד מהחושך ובכתה.
"אבא," אמרה לי "אבל אני לא רואה כלום".
אני, שכבר הייתי בחדר כמה דקות והתחלתי להתרגל לחושך,
אמרתי לה:
"אל תדאגי מתוקה, אם תשכבי בחדר כמה דקות,
תוכלי להתחיל ולראות יותר ויותר אור בתוך החושך
ואני אשב כאן לידך ואחזיק לך את היד"
"אבל אבא" הוסיפה הקטנה בדאגה, "מה יקרה אם כשאקום אחרי המנוחה לא אוכל לראות כלום?"
"אל תדאגי יפה שלי," חייכתי "כשתקומי, העיניים שלך כבר יהיו כל כך מורגלות לחושך שתוכלי לראות את כווווול מה שבחדר"
כשהקטנה התעוררה אחרי שעה וחצי היא רצה אלי בשמחה "אבא," צחקה, "ראיתי את כל החדר כאילו היה מואר לגמרי, כאילו שהוא לא היה חשוך בכלל".
ופתאום קלטתי שזה בדיוק מה שאני עושה ב"עבודה".
שזה בדיוק תפקיד המאפשר (מטפל).
לקחת את המאופשר (המטופל) ולהחזיק לו את היד ולאפשר לו להיכנס לתוך החושך, לתוך הלא ידוע ולא ברור.
ולשהות איתו שם, רק לשהות איתו קצת, זה הכל, עד שגם העיניים שלו יתרגלו לחושך, או אז, מבעד לחושך, אפשר יהיה להתחיל ולהבחין בעצמים, חפצים, רגשות, מחשבות, ו....סיפורים....
מה שלפני רגע היה חושך שחור, מוחלט, מפחיד ולא ידוע הופך בעזרת שהייה רגועה לתמונה מורכבת ומלאה יותר של גוונים של שחור, אפור ולבן.
לפעמים, כמו אצל הבת שלי, הדבר החשוך והלא ידוע הזה שממנו כל כך פחדנו כשנכנסנו לחדר, הופך למשהו לא מאיים, לא אמיתי ואפילו מצחיק אם רק נעז לשהות בהתבוננות בתוך החושך, הפחד או הקושי שלנו לרגע אחד קטן....
תודה ולהתראות בקרוב
ירון ספקטור