סיפור של הכלבה שלי על חרדת נטישה וצרות אחרות
ועוד אומרים שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. פחחח.
הכי אני שונאת שהוא יוצא לבד. הכי אני שונאת שאני שומעת את קול אבזם חגורת המכנסים שלו ואני יודעת שהוא מתלבש לצאת ואני באה אליו בריצה מכשכשת ואז הוא אומר לי בטון הפדגוגי הזה שלו לא, לונה, אני הולך לבד וכשאני אחזור אני אקח אותך לטיול.
בבת אחת נופלת רוחי בעקבות זנבי. למה, לאן הוא הולך שהוא צריך לצאת לבד? מה, הוא נפגש בהחבא עם כלבות אחרות? או שאולי אני כבר לא מספיק יפה בשבילו להיראות בפומבי ברחובות קרית השרון בנתניה? אולי בת שבע וחצי זה כבר זקנה מדי בשבילו? הוא מתבייש בתספורת שלי, או שהוא מפחד שפתאום יבוא לי קקי באמצע המדרכה במרכז דוד והוא יצטרך להתכופף ולאסוף אחרי? למה מה קרה, נימוסי הרחוב שלי כבר לא מספיק טובים בשבילו, חבר הוועד המהולל בדימוס ומנהל הפורום בעל המספריים ועורך הניוזלטר שרק הוא היה קורא, אם בכלל?
נטשה הוא היה צריך לקרוא לי, מרוב הנטישות האלה, לא לונה. כמה שאני לא מתאמצת, המחשבה החוזרת הזו שאולי הוא ברח לי ולא יחזור יותר אף פעם מטריפה אותי לגמרי. לפעמים אני מתעוררת מהשינה ורצה בבהלה לחפש אותו בבית, אולי הוא יצא כשישנתי ומוצאת אותו מנמנם מול המחשב.
הוא חושב שהוא יוצא ידי חובה בזה שהוא משאיר לי אור כשהוא יוצא בערב לשחק סנוקר. בכלל, לקח לו הרבה זמן לעכל שגם אם יש עוד אור של לפנות ערב כשהוא יוצא, עד שהוא יחזור יהיה חושך מצרים ופחד בלהות – והשד יודע מי תקע לו לראש להשאיר לי גם רדיו דולק. רדיו? לכלב?? מה יהיה הדבר הבא, סודוקו ועפרון על שולחן הכתיבה? תשבצי הגיון של אמנון בירמן? ואם הוא כבר מוכרח להשאיר לי רדיו, למה לא גלגל"צ, אם כבר, במקום ה-88 FM הזה שלו, עם כל הפריקים והווירדים והלוזרים עם המוסיקה האלטרנטיבית הזו שלהם?
אבל אני לא פראיירית של אף אחד, שיהיה ברור. איך שהוא נועל מאחוריו את הדלת אני עושה לו סקנדל כזה שכל העולם ואשתו שומעים. בהתחלה אני נובחת אחריו ליד הדלת, שיהדהד לו במעלית ושכל הבנין ישמע, ואחר כך אני רצה למרפסת ומספרת לכל השכנים על המניאק שנוטש את כלבתו הרגישה, שעוד סוחבת טראומה מהימים בשורת הנידונים למוות במכלאות צער בעלי חיים באבו כביר, לא עליכם. שידעו כולם מי מנהל להם את הפורום הנכבד שלהם ברוממות לב שכזו.
אחר כך הוא מתפלא שלפעמים, כשהוא משחרר אותי בשדה ליד הבית אני בורחת לו דרך השיחים ועושה לו שיעור מד"ס, לא יזיק לו, ונהנית לשמוע את הקול הרועד שלו מפחד קורא אחרי בכל פינה, שמא ארוץ לו עוד פעם בכביש הראשי. שגם הוא ירגיש קצת נטוש.
והיא עוד פירסמה את זה בפייסבוק לעיני כל העולם ואשתו:
http://www.facebook.com/uri.gafni.5?ref=name#!/pages/אני-לא-הכלבה-שלו/116065451888239
ועוד אומרים שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. פחחח.
הכי אני שונאת שהוא יוצא לבד. הכי אני שונאת שאני שומעת את קול אבזם חגורת המכנסים שלו ואני יודעת שהוא מתלבש לצאת ואני באה אליו בריצה מכשכשת ואז הוא אומר לי בטון הפדגוגי הזה שלו לא, לונה, אני הולך לבד וכשאני אחזור אני אקח אותך לטיול.
בבת אחת נופלת רוחי בעקבות זנבי. למה, לאן הוא הולך שהוא צריך לצאת לבד? מה, הוא נפגש בהחבא עם כלבות אחרות? או שאולי אני כבר לא מספיק יפה בשבילו להיראות בפומבי ברחובות קרית השרון בנתניה? אולי בת שבע וחצי זה כבר זקנה מדי בשבילו? הוא מתבייש בתספורת שלי, או שהוא מפחד שפתאום יבוא לי קקי באמצע המדרכה במרכז דוד והוא יצטרך להתכופף ולאסוף אחרי? למה מה קרה, נימוסי הרחוב שלי כבר לא מספיק טובים בשבילו, חבר הוועד המהולל בדימוס ומנהל הפורום בעל המספריים ועורך הניוזלטר שרק הוא היה קורא, אם בכלל?
נטשה הוא היה צריך לקרוא לי, מרוב הנטישות האלה, לא לונה. כמה שאני לא מתאמצת, המחשבה החוזרת הזו שאולי הוא ברח לי ולא יחזור יותר אף פעם מטריפה אותי לגמרי. לפעמים אני מתעוררת מהשינה ורצה בבהלה לחפש אותו בבית, אולי הוא יצא כשישנתי ומוצאת אותו מנמנם מול המחשב.
הוא חושב שהוא יוצא ידי חובה בזה שהוא משאיר לי אור כשהוא יוצא בערב לשחק סנוקר. בכלל, לקח לו הרבה זמן לעכל שגם אם יש עוד אור של לפנות ערב כשהוא יוצא, עד שהוא יחזור יהיה חושך מצרים ופחד בלהות – והשד יודע מי תקע לו לראש להשאיר לי גם רדיו דולק. רדיו? לכלב?? מה יהיה הדבר הבא, סודוקו ועפרון על שולחן הכתיבה? תשבצי הגיון של אמנון בירמן? ואם הוא כבר מוכרח להשאיר לי רדיו, למה לא גלגל"צ, אם כבר, במקום ה-88 FM הזה שלו, עם כל הפריקים והווירדים והלוזרים עם המוסיקה האלטרנטיבית הזו שלהם?
אבל אני לא פראיירית של אף אחד, שיהיה ברור. איך שהוא נועל מאחוריו את הדלת אני עושה לו סקנדל כזה שכל העולם ואשתו שומעים. בהתחלה אני נובחת אחריו ליד הדלת, שיהדהד לו במעלית ושכל הבנין ישמע, ואחר כך אני רצה למרפסת ומספרת לכל השכנים על המניאק שנוטש את כלבתו הרגישה, שעוד סוחבת טראומה מהימים בשורת הנידונים למוות במכלאות צער בעלי חיים באבו כביר, לא עליכם. שידעו כולם מי מנהל להם את הפורום הנכבד שלהם ברוממות לב שכזו.
אחר כך הוא מתפלא שלפעמים, כשהוא משחרר אותי בשדה ליד הבית אני בורחת לו דרך השיחים ועושה לו שיעור מד"ס, לא יזיק לו, ונהנית לשמוע את הקול הרועד שלו מפחד קורא אחרי בכל פינה, שמא ארוץ לו עוד פעם בכביש הראשי. שגם הוא ירגיש קצת נטוש.
והיא עוד פירסמה את זה בפייסבוק לעיני כל העולם ואשתו:
http://www.facebook.com/uri.gafni.5?ref=name#!/pages/אני-לא-הכלבה-שלו/116065451888239
