אני אנסה להסביר את עצמי
ראשית, הבאתי את הנדריקס בתור דוגמא. אני ממש לא אוהב אותו, אבל זה לא משנה. כדי להקצין, בוא נניח שעולם הרוק היה מגיע לאן שהגיע היום ללא האלבום Help של הביטלס. ונניח שהיום קמה להקה חדשה, נאמר The Insects, וברגע של השראה מלחינה, מבצעת ומקליטה את האלבום Help ומוציאה אותו לשוק. מישהו בכלל יסתכל לכיוון שלו? ממש לא. במקרה הטוב הוא יזכה לקיטונות של בוז. אגב, כנ"ל לגבי בטהובן וכל שאר החברה הקלאסיים. אם כבר לשמוע את purple haze היום, אז רק בביצוע שמוסיף משהו - סטייל הקרונוס קוורטט או אולי משהו אלקטרוני (מכיר את הקוור של soft cell? קטסטרופה). נוסטלגיה היא אמנם מהנה, אבל חסרת ערך אומנותי. הקאברים של ה doors או הביטלס הם כמו פורנו - נותנים פסאודו סיפוק לזמן קצר (וזה לא שאני לא אוהב פורנו, להיפך). כמה מהאמנים הגדולים שנשארו בחיים עדיין עושים משהו בעל ערך היום? רובם חיים בבועה של עצמם, ממחזרים את עצמם אבל עם הרבה פחות כשרון ממה שהיה להם פעם, וסה"כ די פאתטיים. (מה שלא מפריע לי להמשיך ולאהוב חלק מהם, אבל פתטי הוא שמי השני).
