סתם ימים של מלנכוליה מעורבבים עם שמחה

[G I R L P]

סתם ימים של מלנכוליה מעורבבים עם שמחה

מכל מני סיבות בעולם, קיבלתי על הראש מחברה {טובה} שלי, באומרה שאני כפוית טובה

אז לא ידעתי מה לעשות ואיפה לכתוב, והיא לא נמצאת כאן, אז החלטתי פעם ראשונה, כמעט, לכתוב כאן... זה לא מעצבן? מרתיח? שחברה ממש טובה שעשיתם למענה כל מה שאפשר תאמר לכם את הדבר הנוראי הזה? עברו מאז כמה ימים והיום אני צפויה לראות אותה בערב, בדירה. {אנחנו גם שותפות לדירה} שיהיה לי בהצלחה

אני

אגב, השמחה: חתונה של חברה אחרת ביום חמישי הקרוב...

 

[יעל ניסן]

אבל, רגע --

האם את יודעת על מה ולמה היא אמרה את האמירה הזו? באיזה מקום היא ציפתה ממך להוקרת תודה או לאיזה תיקוף שכנראה לא הגיע... האם את יודעת על מה היא מדברת? לפעמים לאנשים יש ציפיות. נסי לברר מה היו הציפיות שלה ממך ואולי להבהיר כמה הבהרות - למשל שלא ידעת מהציפיה הזו, או למשל שתגלי שבאמת היה מקום שתגידי תודה על משהו ולא אמרת... אתן חברות טובות - שווה לברר!

 

[G I R L P]

אני אנסה

לספר... היא עברה תאונת דרכים הייתי עימה כל הלילה של התאונה גם בסופ"ש שאחרי- כמעט כל השבת ישנתי אצלה לילה אחד, ולקחתי יום חופש ביום השיחרור שלה מבית החולים- כדי לראות שהכל מסתדר לה. היא החליטה לאחר שיצאה מבית החולים- עם גבס ברגל ימין {מהאצבעות ועד המפשעה} לשהות אצל הוריה עד ההחלמה. לפני שבוע וחצי היא החליטה על חזרה לדירה המשותפת שלנו. שמחתי כמובן. גם לי נוצר חלל ריק בבית. אבל אז ככל שחשבתי יותר ויותר על זה, אמרתי לעצמי- היי הדס, את לא מסוגלת לזה, לקלח אותה, לדאוג לרווחתה... במיוחד עם השעות המטורפות בעבודה והלימודים... החלטתי לספר לה על המחשבות שלי, שתדע. שלא יהיו לה הפתעות. היא כמעט בכתה לי בפון. יום אחרי היא מתקשרת אלי ואומרת לי שאיכזבתי אותה, שאני כפוית טובה. שיכולתי ואני יכולה להתמודד עם עוד כוס בכיור ועוד חולצה בכביסה. הא, ומקלחת ביום, ואוכל, וקניות... בקיצור, כמה שאנחנו חברות טובות, מאז כיתה י', עדיין קשה ל לקבל את המילים שלה. מאוד. קשה לי לעכל. זה פגע בי אנושות. בכיתי המון. נתתי לסופ"ש לתת את אותותיו... אולי אני אחשוב אחרת, אולי היא תתאפס. אולי משהו יקרה. אתמול היא חזרה לדירה. היא קרירה אלי בצורה מגעילה. כאילו היא לא מכירה אותי בכלל בקושי מחליפה איתי חצי מילה. הערב דיברתי איתה שאלתי אותה למה היא ככה, ואם זה נוח לה ... אמרה שלא, לא נוח לה- אבל אני הבאתי את המצב על עצמי. כל נסיונותיי להסביר לה את עמדתי עלו בתוהו. אני מרגישה כמו עכבר במעבדה. לכודה. מכל כיוון זה כמו מבוך ענק. באמצע השיחה שלנו היא קיבלה שיחה לנייד. היא ענתה. דידתה על הקביים לחדר, והסתגרה שם. ואני עם המיץ של עצמי. מתעכלת לאט לאט. אני

 

[D a p h n e]

לא פשוט...

יקירתי, לפעמים אנחנו חברים טובים, וזה לא מספיק לצד השני.. אני מאד מבינה את החששות שלך. ואני חושבת שהצורך לשתף אותה בחששות האלה היה מאד ברור. האלטרנטיבה לא בהכרח טובה יותר - היא הייתה יכולה לחזור בלי לדעת מה עובר עליך - והאכזבה שהיא עלולה הייתה לחושה הייתה גדולה עוד יותר. אני מבינה שהיא מאוכזבת, אבל אני מקווה שתעברו את זה.... ותיבת המסרים שלי פתוחה עבורך

 

[יעל ניסן]

עכשיו זה קצת יותר ברור

רק שתדעי שכשאדם עובר תאונה או סוג אחר של טראומה הוא יותר רגיש לסביבה וכל אינטראקציה מתנפחת לממדי מפלצת כי רואים את העולם ואח שלו דרך זכוכית מגדלת רגשית. אם היא לא תתאפס, אני לא יודעת מה להגיד לך. הטעות הייתה לשתף אותה בלבטים והחששות שלך מכיוון שהיא לא הייתה (וכנראה היא עדיין לא) פנויה להכיל אותך ואת הדילמות שלך - בקושי היא מצליחה את שלה.

 

[G I R L P]

לא חושבת שזו היתה טעות לשתף

אותה בלבטים שלי להיפך מזל שהפרצוף שלה התגלה שניה לפני ולא אחרי שעוד המשכתי לתת לה מעצמי. הבחורה ללא גבולות! היא לא מעריכה כלום. אפילו לדבר איתי היא לא מסוגלת האמת? שלמדתי על בשרי, לא לתת ככה יותר- חוץ מלמשפחה כמובן.

 

[יעל ניסן]

ת'אמת

גם בני משפחה יכולים להגזים ולעבור גבולות אצלך. אין כללים. יש מצב שאנשים מאוד משתנים אחרי תאונות דרכים. מכל מיני סיבות.

 

[Master Stav]

טעות ?

כמי שעבר תאונה קשה לפני 5 שנים אני חולק עליך .... האמת תמיד היא אמת ויש לומר אותה גם אם זו האחרונה לא נעימה ההחלמה היא קודם כל הפנמת הקשיים והמיגבלות .

 

[יעל ניסן]

יכול להיות

שזה מה שמתאים לך כבן אדם - אבל אתה חריג. ההפנמה של הקשיים והמגבלות זה השלב האחרון שקורה בתהליך השיקום וההחלמה... אם בכלל. בחלקים הסמוכים לאירוע עוד לא יודעים מה ישתפר ומה יישאר במצב כרוני. עסוקים מאוד בשיפורים הפיזיים: ממוקדים על דברים בסיסיים כמו הליכה, מעברים מכסא גלגלים למיטה, למכונית; עצמאות בתפקודי יום יום (שירותים, להתלבש, להתרחץ ושות')... אחרי שעובר זמן, ומגלים שיש כאבים שכנראה לא יחלפו לעולם וצריך ללמוד לחיות איתם, כשחלקים בגוף אמנם 'תפקודיים' אבל לא ממש חזרו לעצמם, או שרק עכשיו שמים לב שאי אפשר להתרכז יותר מ-5 דקות, לקרוא, לצפות בסרט, לנהל שיחת חולין עם יותר מאדם אחד, לשאת רעש, להיות במקום הומה אדם כמו קניון.... אחרי זמן כשפתאום שמים לב לשינוי המהותי בדמוגרפיה החברתית כי החברים ממקודם הפסיקו את מחוות ההתקרבות שלהם בשל סירובים חוזרים או קושי להתנהל חברתית... רק אחרי זמן מתחילים להתחיל להפנים קשיים ומגבלות - וגם, לא לפני שיש תקופת אבל על האובדנים וכעס גדול. ויש חריגים, אני לא אומרת שלא. אתה בר מזל שהבנת את נושא ההפנמה קודם, ובאמת כל הכבוד לך

. מנסיוני, רוב האנשים מסרבים להפנים ולקבל את מי שהם עם הליקויים והמגבלות המון המון זמן. גם יש איזו אמונה תפלה כזו שאם יפנימו ויקבלו את עצמם ככה כמות שהם עם הקשיים והמגבלות, זה כמו גזר דין מוות לתהליך ההתקדמות וסוג של ויתור והרמת ידיים. כמי שעובדת יום יום כבר כמה שנים טובות עם אנשים שעוברים תאונות (קשות יותר וקשות פחות) אני יכולה להגיד לך שרוב רובם של האנשים בכלל לא מצליחים לשמוע את האמת בשלבים הראשונים, והם כל כך עסוקים במה שקרה להם ובאנרגיות שהם צריכים לגייס עכשיו כדי להחלים, שבאמת ובתמים נראה להם שעניינים של אנשים אחרים שוליים לגמרי ביחס למה שקרה להם ושיפסיקו לבלבל להם במוח.

 

[Master Stav]

בגדול צודקת

בממוקד טועה ובגדול אני משמש כתומך לכמה וכמה חברה שנפגעו בגפים בתאונות דרכים חברה שהיו קודם בדוג'ו שלי .... התכנית שאני הרכבתי לשיקום מתחילה קודם כל באמת ....הפנמה ..וקבלה .... אבל כן אני חריג .... חריג שאומר שלולא החריגים סביר להניח שעדיין הינו על העצים פולים כינים ואוכלים פירות ....

 

[יעל ניסן]

אבל את השוני אתה רואה

כי אתה תומך! אתה עושה משהו כדי להוביל אנשים למקום אחר מברירת המחדל. אתה לוקח את היכולות שלך לראות מעבר לליקוי הנקודתי ואתה משתמש ביכולות הללו כדי לעזור לעוד אנשים... וזה פנטסטי! רוב האנשים ללא תמיכה שכזו לא רואים ממטר אחרי תאונה... אגדיל ואומר שאני בטוחה שיש גם אנשים שעל אף שיקבלו תמיכה, עדיין לא יראו ממטר. שים לב שהתשובה שלי הייתה מתוך שהנחתי שההתנהגות שעליה פותחת הפתיל (GIRLP) התלוננה, הגיע מתוך שחברתה, זו שעברה תאונה, לא מקבלת את התמיכה והעזרה כמו זו שאתה מדבר עליה ולמעשה היא פועלת מתוך אותה ברירת מחדל. מה שראיתי בעיני רוחי בין GIRLP לבין החברה שלה, אני רואה יום יום בעבודה מהצד השני. אני רואה את המטופלים שלי, אנשים פגועים ברמות מורכבות שונות, שלא סובלים עכשיו את הנוכחות של החברים שלהם, דוחים נסיונות התקרבות, חסרי סבלנות לכל מה שלא קשור ישירות להחלמה שלהם ואפילו דוחים בני משפחה. זה לא להיט, זה ברור לי. אבל רוב האנשים אחרי תאונה, שמנסים לאסוף את עצמם מאוד מתקשים לשמוע צרות ולבטים של אחרים באותה רמת אמפתיה כמו קודם לתאונה. כל הפרופורציות בראש משתנות כולל ההתיחסות לצרות של אחרים.

 

[Master Stav]

האלו את ......./images/Emo13.gif

אני יודע שאת יודעת וגם היא יודעת שאת צודקת ....וההפסד כולו שלה .... שולח לך

הכי גדול בעולם