JustMeAndMyself
New member
עד החתונה זה יעבור.. האמנם?
"עד החתונה זה יעבור", אמרה אמי בעודה בוהה בדם ניגר מחבורתי החדשה על הזרוע. יכולתי להנהן, להבליג. לראות בביטוי מה שהוא - ביטוי. יכולתי להיות נורמלית ולהגיב בצורה הגיונית. יכולתי, אבל לא באמת. "אם לא תהיה חתונה, אז בטוח שזה יעבור עד אז".. השנינות המוכרת כל כך.. שמץ של אמת בתוך הגרוטסקיות החמצמצה, או שמא מנגנון דפנסיבי לשחרור לחץ איטי ? אמת קטנה שמתחבאת מהצל הגדול של עצמה? "מה זאת אומרת אם לא תהיה חתונה? את לא רוצה להתחתן? להוליד ילדים?" ועם תחילת התחקור הוא מתחיל להתפשט על פניה. ה-מבט.. המבט הזה, שלא צריך ואי אפשר לתאר במילים.. המבט הזה, שלא אומר כלום. הוא אומר הכל. את כל מה שאתה לא רוצה לשמוע. הוא אומר שהיא לא כועסת, היא מאוכזבת. הוא אומר שהיא לא מאוכזבת, היא מופתעת. הוא אומר שהיא לא מופתעת, שהיא לא מסכימה. שהיא לא מאמינה. שזה יחלוף. שלא יכול להיות שזה באמת ככה. הוא אומר שהיא מקבלת מה שלא יהיה, כל עוד אהיה מאושרת... והוא יודע שאף פעם לא אהיה. הוא יודע ש'מאושרת' זה בעצם אומר שאעשה מה שהיא מצפה ממני לעשות. מאושרת היא זו שעברה את האישור שלה. הוא, המבט הזה, יודע להתאים את עצמו למה שאני הכי פוחדת לשמוע באותו רגע. ואני, אני יודעת שאני זו שמתאימה את הפירוש לנסיבות, אבל זה לא הופך את המבט לפחות צורב, לפחות כואב. הידיעה לא עוזרת בכלום, וכרגיל האמת לא משחררת אף אחד מכבליו של השקר. "לא יודעת", אני מפטירה בשקט, אם יהיה לי מזל אוכל לצאת מזה בקלות. או שאולי אוכל לצאת מזה בקלות אם לא יהיה לי מזל? אולי כדאי לפתוח את זה? אולי אני רוצה לפתוח את זה? אולי לא? אולי אני אמורה לרצות לא לפתוח את זה ואולי ה"אמורה" גורם לי לרצות בדיוק להפך? אולי אני מנתחת את כל זה הרבה יותר מדי... או שאולי זה כבר לא צריך להפתיע אותי. "מה זאת אומרת?" היא חוזרת על עצמה, כאילו שלא שמעתי בפעם הראשונה. כאילו שלא הקשבתי כבר קודם, כאילו שהיא לא יודעת את כל זה. אבל היא כמוני, ואני כמוה. גם בה יש את המזוכיזם הזה, את המחוייבות לשמוע את מה שלא רוצים, לחסל כל סיכוי ולו הקלוש ביותר לטיפת אופטימיות. ההתעקשות לחסל כל טיפת ספק ואי וודאות. אני מחליטה להתייחס. לפתוח את זה אחת ולתמיד, עד לפעם הבאה. "זאת אומרת.. שאני לא יודעת אם אני ארצה להתחתן ולהקים משפחה" אני משתמשת בלשון עתיד, כדי לעדן את המשמעות, כדי לא להפיל את עצמי לשאלה המתבקשת האם זוהי דעתי, או שאני רק מחכה שהיא תשתנה... אם אני לא רוצה ואולי ארצה בעתיד, או שעכשיו אני אולי רוצה, ולכן בעתיד אולי ארצה, אולי אפילו לא רק 'אולי ארצה'. אולי. יכול להיות. אם רק היית יודעת, מה הוביל למחשבה הזאת, כמה פעמים היא נלעסה בנבכי מוחי הקודח, השוצף והכ"כ כ"כ קשה הזה, אם היית יודעת למה היא שם וכמה פעמים הטלתי בה ספק.. כמו מדענית, לא אמא? מדענים שואלים שאלות. מדענים מטילים ספק.... מעניין אם גם שאר המדענים משליכים את הספקות האלה לכל אות ומילה בספר החיים שלהם, אם גם הם איבדו בטחון ואמונה בכל דבר שהם עושים, אם גם הם איבדו את המונחים "נכון" ו"שגוי" כמונחים אבסולוטיים היכן שהוא בין מתמטיקה של כיתה ד' ושאלות טריויה אמריקאיות בכיתה ו'. "טוב, יש עוד זמן, את רק בת שבע עשרה.. את עוד תתאהבי ותחיי את החיים שלך, בסופו של דבר תעשי מה שטוב לך, הכי חשוב שתהיי מאושרת".. כמעט כמו לומר לאדם עיוור מלידה, שהכי חשוב שיראה את האור. בעצם, בדיוק אותו דבר. הרי העיוור מעולם לא ראה אור, אך אין זה אומר שאינו יכול לראות את האור, למרות שאינו יכול לראות דבר. זה לא אומר שהוא לא יכול לראות את האור, רק שלעולם לא יראה אור, ואת זה את/ה, היא ואני נבין כל אחד איך שנוח לנו. איך יכולתי, אמא יקרה שלי, איך יכולתי להסביר לך למה בגיל 17 אני לא חושבת על בנים? איך אסביר לך למה אני מטילה ספק ביכולתי לאהוב ולהיות נאהבת, הערך העליון בחייך? איך יכולתי לגרום לקורות הבניין שהקמת בדם יזע ודמעות כבסיס לביתי העתידי לקרוס כך, בשניה? איך, תסבירי לי בבקשה, איך יכולתי להסביר לך שלעולם לא אוכל לאהוב או להעריך אדם שאוהב מישהי כמוני? אז נכון, יש עוד זמן, אני רק בת שבע עשרה, ואומרים שלא אהיה בת שבע עשרה יותר. אני עוד "אתאהב" ו"אחייה את החיים שלי", בסופו של דבר אעשה "מה שטוב לי" והכי חשוב - "אהיה מאושרת".הפעם כן אבליג, הפעם אהנהן, ואחייך, ורק במראה יראו את החיוך כמו שהוא באמת- הפוך. הדם הפסיק מזמן לנזול, אך אין זה אומר שפצעיי יוכלו אי פעם להגליד. הפעם אבליג, אהנהן ואחייך - כי זוהי תיבת פנדורה שאין בכוחותיי לפתוח.
"עד החתונה זה יעבור", אמרה אמי בעודה בוהה בדם ניגר מחבורתי החדשה על הזרוע. יכולתי להנהן, להבליג. לראות בביטוי מה שהוא - ביטוי. יכולתי להיות נורמלית ולהגיב בצורה הגיונית. יכולתי, אבל לא באמת. "אם לא תהיה חתונה, אז בטוח שזה יעבור עד אז".. השנינות המוכרת כל כך.. שמץ של אמת בתוך הגרוטסקיות החמצמצה, או שמא מנגנון דפנסיבי לשחרור לחץ איטי ? אמת קטנה שמתחבאת מהצל הגדול של עצמה? "מה זאת אומרת אם לא תהיה חתונה? את לא רוצה להתחתן? להוליד ילדים?" ועם תחילת התחקור הוא מתחיל להתפשט על פניה. ה-מבט.. המבט הזה, שלא צריך ואי אפשר לתאר במילים.. המבט הזה, שלא אומר כלום. הוא אומר הכל. את כל מה שאתה לא רוצה לשמוע. הוא אומר שהיא לא כועסת, היא מאוכזבת. הוא אומר שהיא לא מאוכזבת, היא מופתעת. הוא אומר שהיא לא מופתעת, שהיא לא מסכימה. שהיא לא מאמינה. שזה יחלוף. שלא יכול להיות שזה באמת ככה. הוא אומר שהיא מקבלת מה שלא יהיה, כל עוד אהיה מאושרת... והוא יודע שאף פעם לא אהיה. הוא יודע ש'מאושרת' זה בעצם אומר שאעשה מה שהיא מצפה ממני לעשות. מאושרת היא זו שעברה את האישור שלה. הוא, המבט הזה, יודע להתאים את עצמו למה שאני הכי פוחדת לשמוע באותו רגע. ואני, אני יודעת שאני זו שמתאימה את הפירוש לנסיבות, אבל זה לא הופך את המבט לפחות צורב, לפחות כואב. הידיעה לא עוזרת בכלום, וכרגיל האמת לא משחררת אף אחד מכבליו של השקר. "לא יודעת", אני מפטירה בשקט, אם יהיה לי מזל אוכל לצאת מזה בקלות. או שאולי אוכל לצאת מזה בקלות אם לא יהיה לי מזל? אולי כדאי לפתוח את זה? אולי אני רוצה לפתוח את זה? אולי לא? אולי אני אמורה לרצות לא לפתוח את זה ואולי ה"אמורה" גורם לי לרצות בדיוק להפך? אולי אני מנתחת את כל זה הרבה יותר מדי... או שאולי זה כבר לא צריך להפתיע אותי. "מה זאת אומרת?" היא חוזרת על עצמה, כאילו שלא שמעתי בפעם הראשונה. כאילו שלא הקשבתי כבר קודם, כאילו שהיא לא יודעת את כל זה. אבל היא כמוני, ואני כמוה. גם בה יש את המזוכיזם הזה, את המחוייבות לשמוע את מה שלא רוצים, לחסל כל סיכוי ולו הקלוש ביותר לטיפת אופטימיות. ההתעקשות לחסל כל טיפת ספק ואי וודאות. אני מחליטה להתייחס. לפתוח את זה אחת ולתמיד, עד לפעם הבאה. "זאת אומרת.. שאני לא יודעת אם אני ארצה להתחתן ולהקים משפחה" אני משתמשת בלשון עתיד, כדי לעדן את המשמעות, כדי לא להפיל את עצמי לשאלה המתבקשת האם זוהי דעתי, או שאני רק מחכה שהיא תשתנה... אם אני לא רוצה ואולי ארצה בעתיד, או שעכשיו אני אולי רוצה, ולכן בעתיד אולי ארצה, אולי אפילו לא רק 'אולי ארצה'. אולי. יכול להיות. אם רק היית יודעת, מה הוביל למחשבה הזאת, כמה פעמים היא נלעסה בנבכי מוחי הקודח, השוצף והכ"כ כ"כ קשה הזה, אם היית יודעת למה היא שם וכמה פעמים הטלתי בה ספק.. כמו מדענית, לא אמא? מדענים שואלים שאלות. מדענים מטילים ספק.... מעניין אם גם שאר המדענים משליכים את הספקות האלה לכל אות ומילה בספר החיים שלהם, אם גם הם איבדו בטחון ואמונה בכל דבר שהם עושים, אם גם הם איבדו את המונחים "נכון" ו"שגוי" כמונחים אבסולוטיים היכן שהוא בין מתמטיקה של כיתה ד' ושאלות טריויה אמריקאיות בכיתה ו'. "טוב, יש עוד זמן, את רק בת שבע עשרה.. את עוד תתאהבי ותחיי את החיים שלך, בסופו של דבר תעשי מה שטוב לך, הכי חשוב שתהיי מאושרת".. כמעט כמו לומר לאדם עיוור מלידה, שהכי חשוב שיראה את האור. בעצם, בדיוק אותו דבר. הרי העיוור מעולם לא ראה אור, אך אין זה אומר שאינו יכול לראות את האור, למרות שאינו יכול לראות דבר. זה לא אומר שהוא לא יכול לראות את האור, רק שלעולם לא יראה אור, ואת זה את/ה, היא ואני נבין כל אחד איך שנוח לנו. איך יכולתי, אמא יקרה שלי, איך יכולתי להסביר לך למה בגיל 17 אני לא חושבת על בנים? איך אסביר לך למה אני מטילה ספק ביכולתי לאהוב ולהיות נאהבת, הערך העליון בחייך? איך יכולתי לגרום לקורות הבניין שהקמת בדם יזע ודמעות כבסיס לביתי העתידי לקרוס כך, בשניה? איך, תסבירי לי בבקשה, איך יכולתי להסביר לך שלעולם לא אוכל לאהוב או להעריך אדם שאוהב מישהי כמוני? אז נכון, יש עוד זמן, אני רק בת שבע עשרה, ואומרים שלא אהיה בת שבע עשרה יותר. אני עוד "אתאהב" ו"אחייה את החיים שלי", בסופו של דבר אעשה "מה שטוב לי" והכי חשוב - "אהיה מאושרת".הפעם כן אבליג, הפעם אהנהן, ואחייך, ורק במראה יראו את החיוך כמו שהוא באמת- הפוך. הדם הפסיק מזמן לנזול, אך אין זה אומר שפצעיי יוכלו אי פעם להגליד. הפעם אבליג, אהנהן ואחייך - כי זוהי תיבת פנדורה שאין בכוחותיי לפתוח.