עד כמה אתן לוקחות עבודה הביתה?

עד כמה אתן לוקחות עבודה הביתה?

או לחילופין - מסוגלות להפריד היטב בין זמן עבודה וזמן בית?
כי היום גם נפוץ יותר לעבוד מהבית, וגם כשיש מצב של משרה שהיא בהגדרתה משרדית אבל השעות הן גמישות יותר יש ציפיה להמשיך לעבוד מהבית.
שלא לדבר על, באופן כללי, ההתמכרות הזו להספיק עוד משהו, או לבדוק שוב פעם את המייל...

אני מודה שאני מוצאת את עצמי, כל פעם מחדש, בסיטואציות שבהן אני מתקשה להניח.
פעם חשבתי שזה בגלל שככה זה סטודנטים.
ואז חשבתי שזה בגלל שיש לי משרה תובענית, או בגלל שאני צריכה לאזן מחוייבויות.
אבל היום אני חושבת שזה פשוט כי אני כזו, ואני כל כך מנסה להתאמן להיות אחרת, אבל וואו, אני לא מוצאת את זה פשוט.
איך זה אצלכן?

איך אתן עושות את ההפרדה הזו?
האם מגיע השלב ביום שבו אתן חותכות באופן חד משמעי, ומעכשיו ועד למחרת אין עבודה?
 
זו ה-סיבה שאני בעבודתי הנוכחית

אין לי שום אפשרות לקחת הביתה, להתחבר מהבית למחשב או לבדוק מיילים.

טלפונים אני כן מקבלת פה ושם אחרי שעות העבודה,
סידורים דחופים (בנק וכאלה) - כנ"ל,
אבל 90% מהזמן לפחות - אני נועלת את דלת המשרד בסוף היום ומתנתקת לחלוטין עד למחרת בבוקר.
כשאני בעבודה - אני לא מנהלת תיאומי ילדים, שיחות עם הצוות הנוכחי וכד', אני רק בעבודה,
וכשאני בבית - אני רק בבית.

כיף גדול
 
אצלי זה בתקופות

כשיש לחץ כמו עכשיו אני יכולה לעבוד גם בערב, כשאין אז בדרך כלל לא אלא אם כן ממש מתחשק לי לעבוד על משהו (כיון שאצלי העבודה היא גם סוג של תחביב אז זה יכול לקרות). אני מפרידה במובן הזה שאם החלטתי שאני לא עובדת עכשיו אז אני לא. למשל אם אני עם בתי אחרי הצהריים או בחופש. אבל אני לא מתחייבת שהזמנים שכן והזמנים שלא בהכרח יהיו מחולקים לפי שעות היממה בצורה זהה כל יום. למעשה אחד היתרונות במסלול שלי הוא שהגמישות הזאת אפשרית לי.
 
למעלה