עד כמה להתערב במריבות של הילדים?

[חגית אמא של יובל]

עד כמה להתערב במריבות של הילדים?

רקע: בכל תקופת החורף ועד לאחרונה, מפגשים עם ילדים אחרים, היו בעיקר בחוץ. עכשיו, אנחנו ספונים במזגן, והמפגשים הם בכל פעם בבית אחר, כך שלמעשה מריבות על צעצועים הם יחסית חדשים ליובל ואני רק עכשיו מסבירה לו את הכללים באופן ``מרוכז``. (כלומר יום-יום) למשל היום: יובל אצל אורן(הבן...) בן גילו. יובל ``חוטף`` לאורן. אורן בוכה. אני מסבירה ליובל שוב ושוב שזה לא יפה. ואם אורן לא מרשה אז לא לוקחים בכח וממתינים לתורו. יובל ממשיך להחזיק חזק ואורן עדין בוכה ולא מוותר. שחררתי את היד של יובל. (אוף, כמה שהוא מחזיק חזק!!!). ואז יובל התחיל לבכות. וזה מאד לא אופייני לו, כי הוא אף פעם לא בכה מקטעים כאלו. אני לא יודעת מה גרם לבכי, אולי הכאבתי לו כששחררתי את האחיזה שלו, או (יותר נראה לי, לפי הבכי) הוא נעלב מעצם הפעולה. והשאלה: די בהסבר ולחכות שהוא ישחרר לבד או להתערב פיזית(כי אם לא אתערב אז מה עשיתי, בעצם?)? ועוד שאלה: גם אמא של אורן נסתה לשדל את יובל לוותר. וחשבתי שזה אולי מלחיץ מדי כששני אנשים ``לוחצים`` עליך. מצד שני, היא גם היתה צריכה להסביר כדי שאורן ידע שאכפת לה, ומה מקובל עליה. כי אחר כך אורן דחף את יובל, גם אני, בנוסך לאמא של אורן) אמרתי ש``לא דוחפים`` כדי שיובל יידע,שזה לא מקובל עליי ושאני גם ``מגינה`` עליו ולא רק דורשת ממנו. אחר כך, אגב, הם שיחקו יפה ביחד ולחוד. סליחה על הפרוט המצחיק משהו, אבל אני חייבת להגיד שלא קל ליעם המריבות האלה...

 

[מירי,]

ראשית - תזכירי לי בני כמה הם ;-p

אני לא מתערבת עד שלא מבקשים ממני , אני לא מסכימה רק לאלימות שמתבטאת במכות , ואז אני ממש לוקחת את הילד ממקום המשחק (אם הירביצו לילד שלי אני יודעת שהוא יחזיר..) , אבל אם מתחילים לקחת משחקים אחד מהשני אני לא מתערבת לפני שהילד מבקש - וגם אז רק בהסברים ושידולים של שני הצדדים! ישנם גם ילדים שאני משתדלת לא להפגיש אותם עם ילדי אחרי שעות הגן (בגן אין לי שליטה) במקרה שלי אלה ילדים שחלשים יותר מילדי (ולאו דווקא פיזית) הילדים שלי מאוד אסרטיביים ולעיתים גם אגרסיביים , וכאשר אני רואה במפגש עם הילד שהם ``משליטים טרור`` אני משתדלת לא להפגיש אותם שוב! אני לא יודעת מה שעות המפגשים שלכם אבל אנחנו בהחלט נפגשים עדיין בחוץ , בשעות שכבר נעים יותר....

 

[mom&shaked]

אני מאמינה שלא צריך להתערב וצריך

לתת להם להתמודד עם פתרון הבעיות בעצמם. במידה ומדובר באלימות פיזית חובה להתערב, להרים את הקול ואף לכעוס מאוד. אבל כשילדים רבים על צעצוע או משחק אני מאמינה בדרך הישנה והטובה שלא צריך להתערב והם ימצאו פיתרון בדרך זו או אחרת. חשוב מאוד להסביר תמיד את ``תורת השיתוף`` כמה חשוב לתת ולקבל, לשחק ביחד וכל זה... קרה לי לא פעם לראות מצבים שילדים רבו על משחק ואחד ההורים ``החרים`` את המשחק ולא נתן לאף אחד מהילדים לשחק בו. דעתי האישית על הפתרון - מזעזע (מזכיר לי מאוד מבוגרים שמתעלמים מהבעיות שלהם ומעלימים אותן באותה דרך...) אני נגד להחרים את הצעצוע ונגד להתערב, אלא אם כן מדובר באלימות פיסית.

 

[כרמית מ.]

בגילאים הצעירים, אי התערבות משמעה

שתוך כמה רגעים המצב יסלים... ואז כבר לא תהיה כמעט ברירה אלא להחרים את הצעצוע (שני ילדים מושכים ובוכים ואולי גם דוחפים, עברו כבר את השלב שיכולים לחשוב על פתרונות, כי זה כבר הפך למאבק כוח ביניהם יותר מאשר ריב על צעצוע. את אמפטית לשניהם, מה תעשי?). ככל שהם גדלים, יש פעמים שאני נותנת להם להתמודד לבד (לפי שיקול דעתי, מתי אני מעריכה שהם יצליחו בלי להגיע למבוי סתום ובוכה) וגם ההתערבות שלי היא יותר ויותר מילולית - דרבון לדבר ולהסביר במקום לבכות (וזה יעיל!), או הצעת פתרונות מילולית.

 

[חגית אמא של יובל]

שניהם כמעט בני שנתיים

 

[מירי,]

אז אני בהחלט נהגתי כך

כבר בגילאים הללו... בן אומנם ``כבר`` הן 2.5 אבל היתחלתי בגישה של לא להתערב מאז שהוא היתחיל לקחת דברים מאחרים... (ולדעתי זה היה מהרגע שהוא למד להושיט את היד )

 

[michal@gal]

אצלנו יש מצב דומה

בין אופיר לבן הבן דוד שלו, שהוא באותו גיל, וכמובן שאין לי אפשרות לא להפגש, כי נפגשים לארוחת ערב ביום שישי אצל סבא וסבתא. אני משתדלת תמיד לעקוב מקרוב אחרי המשחק שלהם ולמנוע מראש מצב של חטיפת צעצועים ומכות. כשזה קורה אני מנסה להסביר במילים שלא לוקחים בכח, ולא מרביצים כי זה לא נעים. בהרבה מקרים אני מנסה להביא צעצוע דומה מהבית (למשל בימבה נוספת) כי אני יודעת שזה סלע מחלוקת קבוע (שני בנים ובימבה אחת זה צרה צרורה). עם הזמן אני יותר פעמים מצליחה לעצור את הבנים לפני שמתרחש ה``אסון``, היום בדרך כלל מספיק שאני אזהיר את אופיר ``לא מרביצים`` או ``לא חוטפים צעצועים`` בשביל שהוא יעצור בעצמו, אבל כמובן שזה דורש ממני הרבה תשומת לב למתרחש.

 

[דסי אשר]

מריבות, למירי, מיכל גל (ארוך)

והופס, שוב שכחתי, את האם הראשונה שהציגה את השאלה בקשר למריבות. אני אמא לשניים, בן 29 ובת 24. עד ל20.3.01, היום בו האזנתי להרצאתה של חנה צור, נהגתי במשפחתון, יעצתי להורים, וכך נהגתי עם ילדי, כפי שלמדתי כאם צעירה במכון אדלר: אין להתערב במריבות בין הילדים!. מריבה היא סוג של קשר( גם חנה חושבת ככה), והילדים ילמדו להסתדר, יתרגלו, ואם נתערב, הם גם יתרגלו שאנחנו מתערבים, ואז כדאי לריב יותר, כדי למשוך את תשומת לבנו, הם גם עשויים להחריף את המריבות משום שלפי דעתם ההתערבות שלנו אינה תואמת את הצדק שלהם. בדיוק במקום הזה שמעתי את חנה, המדברת על כך שאת נושא פיתוח המיומנויות החברתיות, במסגרת פיתוח מיומנויות בכלל בגיל הרך הזניחו עד לפני עשרים שנה, והיא פחות או יותר ציטטה את העמדות אליהן נחשפתי כאמא צעירה לפני עשרים שנה. אני זוכרת שהיא אמרה בהרצאתה שילדים נולדים עם אמפטיה, והייתי די מופתעת (חשבתי, כמו שציטטו לי מאליס מילר, שהם מאד אגוצנטרים), וכמובן לא התביישתי לשאול בפני אולם של מאות בעלי מקצוע, וקבלתי התשובה, -כן, נולדים עם אמפטיה וצריך לעזור לפתח אותה.(כמו שנולדים עם היכולת ללכת, לדבר, למוטוריקה עדינה, ללעיסת האכל, למוטוריקה גסה וכו`) הרצאתה היתה מרגשת ומקצועית,. אתה הרצתה שותפתה לתכנית - הפסיכולוגית ההתפתחותית ליהי גת ומרצה נוספת. קיבלתי , ככל משתתף ביום העיון, תקציר. בפורום שלנו קראתי את המאמרים שנעה הכניסה לפורום, וגם התקשרתי לרכזת משפחתונים ציבוריים , שלשמחתי עברה את ההשתלמות השנתית, הכוללת הדרכה בווידאו של המטפלות בתחום חדש זה. כמוני, היא חשבה שהנושא מעניין מאד, ושלחה לי את אותם דפים עם ירידה לרמות מעשיות יותר. זה עולם ומלואו. צריך להתרגל לאט (אם את כמובן מעויינת ופתוחה לרעיון). למטפלות שלי(בהדרכה של היזמות) הצעתי בדיוק את מה שהצעתי לעצמי - כל יום לתרגל רק ``שורה`` אחת, תגובה אחת, לא לעשות הרבה דברים ביחד, כי צריך לתרגל ולהפנים השינוי, ולזהות היכן מפספים. אולי השינויים אצל ע. הם צרוף של עבודה סבלנית שלי מחודש מרץ, + בדיקה חוזרת שלי את עצמי + התייעצות של האם עם הפסיכולוגית גליה רבינוביץ והכרה בכך שהוא תקוע בנושא הקנאה באחיו, מה שהחמיר את האיפיונים ההתנהגותיים המאד נוקשים, לא מאושרים, שהיו מנת חלקו קודם. אוכל רק לומר, הוא היה היום מאד מאושר. גם אמו, אפילו שקבלה ילד עייף מאד שישן רק שעה וחזר לדפוסים הלא נעימים שלו. וברור, שגם אני מרגישה טוב, שאני יכולה לגרום לילד ולהוריו תחושות כל כך טובות. בספטמבר הוא הולך לגן של כ 40 ילדים, והאם היתה, ובצדק, בלחץ רב. היא ידעה ששם הוא לא יקבל התייחסות אישית כפי שקבל/מקבל אצלי. במצבים כאלה, באופן טבעי, קורה שהצוות רואה בילד כזה ילד בעייתי, והעמדות כלפיו מאד שליליות. תודה, דסי

 

[כרמית מ.]

אני בעד להתערב, אבל להשתדל לא לנקוט

עמדה. יש קונפליקט וצריך לפתור אותו. לילדים קטנים אין כלים לכך או שהכלים שלהם לא מספיק משוכללים, וצריך לעזור להם. אני משתדלת להמנע משיפוט של ``מי צודק`` (למרות שלפעמים זה מאד ברור ואז אפשר להשתמש בזה). אני מנסה לעודד את הילד הבוכה להגיד לשני מה הבעיה, ולבקש את החפץ בחזרה (כשעוד לא ידעו לדבר, אמרתי במקומם) מסתבר, שבקשה שבאה מהילד, נענית הרבה יותר ברצון מאשר אם אני מדברת בשמו. לפעמים ה``חוטף`` מבקש ``עוד קצת לבדוק`` או שצריך לעודד אותו להפרד מהחפץ (מתבטא הרבה פעמים בנשיקה וחיבוק לחפץ) ואז להחזיר. לפעמים אפשר לעניין בחפץ אחר, הרבה פעמים מועיל להגיד בשלב ה``התלבטות`` אם להחזיר או לא, שכשהנחטף יסיים הוא יתן לך (ובדרך כלל, כשהוא מסיים הוא אכן בא ונותן!). בדחיפות/מכות אני מרחיקה (מזיזה הצידה לנתק מגע) ואומרת שלא מרביצים - ואם הילד הנפגע בוכה - אני מרגיעה אותו, ומסבירה לפוגע שזו תוצאת הפגיעה. אני לא דורשת להתנצל, אבל שמחה אם הם באים ללטף או לתת נשיקה (לפעמים עוד נאמר המשפט ``לא מרביצים, מלטפים``). אם יש כעס, אני משתדלת לבטא אותו במילים ``אתה כועס כי..., אבל לא מרביצים``. יש לי בעיה איך להגיב כשילד מהפעוטון, בכל מפגש מקרי אחה``צ, למרות שאוריין ומיתר מאד שמחים לפגוש אותו, תמיד זה מגיע לכך שהוא דוחף אותם סתם - לא מתוך כעס או קונפליקט. גם קרה שהוא דחף את מיתר (שלא ראתה אותו בכלל) לתוך הבריכה (והיא כמובן מאד נבהלה, למרות שלשמחתי יודעת ואוהבת לצלול). אני משתדלת להמנע ממפגשים, אבל זה לא אפשרי להמנע לחלוטין.

 

[אמא של קשת]

אני גיליתי שזה תלוי

ורק את יכולה לדעת. יש פעמים שאני מתערבת, יש פעמים שאני מעירה ככה בדרך אגב, יש פעמים שמספיק שאני מתקרבת ומתעניינת או נותנת מבט מסוקרן של `מה הולך פה? מה אתם עושים?` יש פעמים שאני יודעת שאם אני רק אציץ זה מיד יהפוך לסצנה קורעת לב, ולפעמים לא, אם אמא של צד ב` מתערבת אני בד``כ לא, אלא אם כן אני מרגישה שהיא רוצה שאני אתערב (יענו אחנך את הילדה הלא מחוכנת שלי, או שאני אכפף אותה משם ובכך הבעייה תיפתר). בקיצור יש אינספור סיטואציות ואני פועלת בכל סיטואציה אחרת. אני נזכרת עכשיו שהייתה תקופה חלשה לקשת, והיה מקרה שאני הגנתי עליה וממש נלחמתי את המלחמה שלה (זה ניסוח לא משהו, אבל זה מה שיצא לי), כמובן שהעירו לי מה אני עושה ומה יהיה עם הילדה וכו` אבל זה היה חד פעמי, שוב בהתאם לסיטואציה.

 

[יונת ש.]

כדאי לשים לב

שגם מבט הוא סוג של התערבות. באופן ברור ביותר הילדים מתנהגים אחרת כשהם ``תחת פיקוח`` מאשר כשהמבוגרים עסוקים בדברים אחרים (אבל עדיין בסביבה). אני מסכימה שבדרך כלל הם מסתדרים יפה מאוד אם אנחנו לא מתערבים, אבל להסתכל ולא לעשות כלום זה סוג של התערבות. זה אומר להם שאת לא מתנגדת למה שהם עושים, אולי אפילו תומכת. המסקנה המעשית שלי היא להשתדל להיות עסוקה בדברים אחרים, אבל זמינה למקרי חרום.

 

[רותי&ע]

מה שאת מתארת קורה אצלנו כל הזמן

זה בדיוק הגיל המתאים. אני חושבת שאנחנו לוקחים את זה יותר קשה מהם. דוגמא : ביקרנו אצל ילדון אחר. שניהם בני שנתיים. יום קודם שניהם התרגשו מהמפגש המתקרב. איך שהיגענו התחילו המלחמות. שניהם רצו תמיד בדיוק את אותו הצעצוע. לאורך כל הביקור תמיד אחד בכה. איך שנפרדנו שניהם אמרו שלום יפה עם חיבוק והילדון השני כבר שאל את אמא מתי נבוא לבקר שוב. אז המסקנה שלי שצריך לקחת את כל זה בפרופורציות וממש לא להתרגש מזה. לגבי ההתערבות - אני מתערבת אם מפלס ההיסטריה והבכי עולה או שיש ילד גדול יותר ואין ``שוויון כוחות``. לפעמים אני מתערבת מסיבה נוספת - אני מלמדת אותו איך אפשר לפתור את הבעיה. לדוגמא : אם אתה רוצה צעצוע שאצל ילד אחר אולי תציע לו משחק אחר ואז הוא יתן לך את שלו. אני מאמינה שאנחנו צריכים לעזור להם לפתח מיומנויות חברתיות.

 

[לאה_מ]

מסכימה לחלוטין עם רותי ויונת

המפתח לאי התערבות הוא פרופורציות נכונות של מה שקורה, וגם מאמץ להתמיד באי התערבות מוחלטת (כלומר, גם אי נוכחות, או אי נוכחות שיפוטית - כלומר, אם האמהות יושבות בצד ושותות קפה, עסוקות בענייניהן, אז הנוכחות שלהן איננה שיפוטית). לעומר יש חבר, שבגילאים בהם מדובר (שנתיים - שלוש) הם היו רבים כל מפגש. לאחר זמן מה גילינו, אמו של החבר ואני, שאם אנחנו נמנעות באופן מוחלט מלהתערב במריבות שלהם, כמות המריבות פוחתת באופן משמעותי, ואת הנותרות הם מצליחים ליישב בכוחות עצמם.מהרגע בו הפסקנו להתערב, הפכו המפגשים האלה לנעימים הרבה יותר עבורנו ועבורם. אני גם חושבת, שאם יש ``סלע מחלוקת`` ידוע מראש, לפעמים כדאי לסלק אותו מבעוד מועד (לעומר, למשל, היתה בימבה שידעתי שקשה לו מאד לוותר עליה לטובת חברים, גם אם הוא לא מעוניין לשחק בה בעצמו ברגע מסויים. אז כשידעתי שצריך לבוא חבר, הייתי שמה את הבימבה הזו ``רחוק מן העין``, וכך אם היו מתפתחות מריבות, הן לא היו מסלימות לדרגה נרגשת כל כך).

 

[אור-ב]

בדיוק בנושא עוסק ספר מקסים בשם ``שלי

 

[חגית אמא של יובל]

את יכולה לפרט?

מי כתב אותו? מה התוכן שלו? לאיזה גיל זה מיועד? כמה מלל יש בו? מחורז? תודה.

 

[לאה_מ]

שלי!

זה ספר מאת הסופרת היאווים אוראם והמאיירת מרי ריס. מיועד, לדעתי לגיל שנתיים. בכל עמוד יש ציור גדול ומעט טקסט (לא מחורז) למטה (משפט - שניים). מתאר סיטואציה של ילדה שבאה אליה חברה, והילדה לא נותנת לחברה לשחק בשום דבר שלה. עם פאנץ` ליין בסוף. חמוד.

 

[חגית אמא של יובל]

תודה. אני אחפש את הספר.

 

[נעה גל]

את שואלת מקצועית!