עזרה.. פעם ראשונה שאני משתפת בדברים האלה בכזו פתיחות
שלום לכם
אולי התייעצות כאן תעזור לי לאתר את מוקד החששות.
אני בתהליך של תשובה שנה וחצי, אולי אפשר לומר אפילו כמעט שנתיים. ב"ה מודרכת ע"י רב בעל ניסיון עם בעלי תשובה, וגם עם מדריכה שמכירה אותי ממש מתחילת הדרך. לפני שנה יצאתי מהבית של ההורים לדירה לבד - לא פעם ראשונה בחיים, אבל פעם ראשונה מאז שהתחלתי לחזור בתשובה. עם הזמן וכנראה בעיקר בזכות ההדרכה שזכיתי לה, היחס של ההורים לתהליך שלי השתפר פלאים, למרות שלא שינו דבר באורך חייהם - אבל כנראה הבינו שזה לא דבר נורא בכלל, שהבת פתאום חוזרת להם בתשובה.
אבל דווקא שם, אולי הייתי רוצה שיתנגחו קצת, שיעזרו לי קצת להתקרב למה שצריך ולא למה שלא צריך.. הסבר:
בזמן האחרון, בערך חצי שנה, יש לי הרבה תאקלים עם רצון ה'. אחד הדברים שהכי בעדיפות אצלי בלימודים במדרשה זה נושאים של הלכה, וזה ממש מהתחלת התהליך, ואני ממש משתדלת ללמוד מה צריך ואיך, בשבת, כשרות, צניעות, בין אדם לחברו, וכל הבא ליד ממש. רק שבהתאם לזה, ההתקדמות שלי בדברים האלה היא כנראה מהירה יותר ממה שהנפש מסוגלת, וזה מה שגרם להתנגחויות. אגב זה לא בא לידי ביטוי במעשה, רק בהרגשה גועלית כזו שלא בא לי כרגע לעשות את רצון ה'. כאן אולי המקום להעיר שכשהתחיל העניין הזה שאלתי את הרב בעניין הנהגה בסיטואציה הזו, והוראתו היתה "מה שקשה לך תעזבי" (פחות או יותר). אבל אני פשוט לא מצליחה ליישם את זה. יש מצבים שאני מרגישה כאילו אם אני עכשיו לא איישם בשעת מעשה את ההלכות שלמדתי, זה פשוט כמו בגידה בהשם, כמו מזיד, כמו לא יודעת מה. ואז אם אני כן עושה לפי מה שלמדתי, וגם אם לא, לכאן או לכאן זו הרגשה של ריחוק ממנו.
וזה רק הולך ומתעצם.. ומבחוץ כאילו לא רואים כלום, אני מתלבשת אותו דבר ומברכת והולכת לשיעורים והכל, אבל בפנים זה כמו ריקבון שהולך ומתפשט בלי שמרגישים..
שבוע שעבר היתה לי שיחה עם המדריכה על זה, אחר כך ניסיתי ליישם, קניתי לי בגדים (צנועים כמובן אבל דווקא דברים שהיה באלי מזמן לקנות) ויצאתי מהבית עם עיפרון שחור בעיניים (שהיתה לי פוביה ממנו מאז ששמעתי איפושהו שיחת נשים על חוסר צניעות באיפור). אבל עדיין לא הכל עוזר. עדיין אני מרגישה שכל התילי תילים של הלכה כובלים אותי לאיך שלא בא לי לחיות.
ומעל הכל עומד המצפון הזה שלי, שעל משפטים כאלה כמו שכתבתי עכשיו - המכות שלו נוראות יותר מהכל ביחד. חוזרת בתשובה ומדברת ככה, איך יעלה על הדעת דבר כזה.
ובתוך כל זה, מגיעים ההורים. וביקורים אצלם מדי פעם, וכל פעם מחדש אני שותה אצלם קפה בכלים שלי ואמא הופכת בהיסטריה של כוונה טובה את כל הארונות והמקרר למצוא משהו עם בד"צ ועל השיש עומדות עוגיות שהיא הכינה שאני מכירה ומתגעגעת, ואבא בשיא הנונשלנטיות מוציא סלט מהמם מהמקרר או מחמם משהו של אמא במיקרו הטרף שלהם והריח של זה משגע, וכמו תמיד מציע לי גם, למרות שכל פעם אני אומרת לא, אבל הוא לא מתייאש. אבל רק המחשבה, שהיא לא קונה פטרוזיליה נקיה בהכשר (כי זה יקר), ושלא משנה לה שתאנים וצימוקים זה מוחזק בנגיעות גבוהה, ולא דיברתי אפילו על הסיר שראיתי בעיניים מתישהו שבישלו בו פירות ים שלא היו מביישים מטבח צרפתי.. אבל אני מכירה את הטעם של האוכל שלה וגם בכל זאת מרגישה שם בבית, ובכל זאת אני מתגברת על יצרי למרות שליצרי לא מזיז שאכלתי טוב בבית לפני שהגעתי אליהם לביקור.
והם מקסימים, כבר לא מעירים לי כלום ומסתכלים הצידה כשאני מברכת ממש כמו גבר חרדי ששומר עיניים.
אגב נתתי את הדוגמה של אוכל אבל זה לא רק זה, אלא גם בהצעות שלהם מדי פעם שאבוא איתם להופעות חיות מתי שלא צריך (בין המיצרים/ספירת העומר), או למחזות זמר והצגות שאני מודעת לנושא שיכול להיות שאגיע למופע פריצות על במה ("אבל זה הקאמרי, שירני, זה ברמה!")
ועכשיו בכלל, התחלתי גם ללמוד בעידודם תעודה בבדיקת תוכנה בירושלים, מסלול נפרד לנשים, וזה קורס מאד אינטנסיבי (4 חודשים) אז הם הציעו לעזור לי בהכל כך שלא אצטרך לעבוד כלל במהלך הקורס, שגם אותו הם מממנים.
אני לא משתפת אותם בכלום כי אבא שלי יעוט על התחושות האלה שלי, וכבר מההתחלה היה לי ברור שאני לא רוצה להכניס אותם למקום הזה של התשובה בתוכי. ששם זה מקום שמי שמחליט זה הרב, ולא ההורים. אבל שבוע שעבר אני עדיין זוכרת את הלילה הזה שממש בכיתי הרבה ודרשתי בחוצפתי מהשם שיעזור לי להאמין בו בכלל שהוא קיים, שאני לא עושה הכל סתם, שדת משה וישראל זה באמת לא איזה משהו שאיזה טיפוס שכתב את התנ"ך פעם המציא. וקיוויתי וממש חיכיתי שכמו הגיבורה בספר "מקימי" פתאום אני ארגיש שאני מתמלאת אור של אהבה אינסופית ממנו יתברך ומיד הכל יהיה לי ברור, אבל כנראה שהשם לא ראה לנכון לעשות איתי כזה נס. וכל המציאות הכפרנית שנולדתי בה וגדלתי בתוכה, שכל מה שהדתיים ממציאים זה סתם אחיזת עיניים, והלעג לדיבורים על גימטריות, ושלהמציא שיש סיבה לכל דבר זה סתם מורפיום להמונים ואפשר להפוך את זה לכל מיני כיוונים, ומציאות של שכר ועונש, מי רוצה בכלל לחשוב על עונש כשאין לך מושג מה רצון ה' ממך בכלל.
ובכל זה הדבר היחידי שאולי איכשהו מחזיק אותי, הוא הזיכרון העמום איפושהו שם, שהרגשתי שהשם אוהב אותי, ומבין אותי בדיוק, והספר תהילים הזה שעדיין מתלבש לי על הלב כמו כפפה. זה, ואולי גם המחשבה שמי ירצה לארח אותי בשבת אם באמת אפרוק כל עול מצוות חלילה.
זהו. יהי רצון שזה שכתבתי בכנות את מה שעובר עליי באמת יהיה לעזר, לי ואולי לעוד אנשים, ולא יעשה נזק לאף אחד, וגם לי. ושנזכה באמת להאמין באמונה שלמה ותמימה בהשם ותורתו.
אם למישהו יש משהו מנחם/מחזק/כל דבר שהוא לא שמאל דוחה, אני ממש ממש אשמח לשמוע.
שלום לכם
אולי התייעצות כאן תעזור לי לאתר את מוקד החששות.
אני בתהליך של תשובה שנה וחצי, אולי אפשר לומר אפילו כמעט שנתיים. ב"ה מודרכת ע"י רב בעל ניסיון עם בעלי תשובה, וגם עם מדריכה שמכירה אותי ממש מתחילת הדרך. לפני שנה יצאתי מהבית של ההורים לדירה לבד - לא פעם ראשונה בחיים, אבל פעם ראשונה מאז שהתחלתי לחזור בתשובה. עם הזמן וכנראה בעיקר בזכות ההדרכה שזכיתי לה, היחס של ההורים לתהליך שלי השתפר פלאים, למרות שלא שינו דבר באורך חייהם - אבל כנראה הבינו שזה לא דבר נורא בכלל, שהבת פתאום חוזרת להם בתשובה.
אבל דווקא שם, אולי הייתי רוצה שיתנגחו קצת, שיעזרו לי קצת להתקרב למה שצריך ולא למה שלא צריך.. הסבר:
בזמן האחרון, בערך חצי שנה, יש לי הרבה תאקלים עם רצון ה'. אחד הדברים שהכי בעדיפות אצלי בלימודים במדרשה זה נושאים של הלכה, וזה ממש מהתחלת התהליך, ואני ממש משתדלת ללמוד מה צריך ואיך, בשבת, כשרות, צניעות, בין אדם לחברו, וכל הבא ליד ממש. רק שבהתאם לזה, ההתקדמות שלי בדברים האלה היא כנראה מהירה יותר ממה שהנפש מסוגלת, וזה מה שגרם להתנגחויות. אגב זה לא בא לידי ביטוי במעשה, רק בהרגשה גועלית כזו שלא בא לי כרגע לעשות את רצון ה'. כאן אולי המקום להעיר שכשהתחיל העניין הזה שאלתי את הרב בעניין הנהגה בסיטואציה הזו, והוראתו היתה "מה שקשה לך תעזבי" (פחות או יותר). אבל אני פשוט לא מצליחה ליישם את זה. יש מצבים שאני מרגישה כאילו אם אני עכשיו לא איישם בשעת מעשה את ההלכות שלמדתי, זה פשוט כמו בגידה בהשם, כמו מזיד, כמו לא יודעת מה. ואז אם אני כן עושה לפי מה שלמדתי, וגם אם לא, לכאן או לכאן זו הרגשה של ריחוק ממנו.
וזה רק הולך ומתעצם.. ומבחוץ כאילו לא רואים כלום, אני מתלבשת אותו דבר ומברכת והולכת לשיעורים והכל, אבל בפנים זה כמו ריקבון שהולך ומתפשט בלי שמרגישים..
שבוע שעבר היתה לי שיחה עם המדריכה על זה, אחר כך ניסיתי ליישם, קניתי לי בגדים (צנועים כמובן אבל דווקא דברים שהיה באלי מזמן לקנות) ויצאתי מהבית עם עיפרון שחור בעיניים (שהיתה לי פוביה ממנו מאז ששמעתי איפושהו שיחת נשים על חוסר צניעות באיפור). אבל עדיין לא הכל עוזר. עדיין אני מרגישה שכל התילי תילים של הלכה כובלים אותי לאיך שלא בא לי לחיות.
ומעל הכל עומד המצפון הזה שלי, שעל משפטים כאלה כמו שכתבתי עכשיו - המכות שלו נוראות יותר מהכל ביחד. חוזרת בתשובה ומדברת ככה, איך יעלה על הדעת דבר כזה.
ובתוך כל זה, מגיעים ההורים. וביקורים אצלם מדי פעם, וכל פעם מחדש אני שותה אצלם קפה בכלים שלי ואמא הופכת בהיסטריה של כוונה טובה את כל הארונות והמקרר למצוא משהו עם בד"צ ועל השיש עומדות עוגיות שהיא הכינה שאני מכירה ומתגעגעת, ואבא בשיא הנונשלנטיות מוציא סלט מהמם מהמקרר או מחמם משהו של אמא במיקרו הטרף שלהם והריח של זה משגע, וכמו תמיד מציע לי גם, למרות שכל פעם אני אומרת לא, אבל הוא לא מתייאש. אבל רק המחשבה, שהיא לא קונה פטרוזיליה נקיה בהכשר (כי זה יקר), ושלא משנה לה שתאנים וצימוקים זה מוחזק בנגיעות גבוהה, ולא דיברתי אפילו על הסיר שראיתי בעיניים מתישהו שבישלו בו פירות ים שלא היו מביישים מטבח צרפתי.. אבל אני מכירה את הטעם של האוכל שלה וגם בכל זאת מרגישה שם בבית, ובכל זאת אני מתגברת על יצרי למרות שליצרי לא מזיז שאכלתי טוב בבית לפני שהגעתי אליהם לביקור.
והם מקסימים, כבר לא מעירים לי כלום ומסתכלים הצידה כשאני מברכת ממש כמו גבר חרדי ששומר עיניים.
אגב נתתי את הדוגמה של אוכל אבל זה לא רק זה, אלא גם בהצעות שלהם מדי פעם שאבוא איתם להופעות חיות מתי שלא צריך (בין המיצרים/ספירת העומר), או למחזות זמר והצגות שאני מודעת לנושא שיכול להיות שאגיע למופע פריצות על במה ("אבל זה הקאמרי, שירני, זה ברמה!")
ועכשיו בכלל, התחלתי גם ללמוד בעידודם תעודה בבדיקת תוכנה בירושלים, מסלול נפרד לנשים, וזה קורס מאד אינטנסיבי (4 חודשים) אז הם הציעו לעזור לי בהכל כך שלא אצטרך לעבוד כלל במהלך הקורס, שגם אותו הם מממנים.
אני לא משתפת אותם בכלום כי אבא שלי יעוט על התחושות האלה שלי, וכבר מההתחלה היה לי ברור שאני לא רוצה להכניס אותם למקום הזה של התשובה בתוכי. ששם זה מקום שמי שמחליט זה הרב, ולא ההורים. אבל שבוע שעבר אני עדיין זוכרת את הלילה הזה שממש בכיתי הרבה ודרשתי בחוצפתי מהשם שיעזור לי להאמין בו בכלל שהוא קיים, שאני לא עושה הכל סתם, שדת משה וישראל זה באמת לא איזה משהו שאיזה טיפוס שכתב את התנ"ך פעם המציא. וקיוויתי וממש חיכיתי שכמו הגיבורה בספר "מקימי" פתאום אני ארגיש שאני מתמלאת אור של אהבה אינסופית ממנו יתברך ומיד הכל יהיה לי ברור, אבל כנראה שהשם לא ראה לנכון לעשות איתי כזה נס. וכל המציאות הכפרנית שנולדתי בה וגדלתי בתוכה, שכל מה שהדתיים ממציאים זה סתם אחיזת עיניים, והלעג לדיבורים על גימטריות, ושלהמציא שיש סיבה לכל דבר זה סתם מורפיום להמונים ואפשר להפוך את זה לכל מיני כיוונים, ומציאות של שכר ועונש, מי רוצה בכלל לחשוב על עונש כשאין לך מושג מה רצון ה' ממך בכלל.
ובכל זה הדבר היחידי שאולי איכשהו מחזיק אותי, הוא הזיכרון העמום איפושהו שם, שהרגשתי שהשם אוהב אותי, ומבין אותי בדיוק, והספר תהילים הזה שעדיין מתלבש לי על הלב כמו כפפה. זה, ואולי גם המחשבה שמי ירצה לארח אותי בשבת אם באמת אפרוק כל עול מצוות חלילה.
זהו. יהי רצון שזה שכתבתי בכנות את מה שעובר עליי באמת יהיה לעזר, לי ואולי לעוד אנשים, ולא יעשה נזק לאף אחד, וגם לי. ושנזכה באמת להאמין באמונה שלמה ותמימה בהשם ותורתו.
אם למישהו יש משהו מנחם/מחזק/כל דבר שהוא לא שמאל דוחה, אני ממש ממש אשמח לשמוע.
