אריק אימון הוליסטי
New member
על דימוי עצמי ו(חוסר)שפיות
אישה עומדת מול המראה. מתקשה ליהנות מהמראה הנשקף לעיניה. הנשמה לכודה בתוך אריזה שלא היא בחרה ושלא עומדת בתקנים שנקבעו ע"י אוסף בלתי נראה של מעצבי דעת קהל תאבי בצע, ציניים וכועסים. בגללם היא אמורה להרגיש לא ראויה לאהבה, לקרבה, למגע. במחשבה שנייה אולי זה בגללה. כי היא בחרה להאמין בכל השקרים שמספרים לה על איך היא אמורה להיראות. ובעצם אולי לא באשמת אף אחד, רק תוצאה של היותה חלק מתרבות האוכלת את יושביה תרתי משמע. בחזית היא מאכילה אותם באריזות של מוצרים מעובדים ובמקביל היא מלקה אותם על שאינם מעוצבים על פי התקן האחרון. אז מה בעצם הרעיון? להיראות בדיוק לפי הקטלוג של אנשים שהרעיבו את עצמם ועובדו ביד קלה בפוטושופ. לנסות להידמות לילדה נטולת בשר, המחכה למנת החסה היומית שלה, והמוצגת, נטולת פגמים, בתוך דפים של כרומו. לאבד את המתנה שבתוכה נולדה, גופה האמיתי והחי והנושם. פלא. מאחור מתגלגלים להם מניעים שונים, רובם כלכליים כנראה, חלקם נובעים ממעצבי אופנה ודעת קהל שהם גיי והיו מעדיפים מראה נערי יותר, רק שאלה נשים, אז בואו נעשה אותן דחליליות ודקיקות גו וגיזרה. בנוסף, כפי שזה מוצג תרבותית היום, אז השמנה נתפסת כחוסר שליטה. ולכן, כביכול לא רצויה כמודל. וכפי שזה נתפס, כך זה מאמלל ומתסכל. אפשר לשאול הרבה מאד שאלות על מדוע התרבות שלנו מעוצבת כפי שהיא. לא רק בענייני רזון והשמנה. בעניינים רבים הקשורים באיך שאנשים אמורים להיות. והמדהים הוא שנשים רבות לוקחות חלק בעיצוב הדימוי הציבורי המעוות הזה, וסובלות ממנו בעצמן קשות, בין היתר מהפרעות אכילה ושאר סיבוכים, וממשיכות. הרס עצמי במלוא אונו. דחייה עצמית מכאיבה. משחקות את המשחק ומבקיעות גול עצמי. נוצר עיוות תפיסתי גדול כל כך, ומכאיב. וכתוצאה מכך נשים באמת מאבדות שליטה על חלקים בחייהן, לא משנה לאיזה כיוון ד"א (עודף או חוסר שליטה כביכול). חלקים הקשורים לאוכל, משקל, מראה, צורה, עור, שיער. הצורך להידמות לדימוי מסוים (ראו מקרה התכנית האיומה הזו, שרק שמעתי עליה, על הבחורות שעברו ניתוחים פלסטיים ולבסוף נדמו כשורה של בובות מנותחות מפס יצור), יוצר מצב בלתי אפשרי עבור מי שבאמת מנסה להגשים אותו. זהו טירוף המעוגן כנורמה בתרבות שלנו. ורבות חיות בתוך הסרט הזה ולא יכולות לראות את זה כלל. הן בתוך הסרט לחלוטין. מסרים כפולים - זה שם המשחק. משחק שבו כולם יוצאים נפסדים מסתבר. משחק שאותו לא האנשים מנהלים, אלא האופן שבו נדמה להם שהם צריכים להיות. וכל דבר אחר לא מתקבל. זה מדהים שמישהי עוד יוצאת נורמאלית עם כל זה. השיגעון מתחיל היום כבר מינקות. ילדות בנות ארבע שלא מרוצות מהבטן העגלגלה שלהן. שהולכות כבר עם עקבים. שסובלות כבר אז מבעיות אכילה. משחקים בכולנו אלא אם כן אנחנו מתנערים מכל זה. (קישור למאמר) איך מתנערים מהדימוי העצמי שמכתיבה החברה? האם בכלל אפשר להיות ללא דימוי עצמי? דעות חברה... אור ואהבה
אישה עומדת מול המראה. מתקשה ליהנות מהמראה הנשקף לעיניה. הנשמה לכודה בתוך אריזה שלא היא בחרה ושלא עומדת בתקנים שנקבעו ע"י אוסף בלתי נראה של מעצבי דעת קהל תאבי בצע, ציניים וכועסים. בגללם היא אמורה להרגיש לא ראויה לאהבה, לקרבה, למגע. במחשבה שנייה אולי זה בגללה. כי היא בחרה להאמין בכל השקרים שמספרים לה על איך היא אמורה להיראות. ובעצם אולי לא באשמת אף אחד, רק תוצאה של היותה חלק מתרבות האוכלת את יושביה תרתי משמע. בחזית היא מאכילה אותם באריזות של מוצרים מעובדים ובמקביל היא מלקה אותם על שאינם מעוצבים על פי התקן האחרון. אז מה בעצם הרעיון? להיראות בדיוק לפי הקטלוג של אנשים שהרעיבו את עצמם ועובדו ביד קלה בפוטושופ. לנסות להידמות לילדה נטולת בשר, המחכה למנת החסה היומית שלה, והמוצגת, נטולת פגמים, בתוך דפים של כרומו. לאבד את המתנה שבתוכה נולדה, גופה האמיתי והחי והנושם. פלא. מאחור מתגלגלים להם מניעים שונים, רובם כלכליים כנראה, חלקם נובעים ממעצבי אופנה ודעת קהל שהם גיי והיו מעדיפים מראה נערי יותר, רק שאלה נשים, אז בואו נעשה אותן דחליליות ודקיקות גו וגיזרה. בנוסף, כפי שזה מוצג תרבותית היום, אז השמנה נתפסת כחוסר שליטה. ולכן, כביכול לא רצויה כמודל. וכפי שזה נתפס, כך זה מאמלל ומתסכל. אפשר לשאול הרבה מאד שאלות על מדוע התרבות שלנו מעוצבת כפי שהיא. לא רק בענייני רזון והשמנה. בעניינים רבים הקשורים באיך שאנשים אמורים להיות. והמדהים הוא שנשים רבות לוקחות חלק בעיצוב הדימוי הציבורי המעוות הזה, וסובלות ממנו בעצמן קשות, בין היתר מהפרעות אכילה ושאר סיבוכים, וממשיכות. הרס עצמי במלוא אונו. דחייה עצמית מכאיבה. משחקות את המשחק ומבקיעות גול עצמי. נוצר עיוות תפיסתי גדול כל כך, ומכאיב. וכתוצאה מכך נשים באמת מאבדות שליטה על חלקים בחייהן, לא משנה לאיזה כיוון ד"א (עודף או חוסר שליטה כביכול). חלקים הקשורים לאוכל, משקל, מראה, צורה, עור, שיער. הצורך להידמות לדימוי מסוים (ראו מקרה התכנית האיומה הזו, שרק שמעתי עליה, על הבחורות שעברו ניתוחים פלסטיים ולבסוף נדמו כשורה של בובות מנותחות מפס יצור), יוצר מצב בלתי אפשרי עבור מי שבאמת מנסה להגשים אותו. זהו טירוף המעוגן כנורמה בתרבות שלנו. ורבות חיות בתוך הסרט הזה ולא יכולות לראות את זה כלל. הן בתוך הסרט לחלוטין. מסרים כפולים - זה שם המשחק. משחק שבו כולם יוצאים נפסדים מסתבר. משחק שאותו לא האנשים מנהלים, אלא האופן שבו נדמה להם שהם צריכים להיות. וכל דבר אחר לא מתקבל. זה מדהים שמישהי עוד יוצאת נורמאלית עם כל זה. השיגעון מתחיל היום כבר מינקות. ילדות בנות ארבע שלא מרוצות מהבטן העגלגלה שלהן. שהולכות כבר עם עקבים. שסובלות כבר אז מבעיות אכילה. משחקים בכולנו אלא אם כן אנחנו מתנערים מכל זה. (קישור למאמר) איך מתנערים מהדימוי העצמי שמכתיבה החברה? האם בכלל אפשר להיות ללא דימוי עצמי? דעות חברה... אור ואהבה
