תשובות חלקיות
א. שרצים ורמשים ('חרקים' אינה מילה מקראית) נזכרים במקרא בד"כ כחיות טמאות שאסור לאכלן. במקרים הבודדים שהן נזכרות כחיות בפני עצמן (הכינם והערוב במצרים, למשל) הן נזכרות כמטרד - ממש כמו היום. לפעמים נזכרות חיות מזיקות (עקרב, נחש, עכשוב [=עכביש? תהלים קמ, ד']) כדימוי לרשעים. מכל מקום לא הייתי קורא לכך 'עמדת התורה' אלא, בפשטות, יחס סביר ליצורים הטורדניים הנ"ל. (בספרות מדרשית מאוחרת יותר אפשר אמנם למצוא גישות אחרות, למשל באגדה על העכביש שהציל את דוד משאול או הדבורה שסיעה לשלמה לפתור את חידת מלכת שבא. אלא שאין באפשרותי כרגע להמציא לך מקורותיהם של מדרשים אלה) ב. ראשית, 'היהדות' אינה מאמינה בדבר. יהודים, לעומת זאת, מאמינים בכל מיני דברים - תלוי את מי שואלים. במקרא כמעט ולא נזכרים שדים (למעט, כנראה, קֶטֶב [דברים לב, כ"ד; תהלים צא, ו'; כנראה גם הושע יג, ד'] ואולי גם דֶבֶר [תהלים והושע הנ"ל?]). בתלמוד ובמדרשים נזכרים מדי פעם שדים שונים (למשל ברכות ו, א' והלאה ותחילת פרק 'ערבי פסחים' ועוד) ומובעות דעות שונות לגביהם: החל באזהרה שלא יצא תלמיד חכם יחידי בלילה (בגלל סכנת השדים כנראה; ברכות מג ב') וכלה בקביעה האירונית 'כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה' (=כל המקפיד [להזהר משדים] מקפידים עמו [השדים משתדלים להזיק לו], ושאינו מקפיד - אין מקפידים עמו). קיצורו של דבר, אין תשובה טובה לשאלתך זו, ומוטב שתקום ותקרא את חומר המקורות עצמו. כמדומני כי ספר האגדה עשוי להוות פתיחה מתאימה לעיון כזה. עלה והצלח, ס'.
