עצות לשבור לב

inyourmind

New member
עצות לשבור לב שלום לכולם.
היום התגרשתי מאישתי.
אבל תנו לי לספר מההתחלה.
כדי לתת להסבר יותר דיוק, גם אני וגם אישתי סובלים מocd .
בעקבות המצב תמיד האוירה של שנינו הייתה מתוחה.
אפילו בהתחלה,חודשיים מאז שהתחלנו לצאת,היינו בברצלונה,ושם רבנו,עד לכדי מצב שאני אורז אז המזוודה וחוזר לארץ. רוב הזמן זה היה ככה.
תשעים אחוז מהזמן הייתי עסוק באיך לעודד אותה ואיך לתת לה פתרונות איך להתגבר.
אני הלכתי למספר פסיכולוגים שעזרו לי ונתנו לי עצות איך להתמודד עם החרדות והמחשבות הטורדניות. כלים שעד היום עוזרים לי ושיפרו את מצבי. הבעיה היא שאישתי שסובלת גם מחרדות מפחדת להתמודד מול הפחד כדי להפטר ממנו,והיא יודעת שזו הדרך הנכונה. לכן כל הזמן היא מתוסכלת ואני הכתובת הראשונה שסופג את כל העצבים והסטרס.
ככה זה היה במשך 9 חודשים..
במשך התשעה חודשים היא כל הזמן שאלה מה עם טבעת? לא חושב להתחתן? (שידרה לחץ, בת 30).
היא לחצה עלי במובן כלשהו,אבל בכל מקרה הצעתי לה נישואין כי מאחורי כל הרקע הלא טוב קיוויתי שהחתונה תעשה את שלה והיא תהיה שמחה.
התחתנו,
הריבים המשיכו,3 פעמים היא עזבה את הבית והלכה להורים שלה לשבוע. בפעם השלישית שהיא חזרה,הושבתי אותה ואמרתי לה שבפעם הרביעית שזה יקרה,אני מסיים את הכל. אישה לא עוזבת את הבית ומשאירה את בעלה לבד. לעולם.
היא הסכימה.
קרתה פעם רביעית , וקיימתי את ההבטחה שלי. כדי להעמיד אותה במקום ושתדע שאני רציני.
מה שהיה מכשול הוא הדפוס שהיא אימצה לעצמה לא במכוון,אתן לכם הסבר.
מה שקרה בעצם זה שאני תמיד שתקתי. אחרי הריב הראשון,השני,השלישי וגם ה20,שתקתי,סלחתי ולא עמדתי על שלי או בקיצור,לא הייתי נאמן לעצמי,שמתי אותה במרכז כדי שתהיה מרוצה.
אני יודע איך לנהל את עצמי כספית,והיא לא.
ניסיתי כמה שיותר ללמד אותה את הערך של הכסף.
עד למצב שבקופה הייתי מבקש ממנה חצי על מה שיצא בקניות. כדי שהיא תלמד את הערך של הכסף.
וכמובן היא ראתה את זה באור שונה,ראתה שאני לא מתבייש שאני לוקח לאשתי כסף. לא הבינה את הכוונה מאחור.
בקיצור,
הגענו למצב של גירושים. תהליך מכוער, הגיעה למצב של קללות, אפילו הרמות ידיים,שבירת חפצים משותפים שלנו. אני כמובן לא הגבתי. שמרתי על עצמי ועליה. אני יודע שזה קו אדום שהיא חצתה. אבל בגלל שאני אוהב אותה סלחתי לה. אבל היה אגו,המון המון אגו במיוחד מהצד שלה.
הגענו לרבנות לדיון הראשון. לפני כניסה שאלתי אותה, את סגורה על זה? היא אמרה לי אני לא יודעת בעצמי,אני מאוד מבולבלת.
כשנכנסו לאולם דיונים,היא הראתה לי בנאדם שממש לא מבולבל. חדור מטרה וזורם. אני לעומתה הייתי שבור,חשוף ופגיע. בקושי הצלחתי לענות לשאלות של הרבנים,פעם ראשונה שלי בסיטואציה כזו.
כשהגענו לסידור גט, אמרתי נעשה הפוך על הפוך. נשחק אותה cool.
הגעתי בסבר פנים מחוייכות,מה שלומך? איך את? הכל טוב? יופי! מעולה. (בנימה טובה ואמיתית,לא עוקצנית)
מפה לשם זה זרם לזה שאני,אחי (עד שלי) ,היא והעדה שלה,יושבים בחוץ,צוחקים,שותים קפה והכל טוב וסבבה.
ראינו זוגות אחרים עם עורכי דין ובלגאנים,והיא אמרה לי שאפילו כל מה שאנחנו עוברים,אני שמחה שזה לא כמוהם,ברע.
הסכמתי איתה מאוד,ואפילו הייתי שמח שאמרה את זה.
הגענו לשלב הגט.
היה לי קשה להחזיק קלף שרשום עליו "אני מגרש את אישתי". התחלתי להחנק והתחלתי לבכות. היא גם פרצה בבכי קשה מאוד.
אחרי שהכל נגמר,היא המשיכה לבכות במסדרון ובאתי וחיבקתי אותה ואמרתי לה שהכל יהיה בסדר.
היא אמרה לי שאני שקרן,שאני לא אוהב אותה.
אני מאוד אוהב אותה ואמרתי לה את זה שבוע לפני הגט,ובכיתי,ואמרתי לה שאני רוצה לתקן.
היא אמרה לי שהיא כבר לא אוהבת אותי כמו פעם,שהיא התגברה עלי וכו וכו.
לאחר מכן,הגיע לאוזניי שהיא אמרה שהיא לא יכולה לדמיין אותי עם מישהי אחרת. ושהיא רוצה שאהיה האבא לילדים שלה. והגרוע מכל שהכל היה משחק!!
עכשיו לשאלה המרכזית:
מה אפשר לעשות במצב כזה?
אני מאוד אוהב אותה למרות מה שהיא עשתה ולמרות שהיום,יום אחרי הגירושין היא מעלה תמונה לפייס מחוייכת כדי לשדר כאילו לא קרה כלום.
אישתי הגיע איתי לקצה,בגלל אגו,לקצה!!
היא הגיעה איתי לגירושין,לגרוע מכל!
היא הייתה יכולה להגיד לא!! אני לא רוצה להתגרש!!
אבל לא עשתה את זה. ורק אחרי זה,התחרטה והאשימה אותי בכל הסיפור בטענה שאני לא אוהב אותה כבר.
האם אני יכול להמשיך לחיות עם מישהי שלוקחת אותי לקצה בגלל האגו שלה?
אני בחור רגיש,וכמה פעמים היא אמרה תהיה כבר גבר! תהיה גבר! (או שבמילים אחרות, אתה לא מספיק גבר בשבילי) וזה מאוד פגע בי,ואמרתי לה את זה.

אשמח לדעה שלכם.
יום מקסים.
 

סיגלית 2014

New member
מנהל
אנסה לענות על שאלתך, או יותר נכון לבקשתך לשמוע דעה אחרת

שלום לך וברוך הבא לפורום.

ראשית, אני מודה, לא הבנתי את הכותרת ורק לאחר שקראתי הכל הבנתי שכוונתך היא לעצות ללב שבור. צר לי לקרוא את סיפור שלך. כואב לשמוע שאתה מעוניין לשמוע דעות של אחרים דווקא לאחר הגירושים, אבל עדיין זה לא סוף העולם.

שנית, איני מבינה לעומק כיצד מתבטאת הפרעת ה-ocd אצלך ואצל אשתך, אבל עצם העובדה ששניכם סובלים ממנה מלמדת ששניכם יכולים להבין האחד את השנייה. מה שלא ברור לי הוא האם כל המתיחות והריבים שתיארת עוד מברצלונה ועד לגירושים קשורים רק להפרעה הזו או שהיו סיבות נוספות.
בכל אופן, על פי התיאור שלך, לך היו (ועדיין יש) יותר כלים להתמודדות בעקבות פנייה לטיפולים, אך לאשתך לא ואתה שימשת ככתף והיית גם החבר התומך שלה. לא פלא שרצתה ממך גם טבעת.

טבעת וחתונה לא משנים סדרי עולם ולעיתים קרובות בעיות שהיו לפני הנישואין ממשיכות בתוך הנישואים אלא אם מנסים לפתור אותן לבדכם או עם גורם מקצועי (כפי שעשית בעבר). כלומר, יכול להיות שאשתך באמת שמחה שהתחתנתם ולדעתה היא התחתנה עם גבר שמבין אותה, אבל בפועל במבחן התוצאה המשכתם לריב. לריב על מה? ממצב של ספיגה עברת למצב אחר? מדוע אשתך עזבה את הבית?

אני יכולה להסכים עמך שבריחה מהבית אינה פתרון. לא ניתן לפתור בעיות ע"י מריבות ובריחה אלא ע"י שיחות לעומק, ע"י הבנה וחשיבה כיצד משנים את הדרך הנוכחית לדרך אחרת, טובה יותר והכי חשוב בשיתוף פעולה.

לדעתי, מסגרת הנישואים אינה מסגרת לסגירת חשבונות בקשר הזוגי. לא לפנקסנות ולא לפעולות נקם. מצד שני, אתה רוצה לשדר רצינות ויש גבול לכושר הספיגה שלך. ניסית לעזור לה בדרך שלך, לתת לה פתרונות או דרכים להתמודדות עם החרדות שהיו שלך שלא בהכרח היו מתאימים לה במקרה הטוב או היו גורמים לה לנזקים במקרה הרע. יכול להיות שהיא לא ראתה אותך כפותר הבעיות שלה אלא בעיניה היית התומך, המבין. בעיניה, אם לא תוכל להיות חופשיה ופתוחה בפניך, אז בפני מי? האם ראתה שינוי בגישה שלך? שינוי שהביא אותה להביע את התסכול בדרך של קללות, הרמות ידיים ושבירת חפצים?

לכן, מעניין על מה היו המריבות, מעניין מדוע הרגישה אשתך שהיא חייבת לברוח ומה גרם לה בסופו של דבר לחזור הביתה. מעניין מהי כוונתך בשתיקה ובסליחה מצדך. כנראה ניסית לרצות עד ששכחת מעצמך, ניסית לעזור לה וללמד אותה בדרך שאינה מתאימה לה. ככל הנראה היא הייתה צריכה לקבל ייעוץ מקצועי כיצד עליה להתמודד עם החרדות שלה. רגועה היא לא הייתה!
כמובן שהיא תראה דברים באור שונה משלך, היא אדם שונה ממך. גם אתה מבין שהיא לא הבינה את כוונתך. היא ראתה את המציאות בעיניים אחרות ובמקום להסביר לה ולוודא שהיא אכן מבינה שאתה לצדה, שאתה אוהב אותה ורוצה בטובתה, בחרת לשתוק ול"שבור את הכלים".
בחרת להתגרש.

למען הסר ספק, איני מותחת ביקורת על הדרך בה פעלת ואיני מגבה את התנהגותה של אשתך. אני מנסה להבין על פי התיאור שלך מה באמת קרה שם מתוך הנחה ששניכם אנשים טובים שבאמת אוהבים האחד את השנייה. כל התיאורים שלך על הבלבול, העמדת הפנים, הבכי, הזעם וכל שאר התיאורים, תומכים בכך בעיני. איני חושבת שהבעיה של אשתך היא אגו (אגו יש לכולנו, גם לך). היא בחרה באותה דרך שהיא בחרה בה בכל הקשר הזוגי שלכם ועשתה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לברוח.
היא ברחה מהבעיות, ניסתה לברוח מהחרדות, ברחה מהמריבות אתך עד שלא היה מנוס אלא לברוח ממך. בריחה אינה פתרון. יכול להיות שהאסימון הזה עוד לא נפל אצלה אבל בעיניה אין לה כלי אחר להתמודד.

ולשאלתך, במבחן התוצאה, אינך יכול להמשיך לחיות עם מישהי שמנסה לברוח מרוב תסכול. לא קל להפנים את זה אבל כפי הנראה אשתך זקוקה לעזרה כפי שאתה קיבלת. היא צריכה להבין ראשית שהיא זקוקה לטיפול, בטיפול היא גם תבין שבחיים צריך גם להישאר ולקחת אחריות. ללא יעוץ מקצועי כזה, אם תבחרו לחזור, רוב הסיכויים שהבעיות יחזרו ויהיה קשה מאד למנף את הקשר ואת היחסים ביניכם.
אם בכל זאת תבחרו לחזור, לדעתי יש להבהיר לה שעם האהבה שלך ועם כל הרצון שלך להבין אותה, היא צריכה לקחת נשימה ולשנות דרך, לחשוב כיצד היא תורמת לעצמה. אין יותר לברוח, היא זקוקה לעזרה מקצועית. עזרה זו תתרום לה במישרין ובעקיפין תתרום לכם כזוג.


מקווה שנתתי לך קצה חוט.
מאחלת לך מכל הלב, בכל דרך שתפנה, בהצלחה.
 

פונדיצ'רי

Active member
נשואין לא אמורים להיות שדה קרב הם צריכים להיות מקלט מוגן. בית מרגוע. בלי כל הדרמות המיותרות שתיארת. אתם בבירור לא צריכים להיות יחד. בהצלחה בפרק ב.
 
למעלה