ערב טוב לכם!
יום הזיכרון לחללי צהל,זיכרם לברכה,הוא יום שבו אני מרכין ראש,לחיילים שלא ידעו עד לשניה הגורלית,שזהו,הנה,ממש עכשיו מסיימים את פרק החיים. זהו יום של היטהרות,יום של חשבון נפש,יום של היזקקות,יום של שאלת שאלות תם,האם היה כדאי? למה? יהיה סוף? למה זה קורה? מי אשם.... היטהרות והיזקקות,מדוע? אני חש חמלה גדולה,עצב,ורגשות אשם,שאני חי עכשיו,נושם,חש,רואה,אוכל, צוחק,בוכה,כואב,נהנה,והם שם,למטה,סיימו את פרק החוויה. בלי להתייחס לשאלה היכן טוב יותר,כאן או אולי שם,כשאלה פילוסופית,לא ניתן לפסוח על העובדה שהם לא איתנו,והכי חשוב,לא רצו למות,רצו לחיות,אני בטוח! אני תמיד חושב על השניות האחרונות שלהם,הפחד,ואם היה להם זמן לחשוב,אז מה רץ להם בראש.... והמשפחה? האם ניתן בכלל להמשיך לנהל חיים נורמלים כאב/אם/אח/אחות/סב/סבתא,שקולים? מה חושבים על החיים אחרי שזה קורה? מה קורה לפרספקטיבות? לצורת ניהול החיים החדשה? האם יש טעם לחיים החדשים? יש פטנט לחיות מחדש? האם כל העצות הם קלישאה,או שמא ברי יישום בפועל? פעם שמעתי אמא שכולה,שפעם,לפני ששכלה את בנה,עבדה בקצין העיר,וכיהנה אז כ"המבשרת".....גם היא טענה שהיא גילתה שעשתה בדיעבד,המון טעויות... בחיים שלנו-חייבים אנו לדעת,יש הבדל תהומי,לעיתים בלתי נתפס בין החוויה לנסיון לחוות אותה דרך האוזניים.... כדאי שנדע,שרובנו,מי שלא חווה,לא יוכל לעולם לדעת(לא,לשמחתי לא התוודעתי לשכול),או אפילו לתאר במעט,את הכאב הרב,את החור הגדול,את החלל האינסופי שבאיבוד צלם,איבוד הדבר הכי יקר,יותר יקר ממך עצמך... אז היום,כמו כל יום כזה,יום הזיכרון לחללי צהל,וגם ביום השואה הקשה,ביום כזה,הכל פתאום מתגמד לי,מתגמדים לי כל הצרות שלי,כי אני חי,פוחתים כאביי כי אני כאן איתכם,ואני חש חמלה,סליחה,וחוסר אוניםטבול ברגשות אשם... וזה מנקה! סליחה מכל המתים,שדרככם אני לא רק בוכה,אלא גם מיטהר,יוצא שאני כביכול מנצל את עובדת היותכם מתים עכשיו,אך בשפתי הדלה והמצומצמת אוכל רק לאמר שכנראה המדובר בתוצאת לוואי של רחמים ורגשות אשם,והם אלו שבאו ראשונים,ועל מה שקורה לאחר מכן,(ההיטהרות הזו),אין לי שליטה! סילחו לי חללים יקרים,אף אחד לא היה שווה שתהרגו עבורו,גם לא אני... היו לי בריאים חבריי לפורום,טל(בארץ?),דירסט,אישה אורחת,סיגל,יעל,איילת,ואם שכחתי עוד מישהו מתנצל....מאחל לכם מראש,עצמאות שמח. תהיו אנשים טובים,ותעשו טוב לאחרים,כי זו המהות שלכם!
יום הזיכרון לחללי צהל,זיכרם לברכה,הוא יום שבו אני מרכין ראש,לחיילים שלא ידעו עד לשניה הגורלית,שזהו,הנה,ממש עכשיו מסיימים את פרק החיים. זהו יום של היטהרות,יום של חשבון נפש,יום של היזקקות,יום של שאלת שאלות תם,האם היה כדאי? למה? יהיה סוף? למה זה קורה? מי אשם.... היטהרות והיזקקות,מדוע? אני חש חמלה גדולה,עצב,ורגשות אשם,שאני חי עכשיו,נושם,חש,רואה,אוכל, צוחק,בוכה,כואב,נהנה,והם שם,למטה,סיימו את פרק החוויה. בלי להתייחס לשאלה היכן טוב יותר,כאן או אולי שם,כשאלה פילוסופית,לא ניתן לפסוח על העובדה שהם לא איתנו,והכי חשוב,לא רצו למות,רצו לחיות,אני בטוח! אני תמיד חושב על השניות האחרונות שלהם,הפחד,ואם היה להם זמן לחשוב,אז מה רץ להם בראש.... והמשפחה? האם ניתן בכלל להמשיך לנהל חיים נורמלים כאב/אם/אח/אחות/סב/סבתא,שקולים? מה חושבים על החיים אחרי שזה קורה? מה קורה לפרספקטיבות? לצורת ניהול החיים החדשה? האם יש טעם לחיים החדשים? יש פטנט לחיות מחדש? האם כל העצות הם קלישאה,או שמא ברי יישום בפועל? פעם שמעתי אמא שכולה,שפעם,לפני ששכלה את בנה,עבדה בקצין העיר,וכיהנה אז כ"המבשרת".....גם היא טענה שהיא גילתה שעשתה בדיעבד,המון טעויות... בחיים שלנו-חייבים אנו לדעת,יש הבדל תהומי,לעיתים בלתי נתפס בין החוויה לנסיון לחוות אותה דרך האוזניים.... כדאי שנדע,שרובנו,מי שלא חווה,לא יוכל לעולם לדעת(לא,לשמחתי לא התוודעתי לשכול),או אפילו לתאר במעט,את הכאב הרב,את החור הגדול,את החלל האינסופי שבאיבוד צלם,איבוד הדבר הכי יקר,יותר יקר ממך עצמך... אז היום,כמו כל יום כזה,יום הזיכרון לחללי צהל,וגם ביום השואה הקשה,ביום כזה,הכל פתאום מתגמד לי,מתגמדים לי כל הצרות שלי,כי אני חי,פוחתים כאביי כי אני כאן איתכם,ואני חש חמלה,סליחה,וחוסר אוניםטבול ברגשות אשם... וזה מנקה! סליחה מכל המתים,שדרככם אני לא רק בוכה,אלא גם מיטהר,יוצא שאני כביכול מנצל את עובדת היותכם מתים עכשיו,אך בשפתי הדלה והמצומצמת אוכל רק לאמר שכנראה המדובר בתוצאת לוואי של רחמים ורגשות אשם,והם אלו שבאו ראשונים,ועל מה שקורה לאחר מכן,(ההיטהרות הזו),אין לי שליטה! סילחו לי חללים יקרים,אף אחד לא היה שווה שתהרגו עבורו,גם לא אני... היו לי בריאים חבריי לפורום,טל(בארץ?),דירסט,אישה אורחת,סיגל,יעל,איילת,ואם שכחתי עוד מישהו מתנצל....מאחל לכם מראש,עצמאות שמח. תהיו אנשים טובים,ותעשו טוב לאחרים,כי זו המהות שלכם!
