פגועה בודדה וכאובה
אני כל כך לבד וכל הפוזה הזאת של אני יוצאת אני שותה אני עושה שטויות נשארת בגדר פוזה...אני מתה שתדעו את האמת אבל כלכך מתביישת להגיד אותה...האמת היא שאין לי חברים אין לי עם מי לצאת שכולם יוצאים למסיבות ברים חול או כל דבר אחר אני יושבת בבית מתפללת שמישהו יזכר בי ויתקשר או אפילו ישלח הודעה אבל זה לא קורה כי אין מישהו כזה חוץ מעובדות המעון אין לי אף אחד והם כל החיים שלי וזה כל כך קשה להיות בגיל הכי מתאים לכל השטויות האלה לכל היציאות עם חברים אבל החיים שלי הולכים בדרך אחרת בדרך של בדידות...כל יום נגמר בבכי כל יום נגמר בלמה אני צריכה לחיות ככה כל יום נגמר בהסתכלות על תמונות של מי שהיו פעם חברות שלי מי שאני הרמתי מהקרשים שאני עזרתי להם להתמודד עם הרבה דברים שקרו להם ועכשיו אני רואה איפה הם ואיפה אני...הם התקדמו ואני נשארתי מאחור וזה כלכך לא פייר זה כלכך לא מגיע לי...פעם אמרו לי תעשי טוב תקבלי טוב אבל בנתיים כל מה שאני מקבלת זה כאפות...אני מנסה למצוא מישהו שיעזור לי מישהו שיבין ויתמוך אבל כל מי ששומע את הסיפור שלי נבהל ולוקח צעד אחורה וכלכך לא רציתי שזה יקרה זה קרה לפני שבועיים מצאתי מאמנת כושר בעיר שלי וכלכך התלהבתי האימון נתן לי הרגשה טובה והייתי כלכך מאושרת בסוף האימון ישבנו לדבר היא שאלה שאלות ואני עניתי והכל התחיל לצאת כל הסיפור חיים שלי בקצרה והיא הייתה כלכך חמודה ואני בסך הכל רציתי לשפוך והיא הייתה שם ושרציתי לקבוע שוב אימון התשובה שקיבלתי נתנה לי כאפה כלכך כואבת כלכך לא חשבתי שאני יקבל תשובה שלילית התשובה הייתה שהיא מלאה עד אפס מקום אבל אני לא מטומטמת אני יודעת שזה בגלל מה שהיא שמעה בגלל מה שאני סיפרתי כלכך נפגעתי כלכך הצטערתי וכעסתי על עצמי שאני לא יודעת לסתום את הפה שכל הזדמנות שיש לי אני שופכת הכל...אני פגועה אני בודדה כואב לי ורע לי וכל מה שאני רוצה זה מישהו אמיתי שיהיה בשבילי מתי שאני יצטרך...
אני כל כך לבד וכל הפוזה הזאת של אני יוצאת אני שותה אני עושה שטויות נשארת בגדר פוזה...אני מתה שתדעו את האמת אבל כלכך מתביישת להגיד אותה...האמת היא שאין לי חברים אין לי עם מי לצאת שכולם יוצאים למסיבות ברים חול או כל דבר אחר אני יושבת בבית מתפללת שמישהו יזכר בי ויתקשר או אפילו ישלח הודעה אבל זה לא קורה כי אין מישהו כזה חוץ מעובדות המעון אין לי אף אחד והם כל החיים שלי וזה כל כך קשה להיות בגיל הכי מתאים לכל השטויות האלה לכל היציאות עם חברים אבל החיים שלי הולכים בדרך אחרת בדרך של בדידות...כל יום נגמר בבכי כל יום נגמר בלמה אני צריכה לחיות ככה כל יום נגמר בהסתכלות על תמונות של מי שהיו פעם חברות שלי מי שאני הרמתי מהקרשים שאני עזרתי להם להתמודד עם הרבה דברים שקרו להם ועכשיו אני רואה איפה הם ואיפה אני...הם התקדמו ואני נשארתי מאחור וזה כלכך לא פייר זה כלכך לא מגיע לי...פעם אמרו לי תעשי טוב תקבלי טוב אבל בנתיים כל מה שאני מקבלת זה כאפות...אני מנסה למצוא מישהו שיעזור לי מישהו שיבין ויתמוך אבל כל מי ששומע את הסיפור שלי נבהל ולוקח צעד אחורה וכלכך לא רציתי שזה יקרה זה קרה לפני שבועיים מצאתי מאמנת כושר בעיר שלי וכלכך התלהבתי האימון נתן לי הרגשה טובה והייתי כלכך מאושרת בסוף האימון ישבנו לדבר היא שאלה שאלות ואני עניתי והכל התחיל לצאת כל הסיפור חיים שלי בקצרה והיא הייתה כלכך חמודה ואני בסך הכל רציתי לשפוך והיא הייתה שם ושרציתי לקבוע שוב אימון התשובה שקיבלתי נתנה לי כאפה כלכך כואבת כלכך לא חשבתי שאני יקבל תשובה שלילית התשובה הייתה שהיא מלאה עד אפס מקום אבל אני לא מטומטמת אני יודעת שזה בגלל מה שהיא שמעה בגלל מה שאני סיפרתי כלכך נפגעתי כלכך הצטערתי וכעסתי על עצמי שאני לא יודעת לסתום את הפה שכל הזדמנות שיש לי אני שופכת הכל...אני פגועה אני בודדה כואב לי ורע לי וכל מה שאני רוצה זה מישהו אמיתי שיהיה בשבילי מתי שאני יצטרך...