איתי פורמן
New member
פסק הדין בעניינו של רמון מגוחך
פסק הדין חסר בסיס, הנקודה הבעייתית היא כמובן היסוד הנפשי. לצורך הרשעה השופטים היו צריכים להיות משוכנעים, מעל לכל ספק סביר, כי רמון לא טעה במצב הדברים ונישק את המתלוננת, בכוונה תחילה, בניגוד לרצונה או לכל הפחות מתוך חוסר אכפתיות באשר להסכמתה לנשיקה. בית המשפט לא התקרב אפילו להרים את נטל ההוכחה, והרשיע אותו, למעשה בלי שום נימוק ממשי. אני מצטט, מפסק הדין, את מה שהיו השופטים צריכים לקבוע: "הכלל הוא, אפוא, במקום שבאספקלריה הסובייקטיבית של הנאשם, לא היה במעשהו משום עבירה – לא יישא הנאשם באחריות לאותו מעשה, אף שבפועל, על רקע המציאות האמיתית, היה בעשייתו של אותו מעשה משום עבירה" אני מצטט את מה שנכתב בפסק הדין: "התוצאה היא, לגישתנו, שאין בעדויות עדי ההגנה כדי לבסס את טענת הנאשם, כי המתלוננת "התחילה איתו" וכי גרמה לו לחשוב מתוך טעות כנה שהיא מעוניינת בנשיקה. לא מצאנו, כי התנהגותה של המתלוננת או אמירותיה יכולות להביא את הנאשם באורח סביר לכלל מחשבה כנה שהמתלוננת מחזרת אחריו" עם כל הכבוד, ואין שום כבוד, לשלישיה הזאת שכתבה מלל על מלל על מלל ללא כל טעם, נטל ההוכחה אינו על רמון אלא על התביעה. מה שהם חושבים על המצב אינו רלוונטי לחלוטין אלא מה רמון חשב. גם לגישתם החד צדדית של השופטים (ורואים זאת לאורך כל הפסיקה) אין שום בסיס להרשעה, אבל ככה זה. כאשר בייניש ומזוז מתבטאים טרם פסק הדין, התוצאה ידועה מראש. מה שיפה זה לקרוא את כל המלל המיותר בפסק הדין שנועד, כל כולו, להסיט את המבט מהנקודה החלשה ביותר בכל פסק הדין. אם אני רמון הייתי מסתפק בשני עמודים ערעור, בדומה למה שכתבתי כאן.
פסק הדין חסר בסיס, הנקודה הבעייתית היא כמובן היסוד הנפשי. לצורך הרשעה השופטים היו צריכים להיות משוכנעים, מעל לכל ספק סביר, כי רמון לא טעה במצב הדברים ונישק את המתלוננת, בכוונה תחילה, בניגוד לרצונה או לכל הפחות מתוך חוסר אכפתיות באשר להסכמתה לנשיקה. בית המשפט לא התקרב אפילו להרים את נטל ההוכחה, והרשיע אותו, למעשה בלי שום נימוק ממשי. אני מצטט, מפסק הדין, את מה שהיו השופטים צריכים לקבוע: "הכלל הוא, אפוא, במקום שבאספקלריה הסובייקטיבית של הנאשם, לא היה במעשהו משום עבירה – לא יישא הנאשם באחריות לאותו מעשה, אף שבפועל, על רקע המציאות האמיתית, היה בעשייתו של אותו מעשה משום עבירה" אני מצטט את מה שנכתב בפסק הדין: "התוצאה היא, לגישתנו, שאין בעדויות עדי ההגנה כדי לבסס את טענת הנאשם, כי המתלוננת "התחילה איתו" וכי גרמה לו לחשוב מתוך טעות כנה שהיא מעוניינת בנשיקה. לא מצאנו, כי התנהגותה של המתלוננת או אמירותיה יכולות להביא את הנאשם באורח סביר לכלל מחשבה כנה שהמתלוננת מחזרת אחריו" עם כל הכבוד, ואין שום כבוד, לשלישיה הזאת שכתבה מלל על מלל על מלל ללא כל טעם, נטל ההוכחה אינו על רמון אלא על התביעה. מה שהם חושבים על המצב אינו רלוונטי לחלוטין אלא מה רמון חשב. גם לגישתם החד צדדית של השופטים (ורואים זאת לאורך כל הפסיקה) אין שום בסיס להרשעה, אבל ככה זה. כאשר בייניש ומזוז מתבטאים טרם פסק הדין, התוצאה ידועה מראש. מה שיפה זה לקרוא את כל המלל המיותר בפסק הדין שנועד, כל כולו, להסיט את המבט מהנקודה החלשה ביותר בכל פסק הדין. אם אני רמון הייתי מסתפק בשני עמודים ערעור, בדומה למה שכתבתי כאן.