פעמיים שלוש ... טריגר

[מייפלס]

פעמיים שלוש ... טריגר

אני מבקשת במייל מהמנהל שידבר איתי ושיעזור לי .
הוא לא החזיר תשובה .. הוא לא עוזר .
הוא מפנה אותי למטפלת .
אני לא רוצה אותה .
זה לא כמו עם העו"סית שתיעבתי ...
אבל אני לא מסוגלת לסבול גם אותה , די הרבה .
ואני כועסת על המנהל שהוא "זרק" אותי אליה אחרי שהוא התחיל לטפל בי בשיחות .
וכמה שזה היה קשה לעיתים אני הגעתי למצב שסיפרתי לו משהו מאוד קשה שלא סיפרתי לאף איש מקצוע לפני .

עד כמה אצעק למתים שיעזרו לי ?
הם שומעים אותי .
הם כואבים את המכאובים שלי .
ואולי הם יכולים לעשות ניסים ונפלאות ...
אבל לחבק אותי ( אבא ) , ללקק אותי ( מוקהלי ) , לנחם אותי ... הם אינם יכולים .

אני כועסת ושבורה מכשלים סידרתיים .
אני כועסת שאני נמצאת בהוסטל .
אני כועסת שלא מקבלת את המענה שנכון לי .
אני כועסת על האנשים החיים שאיבדתי ואלה שלא היו בכלל .
אני כועסת על זה שאין לי אמא ... רק אישה עצבנית , אלימה ושקרנית שהולידה אותי .

אני כועסת מזה שאני מתחננת לעזרה - מפורשות ( " תעזור לי , בבקשה " ו" דבר איתי מחר , בבקשה " - זה מה שכתבתי למנהל במייל , בעבר ) ... ולא מקבלת .
והחוסר אונים שמוביל להתעלמות מסוימת כי כבר לא ממש יודעים מה לעשות , או שהתרגלו , או שהם חסרי אונים או ... לא יודעת ...
אתם לא קולטים שאני צריכה אוזן קשבת ? לפעמים אפילו זה לא , רק חיבוק ונחמה ... ואפילו רק לא להיות לבד והזדהות ... חמלה ( לא רחמים , בשום אופן לא רחמים ! ) ...
דברי עם ד' ... זה מה שהמנהל אומר לי שאני פונה אליו ... דברי עם א' היא אמרה לי היום כשציינתי בפניה שהיו לי פלאשים בזמן הישיבת דיירים ... זה דברים שאת צריכה לדבר איתה עליהם .
נכון . יודעת את זה . אבל אני נמצאת בהוסטל ... איתה רק שעה בשבוע ( שמגיעה אליה ) !
אני מתאפקת , אני סופגת , אני שותקת , בד"כ , גם כשכואב ... למדתי לשאוג את מכאוביי לבד ... לא לשאת אותם ...
אני לא באמת נושאת אותם .
אני כורעת תחת הנטל ... הכובד שלהם ...
נשבר ... נשברתי ... נשברת ...
יצטרכו ... עוד זמן מה בתקיעות הזו ... אני מאבדת את מעט הסבלנות שנותרה לי .
העצבים שלי רופפים .
הכאב שובר אותי .
הצער גומר .
הכעס הוא רעל .

אני רוצה "הביתה" עכשיו והרבה יותר ממה שאני רוצה להגשים את הייעוד שלי .
למה אני צריכה לשאת בעונש ובפאשלות של דברים שאינם אשמתי ואינם אחריותי ( בטח שלא מההתחלה - בתור ילדה קטנה ! ) ?!
זה עונש . וזה לא בית ההוסטל , ולא משנה כמה המנהל יגיד לי שכן ושאני צריכה לשנות את צורת החשיבה שלי ולהסתגל ולקבל את המצב - שאני בהוסטל .
הוא לא יודע . הוא לא מבין .

אין לי אף אחד .
בלי אף אחד שיזדקק לי אני לא יכולה .
זה מה שזקוקה לו .
אני רוצה את מוקהלי .
היא הייתה זקוקה לי .
החמצן שלי היה מה שהיא הייתה צריכה ממני ומה שהיא נתנה לי , מה שעדיין אף בן אדם לא נתן לי .
מה שיש לי לתת ...
אם אני לא אתן זאת ולא אקבל זאת ...
הרי אי אפשר לחיות בלי חמצן .
ולחמצן כזה אני זקוקה .

חנוק לי כל כך .

בבקשה . תעזור לי .
תעזור לי .
למה אתה לא מבין אותי ואת צרכי ?
את מה שאני כל כך זקוקה לו ?
הרי אתה רגיש ואיכפתי .
בבקשה תקשיב ותשמע אותי .
תעשה את מה שנכון עבורי ... לא את מה שצריך .
אל תשליך אותי לאחרים כשאתה לקחת אותי תחת חסותך .

אני לא יכולה לכתוב לו .
אני יכולה .
אבל לא בצורה הזו בדיוק ...
בדרכים אחרות ודומות ... העברתי את המסר והרבה ...
כל פעם אותן תוצאות ומשהו בי יותר מתאכזב ויותר נכבה .

הצילו כבר .
שינוי של תזוזה ...
של תקווה .
כי אני מלאה מדי , יותר מדי ...
ואני אטבע בביצה הזו .

 

[הסיוט שלי]

מייפלס יקרה

אני קוראת אותך ודבר אחד זועק לי מהכתוב - גבולות!
זה זועק לשמיים שהמנהל מנסה להציב לך גבולות ולשמור עליהם.
כך - הוא לא יכול להיות המטפל/ת שלך, והוא מנתב אותך אליה בכל פעם שאת באה ל"שיחה טיפולית"
הוא מנהל ההוסטל.
הוא לא המטפל שלך.
כתבת בעבר שאת היית רוצה לעשות איתו דברים שהיית עושה עם אבא שלך - זו חציית גבול ברורה.
הוא מנהל ההוסטל.
הוא לא אבא שלך.
&nbsp
אני בטוחה שאכפת לו ממך, אחרת הוא לא היה עושה את כל מה שהוא כן עושה עבורך ולא היה הולך לקראתך כפי שהוא הולך
אבל כנראה הוא מרגיש שנחצו פה גבולות. הטשטש הקו בין מנהל הוסטל לבין מטפל/אבא/חבר וכו'.
&nbsp
אני יכולה להבין את כאבך, את זעקתך ותיסכולך, אבל אני גם יכולה להבין אותו.
זו העבודה שלו - לנהל הוסטל.
זה כמו מורה בביה"ס, שלא יכול להחליף אבא או מטפל. הוא בסה"כ מורה.
מטפלים יודעים לשמור על הגבול הזה. כנראה שהמנהל קצת נסחף יחד איתך לחציית הגבול, ותפס את עצמו שהוא עושה משהו שהוא לא תקין מבחינה אתית.
&nbsp
בעבר כתבת שיתכן ויאשרו לך להביא כלב להוסטל. מה קורה עם זה?
וכתבת שאת תהיי זו שתטפל בערוגות - מה קורה עם זה?
יקרה, נסי למצוא לך דרכים אחרות לקבל חמצן, ולא דרך מנהל ההוסטל.
זה בעיקר לטובתך. נסי לראות את זה בצורה הזו - הוא דואג לך. לכן הוא מציב לך גבולות.
&nbsp

 

[מייפלס]

תקווה

לי ולעוד דיירת , שנפטרה , היו בעבר שיחות טיפוליות איתו .
ואז שהמטפלת הזו הגיע והתקבלה לעבודה בהוסטל , הוא העביר אותי אליה .
ובפעם האחרונה אני סיפרתי לו מה שאני סיפרתי לך במסר .
ואז ... אז ולא בפגישה , הוא הודיע לי שאני עוברת אליה .
נפגעתי ממש . מאוד מאוד .

ובנוגע לזה שהוא מזכיר לי את אבא שלי .
אני מודעת לזה והוא יודע את זה ... אבל אני יודעת גם איפה אני יכולה לחצות גבולות ואני משתדלת לשמור עליהם .
אני יודעת שאיכפת לו . אני גם הרבה מציינת את זה .

אני מטפלת בגינה של ההוסטל .
אני צריכה לקבל מכרסמים ואני מחכה שיגיע כלוב מחנות לציוד בע"ח שהזמנתי .
ויש גם אישור לכלב אבל מדשדש כרגע בגלל כל מיני סיבות .

 

[הסיוט שלי]

יתכן שאז הוא הבין שזה גדול עליו?

 

[מייפלס]

הוא בניגוד לצוות שהוא שם על התקן עו"ס

באמת עו"ס במקצוע שלו .
וההסבר הוא שאותו אני יודעת גם ממנו וגם מחלק מהצוות - אני ואותה הדיירת ... המקרים שלנו עינינו אותו .
אז למה להתחיל עבודה ולא לסיים אותה ?
הגעת איתי למשהו רציני , הישג גדול ... מבחינתי . מבחינתו אין לי מושג איך זה מצטייר לו ואיך הוא מתרשם גם ממה שסיפרתי ... ואולי בכלל זה גם תרם להחלטה שלו להפסיק ?
מבחינתי בכל מקרה זה פספוס רציני , במיוחד שאני יודעת ומאוד מודעת למה שעובר עלי ואיפה אמורים להיות גבולות , וגם לשים אותם גם כשזה מאוד קשה , ולמרות המבוכה והאי נעימות , לפעמים לידע אותו .
וזה גם שלקח לי הרבה זמן להבין כמה נקשרתי למנהל וכמה שהוא נכנס למקום שהיה של אבא , אצלי בפנים ... ולא בצורה שאני לא אדע להבחין כמובן ... שזה לא הוא ... לא שוכחת מי הוא כן .

 

[הסיוט שלי]

אולי דוקא זה שכל כך נקשרת אליו הלחיץ אותו וגרם לו לקחת צעד אחורה?
&nbsp
אני באמת לא יודעת, ומנסה יחד איתך כאן להבין למה ההתנהגות הזו, שאני בטוחה שיש לה סיבה (מבחינתו) ושאנחנו אולי לא מודעות לה ולא רואות אותה...
&nbsp

 

[מייפלס]

לא , זה לא קשור לזה לדעתי בכלל

זה היה לפני שהבנתי איך וכמה הוא משמעותי לי .
שהועברתי .

טען אז שאין לו זמן ורק בגלל זה ... ואני מעריכה מאוד וזה לא הולך לאיבוד אבל הוא לא היה צריך להתחיל לתקופה קצרה , בטח שלא אחרי שאני מספרת לו משהו מאוד מאוד משמעותי וקשה .

 

[הסיוט שלי]