פשוטה וטבעית

פשוטה וטבעית

בערב יום כיפור הלכתי לבית העלמין לבקש סליחה מבתי הקטנה סיון שהתאבדה לפני 8 חודשים.
הלכתי לבקש ממנה כי, מי אני שאסלח לעצמי? מה, אני גם הנאשם וגם זה שנותן את החנינה?
הלכתי לבקש סליחה על כך שאני מרגיש שאני מתחיל לפעמים קצת לשכוח אותה, ככה, בדברים קטנים, ואפילו קצת חוזר לחיים רגילים. אומרים לי שאני 'משחרר' אותה וזה טוב. וטוב גם לה. אבל, ה-'שחרור' הזה, גורם לי להתמלא ברגשות אשמה שמה הנה שוב אני אולי לא מספיק דואג, לא מספיק שומר, לא מספיק שם.
במקביל ל-'שחרור' הזה, ככל שהזמן עובר, אני תופס מה בדיוק איבדתי. איבדתי ילדה 'פשוטה וטבעית'. התדר הזה, של דמות 'פשוטה וטבעית', זה מה שחסר לי יותר ויותר. יש לי מציאות יומיומית מלאה, אבל חסר בה תדר אחד מסוים – 'פשוטה וטבעית'.
והמודעות הזו לתדר שחסר יוצרת אצלי תובנה שאולי אנחנו, בעצם, בראש ובראשונה, מהות מסוימת וייחודית. כל אחד מאיתנו הוא כמו פיסת פאזל מיוחדת וייחודית שלא ניתנת להחלפה, וכולנו ביחד מרכיבים את 'פאזל החיים'. לכל אחד מאיתנו יש מקום ב-'פאזל החיים' שרק הוא יכול למלא, והמקום הזה מחכה רק לו, ואף אחד לא יכול להחליף אותו ולמלא את מקומו. וכמו בכל תמונת פאזל, כשכל פיסות הפאזל ישבו במקומן, או אז, נראה את התמונה כולה, אנחת רווחה תצא מפינו ואור גדול יורגש בליבנו.
אם זה ככה, אז נראה שממש צריכים אותנו, בלעדינו הפאזל לא יושלם, והאור לא יידלק, חובה עלינו למצוא את המהות שלנו ולממש אותה במסגרת 'פאזל החיים' שבו אנו חיים, וזה, למען אושרנו שלנו ולמען אושרם של האחרים.
וזאת התשובה לדילמת 'השחרור' שלי. יתכן שלפעמים אשכח את בתי הקטנה, ויתכן שאצליח לתת לעצמי לשמוח לפעמים, אבל בתוך ליבי, במהות הכללית שלי, היא לא תישכח. היא, התדר שלה, המהות שלה כ-'פשוטה וטבעית', תישאר בליבי לעולם, כתדר חסר, כחלל שאף אחד לא יכול להשלים.
 

אחשל

New member


 
למעלה