אני יכול להמליץ לך על שיטת "יש לי ידידה ש..."
כלומר לבוא אליו כולך נסערת ונרגשת (צריך קצת יכולות תיאטרליות לזה, אין ספק!
) ולספר על ידידה דתייה מהלימודים/מהעבודה שלא דיברת איתה מלא זמן (והיא גם תעלם אחרי הסיפור הזה) שגילתה שהיא התחתנה עם הומו שנתיים אחרי החתונה והיא הרוסה. תגידי לו כמה שאת בהלם שיש אנשים שישקרו ככה לנשים שלהם, וכמה זה לא בסדר להקים קשר זוגי על שקרים בלי לספר לצד השני את כל מה שעליו לדעת- לפני החתונה. זו יכולה להיות דרך טובה לבחון את הרגשות שלו, לנסות לפצח את השיריון או אולי אפילו לטעת בו מספיק מצפון שהוא יחתוך את הקשר (בלי להיחשף מולך). סיפור שמופיע באתר "כמוך" מספר סיפור דומה (שזעזע אותי), והנה הוא לפניך: וידוי | שיח אישי היא חזרה הביתה כשתיק הרחצה בידה, אבל הוא אפילו לא טרח להתגלח לכבודה כי הוא כבר לא יכול לשקר לה עוד * כפיר נכנס למקלחת, הוא פשט את החולצה והביט במראה. רווית יצאה למקווה ותחזור עוד שעה. כבר שבועיים שהוא לא מתגלח, והזיפים הבלונדיניים מכסים את הפנים. השיער שלו מפוזר, בשלב זה כבר לא מועילים הניסיונות לסרק אותו, הוא צמח פרא. הוא מניח יד על החזה, עוצר רגע נושם. רווית. עוד הפעם. הוא מנער את ראשו, מסלק את התחושה, מתארגן בזריזות ונכנס למקלחת. אחרי המקלחת. הוא יושב בסלון, מכנסים קצרים לבנים וחולצת טי פשוטה בצבע תכלת. הוא מדליק את הטלוויזיה. מחפש משהו שימלא את הזמן, שלא ייתן לו לחשוב או להרגיש. הוא שומע רחש מכיוון הדלת ופונה לאחור בקפיצה, אך הדלת לא נפתחת. כנראה השכן חזר הביתה. הוא מנמיך את הטלוויזיה ומדליק את מערכת הסטראו, שם את הדיסק החדש של Yanni שקנה. מקפיץ אל הסולו של הכַּנֶּרֶת. מגביר את הווליום. נותן למוזיקה למלאות אותו. הקצב של המנגינה מתגבר, מחלחל לרגלים שמתרוממות אחריה בתנועה. ה-"היי מותק", קורע אותו מהמוזיקה. רווית נכנסה לסלון, תיק רחצה בידה. היא מנמיכה את הסטראו בידה הפנויה. כפיר נותר נטוע מקום. "לא התגלחת" היא מתקרבת ומעבירה את היד על הזיפים שלו. "לא". רווית מתקרבת ומחבקת אותו, הוא שולח את הידיים סביב, מחבק, משאיר את העיניים פקוחות קבועות בקיר. "אני אקח לך את זה". הוא מתנתק מהחיבוק ולוקח את התיק של רווית. יוצא למרפסת ותולה את המגבת הרטובה. את הלבנים הוא משאיר בתיק. "מה קורה כפיר?" רווית נכנסה למרפסת. "שום דבר פשוט הפתעת אותי". היא שולחת מבט בוחן, כפיר מחזיק מבט יציב. "אני אחמם את האוכל" הוא מציע. "מה אוכל? אתה רעב?" "כן", הוא עונה בפשטות. כפיר פונה למטבח, ממהר לפתוח את המקרר. "יש את הירקות שהכנתי אתמול", הוא שולף מְכָל פלסטי מהמדף. רווית עומדת בכניסה למטבח בידיים שלובות. "מה?" "אני לא רעבה". כפיר נשאר עם המְכָלָ ביד. "אתה רוצה להסביר לי מה קורה?" "מה קורה?" "אתה מתעלם מהמצב, כאילו הערב הוא…" "הוא מה?" "עזוב", רווית פונה בכעס. כפיר עוצם את עיניו הוא מחזיר את הירקות למקרר. עוד כמה זמן אצליח להמשיך כך? רווית יושבת בשולחן בסלון, היא הורידה את הכובע שלה, משחררת את השיער החום הגלי שהיה אסוף תחתיו, נותנת לו לגלוש אל הכתפיים. המבט שלה מרוכז בתוך התיק. כפיר מביט בה, סוקר את פניה. "רווית". "מה", היא לא מרימה מבט. "רווית". כפיר ניגש ויושב לידה על הרצפה. "בואי תשבי איתי כאן". "מה?" הוא שומע את חוסר שביעות רצונה. "נו בבקשה". רווית מתיישבת לידו. כפיר מעביר את היד בשערות שלו ומחכך את גב היד בזיפים. הוא לא נוגע בה. "אני חייב לך משהו כבר הרבה זמן". היא מפנה אליו מבט מעורר, ומזדקפת מעט. "אתה לא חייב כלום, אם לא מתאים לך אז אני מבינה". "אבל את לא צריכה להיות המבינה, אני יודע שלא טוב לך". רווית משפילה את מבטה. "רווית, אני… רווית אני נורא מצטער". היא מעִזה להחזיר מבט. "לא התגלחתי כבר שבועיים ובעבודה אני לא מצליח לעשות כלום". הוא מרים את ידו מושך ברעמת השיער החום שלו, אוסף את הכיפה הכחולה ומקפל אותה ביד. "מאוד קשה לי הערבים האלו." הוא ממשיך. "האלו?" היא שואלת "רק אתמול דיברנו עד שתיים בלילה, וחשבתי שטוב". "הערבים האלו, שאת חוזרת עם תיק הרחצה". "מה אתה מנסה לומר לי"? היא מתרחקת מעט, מצמידה את הרגליים, אוחזת בהן ומחבקת את עצמה. "קשה לי לגעת בך". הם שותקים לרגע. "מה אני כבר לא יפה בעיניך?" היא מרימה מבט כואב. "לא, את יפה מאוד". "אז מה?" כפיר מפנה את מבטו אל הסלון מביט בתמונת הרצות על הטלוויזיה הדוממת. קבוצת חברים מחייכת באושר בפרסומת לגלידה. "תמיד היה קשה לי". "מה?" היא מגבירה קצת את הקול. "אני לא מבינה, חשבתי שאני לא בסדר, הפסקתי לשים בושם כי אמרת שהוא חונק אותך". "זה לא את", כפיר מנסה שוב. "זו לא אני? אתה לא זוכר כמה קינאתי בתמי שהייתה מתקשרת לדבר איתך כל כך הרבה פעמים? ודווקא אחרי האירוסין, רק כשהכול השתתק איתה, הרגשתי ביטחון". "אמרתי לך כבר הרבה פעמים, תמי הייתה מכרה זה הכול". "אמרת. אבל, אוף!" היא קמה מפנה את גבה אליו. "רווית בבקשה". "מה בבקשה, אתה יודע כמה אני מצפה ואתה בא אליי עם הרגשות שלך, או שאתה מסביר לי או שלא". כפיר שותק לרגע, מביט בסנדלים, הרצועה שלהם רפויה והם תלויות על כף הרגל. "זה מאמץ בשבילי, להיות איתך". "מאמץ?" "קשה לי להרגיש משהו". "קשה לך להרגיש מה?" היא פונה אליו. כפיר שותק. הוא מועך את הכיפה בידיו. "מה שאמורים להרגיש", הוא אומר בקול שקט יותר. "אני לא מבינה, פעם כן הרגשת ועכשיו פתאום לא מתחשק לך, מה זה הסיפורים האלו". "את לא מבינה מה שאני מנסה לומר לך". "אני לא מצליחה להבין", המבט בעיניה מתכסה ברסיסים שקופים. "זה לא משהו פתאומי, כבר הרבה זמן שאני מרגיש ככה". רווית לא עונה, היא אוחזת בתלתלים הארוכים שלה, מסלסלת אותם סביב האצבע. "לפעמים זה לא מפריע לי, אבל הרבה פעמים כן, אני לא מסוגל להגיע למצב שצריך בשביל להיות איתך. וכשכן אז זה מרגיש כפוי, אני מרגיש נעול וחנוק ואני לא מסוגל להסתיר את זה עוד". רווית עוזבת את התלתלים, נותנת להם לנחות על גבה. "אז מה אתה רוצה ממני?" "שתביני". "אני לא מבינה". "לא אל תסתובבי, זה לא את, אף פעם לא הרגשתי ממש משהו כלפי מישהי, חשבתי שזה ישתנה אחרי החתונה אבל זה לא קרה". המבט בעיניה מתרחב. העיניים הלחות נוצצות באור החדר. היא מסתובבת. "אני לא מסוגלת לזה", היא פונה למטבח. כפיר נשאר על הרצפה, לא יכול לזוז, היד שלו מתחילה לרעוד, והכיפה נופלת. בטלוויזיה תכנית אירוח, כולם מחייכים באושר מופגן. הוא נושך את השפה התחתונה, לוחץ בכוח אבל לא מרגיש שום כאב, רק זרמים שחולפים לאורך הגב והידיים, משתקים אותו. "כפיר", רווית חוזרת מהמטבח, מבט החלטי בעיניה. "מה אני אמורה לעשות?" כפיר שותק. פתאום שכח איך מדברים, השיניים לוחצות על השפה. "תענה לי, מה אני אמורה לעשות?" "לא יודע". היא פוסעת לעברו, "אתה בקשר עם מישהו?" היא מעִזה לשאול. "לא, אף פעם לא הייתי ולא אהיה" הוא מרים מבט כואב, "זה בלתי אפשרי". רווית נתקלת בכיסא מתקפל שהיה שעון על הקיר, הוא מחליק ונופל בכוח על הרצפה. "יואו אני לא מאמינה" היא מרימה את קולה "אני לא מאמינה". היא לוקחת את הכובע מהשולחן, "איך יכולת לעשות לי כזה דבר?" היא משליכה את הכובע עליו. "איך?" כפיר שותק. כולו רועד לא מצליח להזיז את עצמו. אחרי הכובע בא התיק, והסלולרי. וכל הזמן "איך? איך? איך?" כפיר משפיל את מבטו, לא מסוגל להביט בפניה. העיניים צורבות, הלב דופק בכוח. היא מסתכלת עליו מכופָף על רצפת החדר. הזרועות החסונות שלו כאילו לועגות לה. לרגע היא רוצה לשבת לידו, ולבכות. אבל היא פונה אל חדר השינה סוגרת אחריה את הדלת.
