צריכה לשפוך את הלב
אני לא יודעת אם בסיום ההודעה הזו יש שאלה, אבל יותר מדי יושב לי על הלב. אני בת 30. הוא בן 31. נפגשנו אחרי שהשתחררנו מהצבא. אני חושבת ששנינו מאד חיפשנו אהבה וזו הסיבה שנשארנו יחד עד היום. כמה שנים אחרי שהתחלנו לצאת ובעקבות ביקור מקרי אצל פסיכולוג, הוא גילה שהוא סובל מהלם קרב. אז התחילה ההדרדרות שלו. הוא היה נותן 150% בעבודה ואז נופל ל-0%. סיוטים בלילות, פלאש-בקים בימים, חוסר תפקוד, חוסר עבודה... כיום הוא מוכר כנכה צה"ל ובזכות קיצבה מכובדת אין לנו בעיות כלכליות. התחתנו אחרי 5.5 שנים, וידעתי כבר אז שזו טעות. אולי היא נבעה מכך שידעתי שהוא אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא יאהב אותי, למרות שהרגשתי שאני כבר מזמן לא אוהבת אותו, אבל הוא כל כך השתדל ופינק ואהב.. כל הסיבות הלא נכונות. היום יש לנו ילדה בת שנתיים. החיים הזוגיים שלנו סבלו הרבה מהמורות, הרבה מאד למטה, מעט מאד למעלה. עברנו טיפול זוגי, עזר לתקופה קצרה. השתנינו והתפתחנו הרבה בתקופה הזו שאנחנו ביחד. אני נרגעתי, למדתי להתפשר, לא לדרוש כל כך הרבה. הוא איבד את הרוגע והפך להיות נמהר ורגוז, אבל תמיד, לאורך כל התקופה, מאד אהב ואוהב אותי. לאחרונה קיבלנו הצעה לעבור לרילוקיישן בחו"ל מטעם העבודה שלי. אחרי הרבה לבטים והרבה לחצים מצידו הסכמתי, אבל שוב היחסים בירידה ופתאום אני חושבת שאם לא הייתי נוסעת עכשיו, הייתי נפרדת ממנו. נמאס לי לגמרי. נראה לי שהוא התרגל ליציאה ממעגל העבודה (בזכות הקיצבה) והפך להיות פשוט עצלן. אני כבר לא מרגישה שיש לי משהו איתו. בכלל. הוא מבטיח שאם יש לו סיכוי להשתקם זה שם, בלי לשמוע על פיגועים ועל הצבא, בלי להיות תלוי בקיצבה, שם הוא יוכל לחזור להיות יצרן ולעבוד. אני מרגישה שהוא לא תורם כבר שום דבר ליחסים - הוא יוזם לעצמו עבודות "בכאילו" אבל הן לא מניבות שום תוצאה, הוא לא מחויב באמת לדבר, גם לא לבית, בו הוא נמצא רוב הזמן ללא מעש. אני מוכנה לתת לו את הסיכוי להשתקם אבל לא מאמינה שהאהבה אליו יכולה לחזור. כאמור, אין פה ממש שאלה. אני מרגישה שיש לי את כל התשובות, אבל כבר שנים תקועה בחוסר האומץ לעשות. עכשיו הגעתי למצב שאולי כבר יש לי את האומץ לעשות, אבל העיתוי לא מוצלח. הרילוקיישן יכול להיות הזדמנות גדולה בשביל שנינו, גם אם במהלכה, או בסופה, נחליט להפרד. פשוט לא טוב לי איתו והייתי צריכה להוריד מהלב.
אני לא יודעת אם בסיום ההודעה הזו יש שאלה, אבל יותר מדי יושב לי על הלב. אני בת 30. הוא בן 31. נפגשנו אחרי שהשתחררנו מהצבא. אני חושבת ששנינו מאד חיפשנו אהבה וזו הסיבה שנשארנו יחד עד היום. כמה שנים אחרי שהתחלנו לצאת ובעקבות ביקור מקרי אצל פסיכולוג, הוא גילה שהוא סובל מהלם קרב. אז התחילה ההדרדרות שלו. הוא היה נותן 150% בעבודה ואז נופל ל-0%. סיוטים בלילות, פלאש-בקים בימים, חוסר תפקוד, חוסר עבודה... כיום הוא מוכר כנכה צה"ל ובזכות קיצבה מכובדת אין לנו בעיות כלכליות. התחתנו אחרי 5.5 שנים, וידעתי כבר אז שזו טעות. אולי היא נבעה מכך שידעתי שהוא אוהב אותי כמו שאף אחד אחר לא יאהב אותי, למרות שהרגשתי שאני כבר מזמן לא אוהבת אותו, אבל הוא כל כך השתדל ופינק ואהב.. כל הסיבות הלא נכונות. היום יש לנו ילדה בת שנתיים. החיים הזוגיים שלנו סבלו הרבה מהמורות, הרבה מאד למטה, מעט מאד למעלה. עברנו טיפול זוגי, עזר לתקופה קצרה. השתנינו והתפתחנו הרבה בתקופה הזו שאנחנו ביחד. אני נרגעתי, למדתי להתפשר, לא לדרוש כל כך הרבה. הוא איבד את הרוגע והפך להיות נמהר ורגוז, אבל תמיד, לאורך כל התקופה, מאד אהב ואוהב אותי. לאחרונה קיבלנו הצעה לעבור לרילוקיישן בחו"ל מטעם העבודה שלי. אחרי הרבה לבטים והרבה לחצים מצידו הסכמתי, אבל שוב היחסים בירידה ופתאום אני חושבת שאם לא הייתי נוסעת עכשיו, הייתי נפרדת ממנו. נמאס לי לגמרי. נראה לי שהוא התרגל ליציאה ממעגל העבודה (בזכות הקיצבה) והפך להיות פשוט עצלן. אני כבר לא מרגישה שיש לי משהו איתו. בכלל. הוא מבטיח שאם יש לו סיכוי להשתקם זה שם, בלי לשמוע על פיגועים ועל הצבא, בלי להיות תלוי בקיצבה, שם הוא יוכל לחזור להיות יצרן ולעבוד. אני מרגישה שהוא לא תורם כבר שום דבר ליחסים - הוא יוזם לעצמו עבודות "בכאילו" אבל הן לא מניבות שום תוצאה, הוא לא מחויב באמת לדבר, גם לא לבית, בו הוא נמצא רוב הזמן ללא מעש. אני מוכנה לתת לו את הסיכוי להשתקם אבל לא מאמינה שהאהבה אליו יכולה לחזור. כאמור, אין פה ממש שאלה. אני מרגישה שיש לי את כל התשובות, אבל כבר שנים תקועה בחוסר האומץ לעשות. עכשיו הגעתי למצב שאולי כבר יש לי את האומץ לעשות, אבל העיתוי לא מוצלח. הרילוקיישן יכול להיות הזדמנות גדולה בשביל שנינו, גם אם במהלכה, או בסופה, נחליט להפרד. פשוט לא טוב לי איתו והייתי צריכה להוריד מהלב.