אני לא רוצה לעייף אתכם אבל...
הנה אני אספר את הסיפור הכי בקיצור שאפשר. בשנת 1998 חי לו בנחת זוג תל אביבי מאושר שהתבשר לפני כשישה חודשים שהם עומדים להיות הורים לתאומים. לילה אחד התחלתי להרגיש כאב גב, קמתי החלפתי תנוחה וכלום לא עזר- הכאבים לא חלפו. הערתי את אהובי , אמרתי שאני לא יודעת מה קורה (מי חשב על צירים...), אבל נורא כואב לי וצריך לנסוע לביה"ח. נסענו ומיד אמרו שיש פתיחה וחייבים ,אבל חייבים , לגשת לחדר לידה כי אני ממש לפני לידה. בחדר לידה ניסו לעכב את הלידה , אבל כלום לא עזר , הלידה התקדמה בקצב מהיר. בזמן ההמתנה הגיעו אלי נציגי הפגיה והסבירו לי שבשבוע 24 אין כמעט סיכוי שהילדים יחיו , ואם כן - רוב הסיכויים שיסבלו מנכויות קשות. היינו עצובים, אבל אהובי כל הזמן אמר אנחנו צעירים, נחשוב שהיתה הפלה ונמשיך הלאה. התאומים יצאו במשקלים יפים יחסית לשבוע 24 ("הגדול"- 820 ג´ והקטן- 690 ג). אנחנו אמרנו כל הזמן שאם יתברר שיש נזק מוחי או אחר אנחנו מבקשים לא להחיות אותם אבל הם היו יחסית במצב טוב והחיו אותם. המצב של הקטן היה יציב, הגדול היה עם בעית נשימה קשה , דוקטוס ולאחר יומיים מסרו לנו שיש לו דימום מוחי בדרגה 4. על פי מה שסוכם בינינו לבין הצוות הרפואי , הפסיקו לו את ההנשמה והוא נפטר מיד. אני רואה בזה "המתת חסד" ובטוחה שגם אם מכונת ההנשמה לא היתה מתנתקת הוא היה נפטר מאחת מאלף הבעיות האחרות. עומר הפתיע את כל הצוות, הוא התפתח יפה מאוד יחסית לשבוע 24 ולא היתה כל בעיה אחרת , פרט לבעיית הנשימה שאמרו שתיפתר עם הזמן. בקיצור, בעיית הנשימה לא נפתרה. כל פעם ניסו לנתק את עומר ממכונת ההנשמה והוא לא הצליח לנשום בכוחות עצמו. לא ידעו מה הבעיה, עד שהזמינו את מנהל טיפול נמרץ מביה"ח דנה והוא אבחן שנגרמה לעומר חסימה בקנה הנשימה. הטובוס יצר מן צלקת שהקטינה את נפח הקנה ולכן אין מספיק מעבר אויר והוא לא יכול לנשום. עומר כבר בן 4 חודשים, עדיין מונשם. פתאום התגלה וירוס בחדר טיפול נמרץ בפגיה ואי אפשר היה להמשיך להחזיק אותו שם. אי לכך, עברנו לטיפול נמרץ ילדים בביה"ח דנה. מנהל טיפול נמרץ אמר שיש רק רופא אחד שיכול לתקן את הבעיה, פרופ´ וינוגרד מביה"ח אסף הרופא (היום הוא בדנה). שלושה שבועות עד שהעבירו אותנו לאסף הרופא . עומר נכנס לחדר ניתוח ופרופ´ וינוגרד (שאח"כ התברר שהוא כירורג רגיל ולא רופא א.א.ג ובכלל אסור היה לו לטפל בבעיה של עומר) יוצא ואומר "כולם טעו " אין בכלל חסימה יש בכלל בעיה אחרת , נעשה ניתוח אחר (מסובך- אני לא אלאה אתכם). נעשה הניתוח , שוב מנסים לגמול מהנשמה ולא מצליחים. בלית ברירה, ואחרי שפרופ´ וינוגרד מודה שכנראה טעה מחליטים לעשות טרכאוסטומי (פתח בקנה הנשימה ) , לעומר היה פתח מקנה הנשימה והוא נשם דרכו(בצורה כזו עקפו את החסימה). לאחר ביצוע פעולה זו סוף סוף עומר נגמל מהנשמה . למרות הקושי בכך שעומר נושם דרך חור בקנה , על כל הסכנות הכרוכות בכך, סוף סוף לאחר חצי שנה יכולתי להרים אותו בידיים הוא בעצם התחיל לחיות , כי בכל התקופה שהוא מונשם הוא בעצם מסומם ומורדם . ב- 16.2.99 השתחררנו הביתה. אני לא אלאה בעוד דברים קשים -קשים שעברנו(אתן יודעות, וירוסים , הפסקות נשימה , חידקים שונים , עירויים בכל המקומות האפשריים ועוד) כי צריך לקצר. החיים עם טרכאוסטומי היו מאוד קשים. צריך לנקז רוק כל כמה שעות. רק אני ואהובי טיפלנו בעומר, לא סמכנו על אף אחד, מה שאומר שבמשך שנה וחצי לא יצאנו יחד לשום מקום. כמה פעמים הוא כמעט מת מחנק אבל החזקנו איך שהוא מעמד . הבטיחו לנו שכשהוא יגיע ל- 8 ק"ג ינתחו אותו והוא יתחיל לנשום רגיל. לעומר זה לא הזיז, הוא לא אכל ולא גדל ורק בגיל שנתיים הגיע ל- 8 ק"ג. המלאך בסיפור הוא ד"ר שטרן מביה"ח שניידר- פשוט רופא מלאך . הוא ניתח את עומר בניתוח מסובך מאוד ומגיל שנתיים עומר הוא ילד רגיל. רופאים שרואים אותו היום לא מאמינים שהוא ילד חכם ומקסים בלי בעיות נוירולוגיות או אחרות אחרי כל מה שעבר.
