קייטי עונה לשאלות על מדיטציה (מתורגם)
שאלה: מהי הסיבה לחוסר האכפתיות שלנו אחד כלפי השני ומהעולם בכלל?
תשובה: אנחנו מאמינים למחשבה, אנחנו מניחים שהמחשבה נכונה ואז אנחנו פועלים לפיה. כעס, דיכאון, התמכרויות, עצב, מילים שפוגעות באחרים ובנו, פעולות אנוכיות,-אלה הן ההשפעות שאותן עלינו לסבול בתור מאמינים (במחשבה). המיינד הוא הגודם לכל זה.
לדוגמה: תתבוננו במחשבות שאתם עצמכם מאמינים בהן או שהאמנתם בהן בעבר. מחשבות כמו "לא אכפת לו" "היא טועה" "אני צריך/ה להיזהר" "אני חייב/ת לדעת מה הולך לקרות", "אנשים לא צריכים לשקר" "החיים קשים" "היא לא הייתה צריכה לעזוב אותי" "אני לא טוב/ה מספיק". כשמאמינים למחשבות אלה,וחוקרים אותן לעומק, מתחילים להתעורר למה שיש. ומה שיש הוא תמיד יפה. זה גן עדן עלי אדמות.
ה"עבודה" מראה לנו איך להגיע לידע שהוא כל כך מואר, כל כך קרוב, כל כך אוהב בתוכנו, שהתוצאה היא שכל הנעשה מסביבנו מתחיל להתבהר. השימוש בארבעת השאלות נעשה בכדי לפרק את השיפוטים שיצרו סבל ואלימות בקרב האנושות מאז ימי קדם. כשמתחילים להבין איך המיינד עובד, את האמיתות הפנימיות, לא ניתן לעולם שוב לטבוע בהן או לטייח אותן. ואני מזמינה אתכם לא רק להאמין לי אלא לעשות את העבודה ולבחון אותה בינכם לבין עצמכם.
מהי מדיטציה ומה המשמעות שלה בעבורך?
מדיטציה היא להבחין בישיבה המדומה, העמידה המדומה, בדיבור המדומה , בצחוק המדומה, בהקשבה המדומה, קריאת העיתון המדומה, שתיית התה המדומה. זה להיות כל אחד מהדימויים האלה באופן שקט מאד להבחין במחשבה, שיפוט, תפיסה, תמונה, אשליה, חלום של מה שלעולם לא יכול להיות. הקודמים לנו ראו דמיון כמשהו אמיתי, הם האמינו לשיפוטים ולמחשבות שהמיינד שיקף להם וראו אותם כמשהו אחר מהגורם המקורי. ומה שהם האמינו לגבי מה שהמיינד שלהם יצר הפחיד אותם. הם דמיינו שיציר מחשבתם הוא האויב והפכו להיות קורבן של כל מה שהם האמינו בו. הם החלו להילחם עם מה שהם דמיינו, הם אפילו דמיינו שהם בעצמם אמיתיים ונלחמו עם מה שהם האמינו שהוא העצמי האמיתי שלהם (והם דמיינו גם אותו). הם הלכו לאיבוד בתוך הסבל שהם יצרו ולא הייתה להם היכולת לחפש בתוך עצמם את הסיבה המקורית לכל ההתרחשות הזו ולחזור הביתה למי שהם באמת היו לפני שהחלו לדמיין. הם הפכו למאמינים (במחשבה) ונפרדו (בהוויה) הם הפכו ל"אני". הוויה של עצמי דמיוני היא מאד ביזרית ואינה מציאותית כלל.
הישיבה למדיטציה, להיות רגועים, ולחכות עד שתעלינה תשובות לפגוש כל אחת מארבעת השאלות שתראינה לכם את ההיפוכים –מראה לכם מי ומה אתם לא, ואת מה שאף פעם אתם לא יכולים להיות.
תשובותיכם לארבעת השאלות מעוררות אתכם להיות מודעים לטבעכם האמיתי שוא מעבר לכל אמונה או תפיסה, אפילו האמונה הזאת. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם פלנטה שעדין לא יודעת מהו ההבדל בין דמיון ומציאות? או מישהו שלא מודע מספיק בכדי לצחוק על מה שהוא מאמין שהוא, ושהוא אף פעם לא היה ולא יהיה, ולא שופע הכרת תודה, כעצמו, כבדיחה הקוסמית שמעולם לא הייתה? אם אתם עדין מאמינים שאתם "מישהו", אז שבו למדוט, תתבוננו במה שהווה, ובמה שמדומיין כ"מי שאתם חושבים שאתם"), ותשבו עד שכבר לא תאמינו לכל מה שניראה כמשהו בכלל...
תבחינו שמה שאתם מאמינים שהוא האתם שיושב במיינד, עושה מדיטציה על מה שאתם דמיינתם שכבר היה, כאילו מה שאתם מדמיינים עליו באמת קרה בזמן אחר, זמן שהוא לא הרגע הנוכחי. האם אתם מבינים שהמושג "כאן ועכשיו" הוא משהו שגם צריך לחקור אותו? נה, רגע ההווה הזה חולף, כבר חלף ושוב כבר חלף. ושוב...אופס...חלף עבר לו. וזה כל מה שהוא בעצם אם אתם מאמינים שזה מה שהוא. כי רק אתם הוא המקור הבלעדי של החיים. התמונות והשיפוטים שאתם עדים להם במדיטציה הם הדברים שמגרים אתכם לתגובה, החיים הפנימיים, הבלעדיים, לא עולם המראות הגלוי לעין.
החוויות הפנימיות במיינד הן הגורם העיקרי לכל הרגשות וההזדהויות, והן יוצרות את התחושות הפיזיות כמו גם את תחושת ה"אני" ואת החיים כולם. כשזה מובן על ידי המיינד, החיים ה"אמיתיים" או ה"פיזיים" לא יכולים להתחרות עם הריגוש והאושר שיש בלראות את הנס של ההתחלה והסוף של הבריאה, העולם הישן פשוט נושר ומפסיק להיות-נגמר. העולם הלא-אמיתי שנראה אמיתי. חוסר העניין הישן ניזנח , מושם בצד, הופך להיות משני, וסוף סוף אין צורך במראה שאינה קיימת, שמחכה לאגו ומחייבת אותו להתקיים כדי שהוא יחשוב על מה שבכלל לא קיים מלכתחילה, בשורה התחתונה עליה לחכות מחוסרת עבודה, להתבונן ,עד שתידרש שוב לעשות את עבודתה.
שאלה: מהי הסיבה לחוסר האכפתיות שלנו אחד כלפי השני ומהעולם בכלל?
תשובה: אנחנו מאמינים למחשבה, אנחנו מניחים שהמחשבה נכונה ואז אנחנו פועלים לפיה. כעס, דיכאון, התמכרויות, עצב, מילים שפוגעות באחרים ובנו, פעולות אנוכיות,-אלה הן ההשפעות שאותן עלינו לסבול בתור מאמינים (במחשבה). המיינד הוא הגודם לכל זה.
לדוגמה: תתבוננו במחשבות שאתם עצמכם מאמינים בהן או שהאמנתם בהן בעבר. מחשבות כמו "לא אכפת לו" "היא טועה" "אני צריך/ה להיזהר" "אני חייב/ת לדעת מה הולך לקרות", "אנשים לא צריכים לשקר" "החיים קשים" "היא לא הייתה צריכה לעזוב אותי" "אני לא טוב/ה מספיק". כשמאמינים למחשבות אלה,וחוקרים אותן לעומק, מתחילים להתעורר למה שיש. ומה שיש הוא תמיד יפה. זה גן עדן עלי אדמות.
ה"עבודה" מראה לנו איך להגיע לידע שהוא כל כך מואר, כל כך קרוב, כל כך אוהב בתוכנו, שהתוצאה היא שכל הנעשה מסביבנו מתחיל להתבהר. השימוש בארבעת השאלות נעשה בכדי לפרק את השיפוטים שיצרו סבל ואלימות בקרב האנושות מאז ימי קדם. כשמתחילים להבין איך המיינד עובד, את האמיתות הפנימיות, לא ניתן לעולם שוב לטבוע בהן או לטייח אותן. ואני מזמינה אתכם לא רק להאמין לי אלא לעשות את העבודה ולבחון אותה בינכם לבין עצמכם.
מהי מדיטציה ומה המשמעות שלה בעבורך?
מדיטציה היא להבחין בישיבה המדומה, העמידה המדומה, בדיבור המדומה , בצחוק המדומה, בהקשבה המדומה, קריאת העיתון המדומה, שתיית התה המדומה. זה להיות כל אחד מהדימויים האלה באופן שקט מאד להבחין במחשבה, שיפוט, תפיסה, תמונה, אשליה, חלום של מה שלעולם לא יכול להיות. הקודמים לנו ראו דמיון כמשהו אמיתי, הם האמינו לשיפוטים ולמחשבות שהמיינד שיקף להם וראו אותם כמשהו אחר מהגורם המקורי. ומה שהם האמינו לגבי מה שהמיינד שלהם יצר הפחיד אותם. הם דמיינו שיציר מחשבתם הוא האויב והפכו להיות קורבן של כל מה שהם האמינו בו. הם החלו להילחם עם מה שהם דמיינו, הם אפילו דמיינו שהם בעצמם אמיתיים ונלחמו עם מה שהם האמינו שהוא העצמי האמיתי שלהם (והם דמיינו גם אותו). הם הלכו לאיבוד בתוך הסבל שהם יצרו ולא הייתה להם היכולת לחפש בתוך עצמם את הסיבה המקורית לכל ההתרחשות הזו ולחזור הביתה למי שהם באמת היו לפני שהחלו לדמיין. הם הפכו למאמינים (במחשבה) ונפרדו (בהוויה) הם הפכו ל"אני". הוויה של עצמי דמיוני היא מאד ביזרית ואינה מציאותית כלל.
הישיבה למדיטציה, להיות רגועים, ולחכות עד שתעלינה תשובות לפגוש כל אחת מארבעת השאלות שתראינה לכם את ההיפוכים –מראה לכם מי ומה אתם לא, ואת מה שאף פעם אתם לא יכולים להיות.
תשובותיכם לארבעת השאלות מעוררות אתכם להיות מודעים לטבעכם האמיתי שוא מעבר לכל אמונה או תפיסה, אפילו האמונה הזאת. האם אתם יכולים לתאר לעצמכם פלנטה שעדין לא יודעת מהו ההבדל בין דמיון ומציאות? או מישהו שלא מודע מספיק בכדי לצחוק על מה שהוא מאמין שהוא, ושהוא אף פעם לא היה ולא יהיה, ולא שופע הכרת תודה, כעצמו, כבדיחה הקוסמית שמעולם לא הייתה? אם אתם עדין מאמינים שאתם "מישהו", אז שבו למדוט, תתבוננו במה שהווה, ובמה שמדומיין כ"מי שאתם חושבים שאתם"), ותשבו עד שכבר לא תאמינו לכל מה שניראה כמשהו בכלל...
תבחינו שמה שאתם מאמינים שהוא האתם שיושב במיינד, עושה מדיטציה על מה שאתם דמיינתם שכבר היה, כאילו מה שאתם מדמיינים עליו באמת קרה בזמן אחר, זמן שהוא לא הרגע הנוכחי. האם אתם מבינים שהמושג "כאן ועכשיו" הוא משהו שגם צריך לחקור אותו? נה, רגע ההווה הזה חולף, כבר חלף ושוב כבר חלף. ושוב...אופס...חלף עבר לו. וזה כל מה שהוא בעצם אם אתם מאמינים שזה מה שהוא. כי רק אתם הוא המקור הבלעדי של החיים. התמונות והשיפוטים שאתם עדים להם במדיטציה הם הדברים שמגרים אתכם לתגובה, החיים הפנימיים, הבלעדיים, לא עולם המראות הגלוי לעין.
החוויות הפנימיות במיינד הן הגורם העיקרי לכל הרגשות וההזדהויות, והן יוצרות את התחושות הפיזיות כמו גם את תחושת ה"אני" ואת החיים כולם. כשזה מובן על ידי המיינד, החיים ה"אמיתיים" או ה"פיזיים" לא יכולים להתחרות עם הריגוש והאושר שיש בלראות את הנס של ההתחלה והסוף של הבריאה, העולם הישן פשוט נושר ומפסיק להיות-נגמר. העולם הלא-אמיתי שנראה אמיתי. חוסר העניין הישן ניזנח , מושם בצד, הופך להיות משני, וסוף סוף אין צורך במראה שאינה קיימת, שמחכה לאגו ומחייבת אותו להתקיים כדי שהוא יחשוב על מה שבכלל לא קיים מלכתחילה, בשורה התחתונה עליה לחכות מחוסרת עבודה, להתבונן ,עד שתידרש שוב לעשות את עבודתה.