TheOutsider
New member
קצת לכתוב
יותר מיד זמן שכבר לא כתבתי לך, המון זמן שבעצם לא היה לי מה להגיד - זה לא שלא קרה כלום. זה לא שהכל נשאר כמו שהיה. להפך, הכל השתנה - ואין מה להגיד. אין איך להסביר. בעצם תמיד תהיי פה, ובאותה נשימה יכול גם לומר שאף פעם לא תהיי פה, את שקיימת באופן כמעט מוחשי אצלי בראש - ולא קיימת באופן טוטאלי בעולם הזה שנקרא ``מציאות``. והיום, כשהבוחנת בצבא שאלה מה אני כותב, ועל מה אני כותב בדרך כלל, לא סיפרתי לה. לא סיפרתי לה עלייך. לא סיפרתי לה שאני כותב מכתבים שהולכים למגירה, שיום אחד אני אלך לקברה של ילדה שאני בכלל לא מכיר, ילדה, שעד הרגע שבו קיבלתי את מכתבה, לא שמעתי עליה בכלל. לא סיפרתי לה שמאז דברים קצת משתנים, והיחס לעולם החיים-והמתים השתנה. בעצם לא סיפרתי לה כלום - כי זה בעצם כל מה שחשוב. החיים, והמתים. אז אני כותב לך עכשיו, כדי לומר לך שוב - שלא שחכתי. שלא ברחתי. שאולי היו קצת תקופות פחות טובות ביננו, ואולי היו ימים שבהם חשבת לעצמך שם למעלה לאן נעלמתי, אבל תמיד הייתי פה. ואם יום אחד ישעמם לך מכל המלאכים שם, את מוזמנת לבוא להגיד שלום. להגיד לי, ``אסף, זאת אני`` ואני מיד אזהה! את אפילו יכולה ללבוש צורת אדם וללכת מולי ברחוב, ואם רק תסתכלי עלי אני אדע שזאת את, בלי לומר מילה, רק חייכי אלי. ועכשיו מתחילה תקופה קצת פחות קלה. עכשיו צריך לריב קצת עם הצבא, צריך ללמוד קצת, צריך להסתגל לתנאים חדשים, בעצם צריך להתבגר. מה שלא קרה. ואני עכשיו גם שואל שאלות. אותך אני רוצה לשאול. אני רוצה לשאול למה - ביקשת באופן מפורש במכתבך היחיד, בעדות היחידה שיש לי לעצם קיומך, בעבר, שאני לא אשאל, שאני לא אחשוב שזה בגללי, שאני לא אהיה טרוד במחשבה בך - אך ידעת בזמן כתיבת שורות אלו שאין אני מסוגל לעשות כך. שהדבר יחתם ויחרט בזכרוני (המעורער והדפוק לחלוטין) לעד... בדרך כלל חותמים מכתבים ב``אהבה``, או מכתבים כאלו לפעמים חותמים פה ``לא שוכח``, אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה לחתום בכך מכתב. כי אני אוהב, ושונא, וזוכר, ושוכח, וכועס, ומחבק, והורג, ומנשק, וצורח, וצוחק - אני אחתום ב``חושב``. אסף.
יותר מיד זמן שכבר לא כתבתי לך, המון זמן שבעצם לא היה לי מה להגיד - זה לא שלא קרה כלום. זה לא שהכל נשאר כמו שהיה. להפך, הכל השתנה - ואין מה להגיד. אין איך להסביר. בעצם תמיד תהיי פה, ובאותה נשימה יכול גם לומר שאף פעם לא תהיי פה, את שקיימת באופן כמעט מוחשי אצלי בראש - ולא קיימת באופן טוטאלי בעולם הזה שנקרא ``מציאות``. והיום, כשהבוחנת בצבא שאלה מה אני כותב, ועל מה אני כותב בדרך כלל, לא סיפרתי לה. לא סיפרתי לה עלייך. לא סיפרתי לה שאני כותב מכתבים שהולכים למגירה, שיום אחד אני אלך לקברה של ילדה שאני בכלל לא מכיר, ילדה, שעד הרגע שבו קיבלתי את מכתבה, לא שמעתי עליה בכלל. לא סיפרתי לה שמאז דברים קצת משתנים, והיחס לעולם החיים-והמתים השתנה. בעצם לא סיפרתי לה כלום - כי זה בעצם כל מה שחשוב. החיים, והמתים. אז אני כותב לך עכשיו, כדי לומר לך שוב - שלא שחכתי. שלא ברחתי. שאולי היו קצת תקופות פחות טובות ביננו, ואולי היו ימים שבהם חשבת לעצמך שם למעלה לאן נעלמתי, אבל תמיד הייתי פה. ואם יום אחד ישעמם לך מכל המלאכים שם, את מוזמנת לבוא להגיד שלום. להגיד לי, ``אסף, זאת אני`` ואני מיד אזהה! את אפילו יכולה ללבוש צורת אדם וללכת מולי ברחוב, ואם רק תסתכלי עלי אני אדע שזאת את, בלי לומר מילה, רק חייכי אלי. ועכשיו מתחילה תקופה קצת פחות קלה. עכשיו צריך לריב קצת עם הצבא, צריך ללמוד קצת, צריך להסתגל לתנאים חדשים, בעצם צריך להתבגר. מה שלא קרה. ואני עכשיו גם שואל שאלות. אותך אני רוצה לשאול. אני רוצה לשאול למה - ביקשת באופן מפורש במכתבך היחיד, בעדות היחידה שיש לי לעצם קיומך, בעבר, שאני לא אשאל, שאני לא אחשוב שזה בגללי, שאני לא אהיה טרוד במחשבה בך - אך ידעת בזמן כתיבת שורות אלו שאין אני מסוגל לעשות כך. שהדבר יחתם ויחרט בזכרוני (המעורער והדפוק לחלוטין) לעד... בדרך כלל חותמים מכתבים ב``אהבה``, או מכתבים כאלו לפעמים חותמים פה ``לא שוכח``, אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה לחתום בכך מכתב. כי אני אוהב, ושונא, וזוכר, ושוכח, וכועס, ומחבק, והורג, ומנשק, וצורח, וצוחק - אני אחתום ב``חושב``. אסף.
