תגובה קולקטיבית
כולכם כל כך צודקים. היה ארוע איקס, בעקיפין אני גרמתי לזה, כלומר, מרוב שאני כל כך אוהבת אותם, עשיתי את השגיעה הקטנה שעשתה שינוי באורח חיינו, לא יכולה לפרט, הילדים שואלים למה ועל מה, ולי אין תשובה, לפי ההסבר שלי שהוא הכי ברור, הם אומרים שאני אשמה. היתה לי כוונה טובה בכל זה. אני מדברת איתם חופשי, וגם על זה יש לי רגשות אשמה, אומרים לא לשתף, את הילדים, אבל אני לא יכולה, כשטוב או רע אני ישר מספרת להם, והם כל כך קטנים. 9, 11. תראו, כשיש פיגוע למשל, ישר אני אומרת להם היה פיגוע, כי אין לי למי לדבר, רק הם איתי בבית, או למשל כשהיה אסון ורסאי, איך שהם קמו בבוקר, ישר סיפרתי להם, אני גם מספרת להם דברים טובים כמובן, כאשר קידמו אותי בעבודה, התלהבתי וישר סיפרתי להם, זה לא נורמלי, הם רק ילדים והם יודעים כל דבר ודבר שקורה לי. הילדה למשל מבקשת ממני לא לספר לה את כל הדברים הרעים, כמו פיגוע וכל זה. ואז הילד מיד בא להגנתי ואומר לה ``אבל את יודעת שאין לאמא למי לספר``. הרבה, הרבה עומס יש עליהם ממני, נראה לי. אבל בגדול, ריגשי האשמה נובעים מפעולה שגויה שעשיתי, מתוך כוונה להגן עליהם, וזה יצר משהו הפוך, משהו לא נורמלי, משהו לא רגיל , משהו שלא כל משפחה חובה ביום יום. ניתוק מהמשפחה שלא באשמתי, ניתוק ממני שלא באשמתי, לזמן מה, טוב, אני אולי סיבכתי אתכם, אבל מקוה שהבנתם? יונית
