בתור אוהבת "טוילייט", תתפלאי לשמוע
CF
שאני דווקא מסכימה איתך. (אגב, היי, אני ורד
התחלתי לקרוא את הספרים לפני יומיים-שלושה בערך ופחדתי להיכנס לכאן בגלל הספוילרים, אבל עכשיו סיימתי ת'שני ואני מרשה לעצמי להיכנס לכאן, אבל עדיין נזהרת קצת
) אין לי שום בעיה עם רומנטיקה בספרים. להיפך, בטווילייט מאוד מאוד אהבתי את זה. אבל זה גם מה ש**ציפיתי** לקבל. במשחקי הרעב ציפיתי למשהו אחר, ליותר מרומנטיקה. בגלל זה ב-150 העמודים הראשונים הרגשתי ממש מאוכזבת, כי פתאום כל הפוקוס עבר למשולש אהבה של גייל-פיטה-קטניס וכל הפוקוס ירד מהאישיו הרציני כאן שלו ציפיתי בספרי המשך- הפלת השילטון. וסוזן קולינס יודעת איך ליצור מתח, אבל היא קצת נפלה בעלילה בספר המשך הזה, לפי דעתי. ציפיתי לעלילה הרבה... מסודרת. נראה לי שזאת המילה. בסופו של דבר הרגשתי שהספר הולך לכיוון שציפיתי לו רק ב-20 עמודים האחרונים. באיזשהו מקום, כשהם הגיעו לזירה בפעם השנייה, הייתה לי איזושהי ציפייה שהם יקומו ויגידו "לא הורגים אחד ת'שני, 'זדיינו. רוצים? תהרגו אותנו בעצמכם. אנחנו לא נשתף פעולה". כאילו במהלך כל הספר זה נראה לי כ"כ ברור מי האויב האמיתי (הקפיטול, כמובן), וכשהיימיטץ' אמר לקטניס את המשפט הזה לפני שהיא יצאה לזירה- "אל תשכחי מי האויב האמיתי"- נו באמת? היא בכלל הייתה צריכה לחשוב למה הוא מתכוון? לא יודעת, פשוט ציפיתי ליותר... אל תשחטו אותו על ההשוואה (שאולי היא "טאבו" בעיניכן
), אבל ב-150 עמודים הראשונים ממש הרגשתי שיוצא מהספר ניחוח "דמדומי" ביותר. וברור לי שסטפני מאייר לא המציאה את הגלגל, אבל זה עדיין הציק לי. לא כי לא אהבתי את משולש האהבה, אבל לא ציפיתי שההתמקדות בו תתארך כ"כ. חשבתי שהספרים האלה אמורים להיות בסגנון אחר לגמרי. (סלחו לי על החפירה, הרגע סיימתי ת'ספר ואני חייבת לברבר עליו קצת)
