ריב מטורף עם אמא - כבר אין לי כוחות
אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו... נאמס לי נמאס לי נמאס לי - הפחד הכי גדול שלי בעולם שאני אעשה לבת שלי את מה שאמא שלי עושה לי (והיא רק בת חצי שנה). כשהייתי בהריון קיוויתי שיהיה לי בן כי אני חושבת שמערכת יחסים עם בן תהיה פשוטה ולא רציתי בת שאני אמרר לה את החיים עם פולניות מיותרת. יצאה לי בת מדהימה, אני לחלוטין מאוהבת בה - איך אני לא הופכת להיות אמא שלי??? זאת השאלה. אני מבקשת מבעלי כל הזמן שישים לב שאני לא אעשה לבתי נזקים. אמא שלי חושבת שאני מתייחסת אליה כמו זבל, שאני תמיד מעירה לה ושלא איכפת לי ממנה בכלל. היא אמרה שהיא לא מרגישה בנוח אצלי בבית (ליתר דיוק אמרה שהיא מרגישה כמו אצל חמותה בבית שזה בגדול אומר שאני השטן בהתגלמותו) ושמאז שהילדה נולדה אני נעשיתי נוקשה ("אצל רוב הנשים אחרי לידה הן מתרככות ואת נעשית נוקשה") - אז אני לא בסדר כי אני לא כמו כולן. אצל אמא שלי יש קטע - אין לך זכות להרגיש את מה שאת מרגישה אלא אם היא מרגישה ככה. אני אסביר. אמא שלי רואה את העולם דרך משקפיים צרות שלה (גם אני כזאת למרות שאני מנסה מאוד להיות מודעת לכך) ולכן היא לא יכולה להבין אנשים שלא חושבים או מרגישים כמוה - זה נראה לה בלתי נתפס. עוד בתור ילדה אם הרגשתי כועסת או נעלבתי אז היא תמיד אמרה לי שאני לא צריכה להרגיש ככה כי... או שאני מגזימה, היסטרית או טועה. אף פעם לא הייתה לי את הזכות להרגיש כמו שהרגשתי תמיד אמרו לי למה אני טועה. כמובן שנאה דורש אבל נאה לא מקיים בכלל. כמו שאתם מבינים יש לי הרבה משקעים. אבל היום אני לא בסדר ואני לא מתייחסת יפה - הכל ייתכן - אני כועסת, כועסת מאוד. איך אני יכולה להיות כל הזמן לא בסדר אבל אח"כ היא תגיד איזה ילדים טובים יש לה ואיזה משפחה נהדרת אנחנו ( הכל נכון כל עוד היא לא במצבי רוח שלה). אתמול היא אמרה לי שהיא לא מצפה ממני לדאוג לה כשהיא תהיה זקנה אם היום כשהיא בסדר אני מתייחסת אליה ככה, כשהיה לה סרטן והיא עברה ניתוח (היו לה שני סרטנים ושלושה ניתוחים) אני טיפלתי בה בכזאת מסירות וקילחתי אותה והחלפתי לה תחבושות כל יום הייתי בבית לעזור שלא לדבר על זה שנסעתי כל יום לבית חולים שעה נסיעה ברכבת (בהריון חודש 3 ולא תמיד היה לי מקום לשבת ולפעים עמדתי שעה או ישבתי על הרצפה) בשלושת השבועות כשהיא הייתה מאושפזת. בסוף אני לא בסדר. אני מרגישה שאני הולכת איתה על ביצים. היא אומרת לי שאני יכולה להעיר לה על דברים השאלה איך אומרים אותם - זה שקר - לא משנה איך אני אומרת תמיד לא עשיתי טוב. הקטע הכי אירוני הוא שחברות שלי תמיד אומרות לי איזה קשר מדהים יש לי עם אמא שלי וכשאני מנסה להגיד שזה נכון ...אבל... אז הן אומרות - תפסיקי אמא שלך נהדרת. ועכשיו להתנצלות - כן, ההורים שלי נהדרים ואני אוהבת אותם והכי חשוב - כשיש בעיה למישהו כל המשפחה מתלכדת סביבו ועוזרת לו עם תמיכה מדהימה - למה ביום יום זה לא עובד - למה אנחנו צריכים משבר בכדי שיזכיר לנו את ערכי המשפחה. יש כמובן עוד המון אבל הייתי חייבת קצת לפרוק. תודה על ההקשבה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל אפילו... נאמס לי נמאס לי נמאס לי - הפחד הכי גדול שלי בעולם שאני אעשה לבת שלי את מה שאמא שלי עושה לי (והיא רק בת חצי שנה). כשהייתי בהריון קיוויתי שיהיה לי בן כי אני חושבת שמערכת יחסים עם בן תהיה פשוטה ולא רציתי בת שאני אמרר לה את החיים עם פולניות מיותרת. יצאה לי בת מדהימה, אני לחלוטין מאוהבת בה - איך אני לא הופכת להיות אמא שלי??? זאת השאלה. אני מבקשת מבעלי כל הזמן שישים לב שאני לא אעשה לבתי נזקים. אמא שלי חושבת שאני מתייחסת אליה כמו זבל, שאני תמיד מעירה לה ושלא איכפת לי ממנה בכלל. היא אמרה שהיא לא מרגישה בנוח אצלי בבית (ליתר דיוק אמרה שהיא מרגישה כמו אצל חמותה בבית שזה בגדול אומר שאני השטן בהתגלמותו) ושמאז שהילדה נולדה אני נעשיתי נוקשה ("אצל רוב הנשים אחרי לידה הן מתרככות ואת נעשית נוקשה") - אז אני לא בסדר כי אני לא כמו כולן. אצל אמא שלי יש קטע - אין לך זכות להרגיש את מה שאת מרגישה אלא אם היא מרגישה ככה. אני אסביר. אמא שלי רואה את העולם דרך משקפיים צרות שלה (גם אני כזאת למרות שאני מנסה מאוד להיות מודעת לכך) ולכן היא לא יכולה להבין אנשים שלא חושבים או מרגישים כמוה - זה נראה לה בלתי נתפס. עוד בתור ילדה אם הרגשתי כועסת או נעלבתי אז היא תמיד אמרה לי שאני לא צריכה להרגיש ככה כי... או שאני מגזימה, היסטרית או טועה. אף פעם לא הייתה לי את הזכות להרגיש כמו שהרגשתי תמיד אמרו לי למה אני טועה. כמובן שנאה דורש אבל נאה לא מקיים בכלל. כמו שאתם מבינים יש לי הרבה משקעים. אבל היום אני לא בסדר ואני לא מתייחסת יפה - הכל ייתכן - אני כועסת, כועסת מאוד. איך אני יכולה להיות כל הזמן לא בסדר אבל אח"כ היא תגיד איזה ילדים טובים יש לה ואיזה משפחה נהדרת אנחנו ( הכל נכון כל עוד היא לא במצבי רוח שלה). אתמול היא אמרה לי שהיא לא מצפה ממני לדאוג לה כשהיא תהיה זקנה אם היום כשהיא בסדר אני מתייחסת אליה ככה, כשהיה לה סרטן והיא עברה ניתוח (היו לה שני סרטנים ושלושה ניתוחים) אני טיפלתי בה בכזאת מסירות וקילחתי אותה והחלפתי לה תחבושות כל יום הייתי בבית לעזור שלא לדבר על זה שנסעתי כל יום לבית חולים שעה נסיעה ברכבת (בהריון חודש 3 ולא תמיד היה לי מקום לשבת ולפעים עמדתי שעה או ישבתי על הרצפה) בשלושת השבועות כשהיא הייתה מאושפזת. בסוף אני לא בסדר. אני מרגישה שאני הולכת איתה על ביצים. היא אומרת לי שאני יכולה להעיר לה על דברים השאלה איך אומרים אותם - זה שקר - לא משנה איך אני אומרת תמיד לא עשיתי טוב. הקטע הכי אירוני הוא שחברות שלי תמיד אומרות לי איזה קשר מדהים יש לי עם אמא שלי וכשאני מנסה להגיד שזה נכון ...אבל... אז הן אומרות - תפסיקי אמא שלך נהדרת. ועכשיו להתנצלות - כן, ההורים שלי נהדרים ואני אוהבת אותם והכי חשוב - כשיש בעיה למישהו כל המשפחה מתלכדת סביבו ועוזרת לו עם תמיכה מדהימה - למה ביום יום זה לא עובד - למה אנחנו צריכים משבר בכדי שיזכיר לנו את ערכי המשפחה. יש כמובן עוד המון אבל הייתי חייבת קצת לפרוק. תודה על ההקשבה.
