ריטלין - תהיות והשערות
התחשק לי לפרסם ולשמוע קצת דעות, אני לא בטוחה שזה המקום הנכון. אבל זה נושא שיש לי איתו לא מעט חילוקי דעות הזמן האחרון.
יש לי חברות עם ילדים בגיל הייסודי והתחלתי קצת בזמן האחרון לשמוע הרב העל תופעת הריטלין. ועולות לי בראש כל מיני מחשבות, תהיות ותיאוריות.
מההיכרות שלי, אנשים בגילי (30) שצורכים ריטלין, הם אנשים חכמים מאוד, יצירתיים מאוד, מוצלחים מאוד, אינטלגנטיים מאוד.
יש תחושה שאחוז הילדים שלוקחים ריטלין רק עולה ועולה עם השנים, האם זה נובע ממודעות למחלה שתמיד הייתה קיימת? או שזאת תופעה של הדור של היום? אני זוכרת את עצמי בגיל של בית ספר, לפי 15 שנה בערך, זכור לי שהיה בממוצע ילד אחד שממש ניכר עליו שיש לו הפרעה מסוימת. אבל בסך הכל גם הילדים הכי "מופרעים" הצליחו איכשהו להשתלב. כמובן שהם הצריכו יותר תשומת לב מילדים אחרים, אבל היה אפשרי להתמודד איתם.
הדור של היום הוא דור אחר, מגיל אפס הוא גדל לתוך מסכי טלפון, טלויזיה, אייפון, אייפודים, בזמן שהוא בונה פאזל בשקט בסלון, הוא גם רואה טלויזיה, ושנייה אחרי זה רואה שיר ביוטיוב ואז שוב חוזר לבנות את הפאזל, ואחכ עובר למחשב לשחק משחק, ואז חוזר לראות טלויזיה ששם באמצע התכנית שמים לו פרסומות כל הזמן ואז אחרי כמה דקות של פרסומות עוברים שוב חזרה לתכנית.
יכול להיות שהמוח של הילדים של היום חושב אחרת? מצריך צורת חשיבה שונה? פיתח צורת חשיבה אחרת משלנו? ואנחנו המבוגרים שבונים את מערכת החינוך מנסים בכוח לסגל להם צורות חשיבה אחרות? יכול להיות שאנחנו המבוגרים והילדים פשוט שונים באופן מהותי אחד מהשני?
מצד אחד בבית הם קופצים ממשחק למשחק, ממסך למסך, עושים מיליון דברים במקביל, מצליחים בזה בצורה לא רעה בכלל יש לציין, יש להם יכולת להכיל המון מידע בצורה מרשימה. ואז פתאום הולכים לבית ספר, ואנחנו מצפים מהם לשבת במשך כמה שעות, עם כמה הפסקות בודדות ולהקשיב בשיעור למורים שמלמדים את החומר בצורה שנשארה די פרימיטיבית. איך הם יכולים לעשות את ההפרדה הזאת מהעולם שהם מכירים בבית?
מובן שילדים צריכים את הגבולות שלהם, מובן שהם צריכים ללמוד להיות מאופקים והם לא יכולים להתפרץ בכל רגע נתון, ומובן שהם צריכים ללמוד לכבד את האחר. אבל האם אנחנו כאנשים בוגרים, שמכורים למסכים לא פחות, נהייה מסוגלים לעבור יום שלם בישיבה ולמידה ללא טלפון וללא מחשב?? זה קורה לנו בתואר בתור סטודנטים, אבל גם שם אנחנו נמצאים מתוך רצון, וגם שם אנחנו יכולים לשבת עם המחשב ולהכנס לכל אתר שנרצה תוך כדי.
האם הפתרון הנכון הוא לתת ריטלין? להתאים את הילד למסגרת? או שאולי צריך לשנות את המסגרת? יכול להיות שאנחנו המבוגרים, שיש לנו צורת חשיבה מסוימת, שהמוח שלנו מפותח בצורה שונה מזה של הילדים של היום, פשוט מנסים בכוח להתאים את הילדים שלנו למסגרת הזאת?
לפני כמה שבועות התפרסמה כתבה על חסידות גור, שנותנת כדורים לאנשים שיש להם יצר מיני חזק, נשמע לנו הזוי נכון? הרי זה צורך בסיסי לקיים יחסי מין, יש אנשים שיותר שולטים בזה ויש כאלה שפחות, האם נכון לתת כדורים כדי להרגיע את היצר הזה? כדי שאותם אנשים יוכלו לשלוט בצרכים שלהם רק כדי שיוכלו להשתלב ולהתאים את עצמם לכת הזאת? או שאולי כדאי לשנות את החשיבה של הכת הזאת מהייסוד? ברור לי שזאת השוואה קיצונית ומזעזעת, אבל יכול להיות שגם אנחנו פשוט נותנים ריטלין לילדים שלנו כדי שיתאימו למערכת שלנו?
האם בעוד 30, 40, 50 שנים, כשהילד שלנו שהיום יושב בכיתה א' ונותנים לו כדורים כל היום, יגדל ויהפוך לחבר כנסת, האם גם אז מערכת החינוך תשאר אותו דבר? או שאותו ילד כבר ינחיל ערכים שונים במערכת החינוך? ויהיה שינוי מהותי?
התחשק לי לפרסם ולשמוע קצת דעות, אני לא בטוחה שזה המקום הנכון. אבל זה נושא שיש לי איתו לא מעט חילוקי דעות הזמן האחרון.
יש לי חברות עם ילדים בגיל הייסודי והתחלתי קצת בזמן האחרון לשמוע הרב העל תופעת הריטלין. ועולות לי בראש כל מיני מחשבות, תהיות ותיאוריות.
מההיכרות שלי, אנשים בגילי (30) שצורכים ריטלין, הם אנשים חכמים מאוד, יצירתיים מאוד, מוצלחים מאוד, אינטלגנטיים מאוד.
יש תחושה שאחוז הילדים שלוקחים ריטלין רק עולה ועולה עם השנים, האם זה נובע ממודעות למחלה שתמיד הייתה קיימת? או שזאת תופעה של הדור של היום? אני זוכרת את עצמי בגיל של בית ספר, לפי 15 שנה בערך, זכור לי שהיה בממוצע ילד אחד שממש ניכר עליו שיש לו הפרעה מסוימת. אבל בסך הכל גם הילדים הכי "מופרעים" הצליחו איכשהו להשתלב. כמובן שהם הצריכו יותר תשומת לב מילדים אחרים, אבל היה אפשרי להתמודד איתם.
הדור של היום הוא דור אחר, מגיל אפס הוא גדל לתוך מסכי טלפון, טלויזיה, אייפון, אייפודים, בזמן שהוא בונה פאזל בשקט בסלון, הוא גם רואה טלויזיה, ושנייה אחרי זה רואה שיר ביוטיוב ואז שוב חוזר לבנות את הפאזל, ואחכ עובר למחשב לשחק משחק, ואז חוזר לראות טלויזיה ששם באמצע התכנית שמים לו פרסומות כל הזמן ואז אחרי כמה דקות של פרסומות עוברים שוב חזרה לתכנית.
יכול להיות שהמוח של הילדים של היום חושב אחרת? מצריך צורת חשיבה שונה? פיתח צורת חשיבה אחרת משלנו? ואנחנו המבוגרים שבונים את מערכת החינוך מנסים בכוח לסגל להם צורות חשיבה אחרות? יכול להיות שאנחנו המבוגרים והילדים פשוט שונים באופן מהותי אחד מהשני?
מצד אחד בבית הם קופצים ממשחק למשחק, ממסך למסך, עושים מיליון דברים במקביל, מצליחים בזה בצורה לא רעה בכלל יש לציין, יש להם יכולת להכיל המון מידע בצורה מרשימה. ואז פתאום הולכים לבית ספר, ואנחנו מצפים מהם לשבת במשך כמה שעות, עם כמה הפסקות בודדות ולהקשיב בשיעור למורים שמלמדים את החומר בצורה שנשארה די פרימיטיבית. איך הם יכולים לעשות את ההפרדה הזאת מהעולם שהם מכירים בבית?
מובן שילדים צריכים את הגבולות שלהם, מובן שהם צריכים ללמוד להיות מאופקים והם לא יכולים להתפרץ בכל רגע נתון, ומובן שהם צריכים ללמוד לכבד את האחר. אבל האם אנחנו כאנשים בוגרים, שמכורים למסכים לא פחות, נהייה מסוגלים לעבור יום שלם בישיבה ולמידה ללא טלפון וללא מחשב?? זה קורה לנו בתואר בתור סטודנטים, אבל גם שם אנחנו נמצאים מתוך רצון, וגם שם אנחנו יכולים לשבת עם המחשב ולהכנס לכל אתר שנרצה תוך כדי.
האם הפתרון הנכון הוא לתת ריטלין? להתאים את הילד למסגרת? או שאולי צריך לשנות את המסגרת? יכול להיות שאנחנו המבוגרים, שיש לנו צורת חשיבה מסוימת, שהמוח שלנו מפותח בצורה שונה מזה של הילדים של היום, פשוט מנסים בכוח להתאים את הילדים שלנו למסגרת הזאת?
לפני כמה שבועות התפרסמה כתבה על חסידות גור, שנותנת כדורים לאנשים שיש להם יצר מיני חזק, נשמע לנו הזוי נכון? הרי זה צורך בסיסי לקיים יחסי מין, יש אנשים שיותר שולטים בזה ויש כאלה שפחות, האם נכון לתת כדורים כדי להרגיע את היצר הזה? כדי שאותם אנשים יוכלו לשלוט בצרכים שלהם רק כדי שיוכלו להשתלב ולהתאים את עצמם לכת הזאת? או שאולי כדאי לשנות את החשיבה של הכת הזאת מהייסוד? ברור לי שזאת השוואה קיצונית ומזעזעת, אבל יכול להיות שגם אנחנו פשוט נותנים ריטלין לילדים שלנו כדי שיתאימו למערכת שלנו?
האם בעוד 30, 40, 50 שנים, כשהילד שלנו שהיום יושב בכיתה א' ונותנים לו כדורים כל היום, יגדל ויהפוך לחבר כנסת, האם גם אז מערכת החינוך תשאר אותו דבר? או שאותו ילד כבר ינחיל ערכים שונים במערכת החינוך? ויהיה שינוי מהותי?