רשמי ביקור בבית היולדות "ליס"

debby12

New member
מנהל
רשמי ביקור בבית היולדות "ליס"


חלק מביקורי החטוף בארץ כלל ביקור (יותר נכון, נסיון לביקור) של יולדת ב"ליס".

לצערי היולדת והיילוד היו עסוקים בזמן הזה בלהילחץ מבדיקות רפואיות ליילודה ולעבור איזו הדרכת חובה (אין לי בדיוק מושג מה, מדובר בילדה רביעית שלהם...). ולכן - לא זכיתי לראות אותם. מה שכן זכיתי, היה לעמוד במסדרון במשך שעה בתקווה שאוכל לראות אותם, וכך זכיתי קצת לספוג אווירה ומראות (ולהיזכר בטראומות עבר). היתה חוויה אנתרופולוגית... הנה מה שראיתי:

* זוגות צעירים שעל פניהם הבעת הלם. אף אחד לא מחייך/ת או צוחק/ת. כולם נראים מודאגים ופוסט טראומטיים. כל מי שטוען שזה "הרגע השמח בחיים" צריך להסתכל פעם על איך נראית מחלקה כזו. זה ממש, אבל ממש לא נראה ככה
(להדגיש - אני מדברת רק על מצב נפשי/תודעתי. אני לא מדברת על כאבי הגוף הברורים מההליכה הכאובה. וגם הגברים נראים די מיואשים - ולהם לא כואב כלום)

הייתי ליד מחלקת היילודים הרגילה (לא יודעת למה לא קוראים לה "יונקים" בליס, אולי כי רוב האנשים שראיתי יצאו מהחדר ההוא ובידיהם בקבוקי תמ"ל קטנים וחתומים). כלומר - לא דובר בפגיה או תינוקות חולים במיוחד.

* תינוקות קטנטנים בקערות פלסטיק שקופות על גבי עגלות תעשיתיות על גלגלים שאנשים דוחפים פנימה והחוצה מחדר עם שומר וראשם נע כמו וינטלטור ו"מחפש" ציצי [לא מצליחה לקרוא לדבר הזה "עריסה" - זה לא נראה כמו עריסה]

* הרבה מאוד זוגות דוברי שפות זרות - בעיקר צרפתית ורוסית, וגם קצת אנגלית.

* מי שתכנן את המבנה הזה צריך לקבל "נכשל" בתואר לארכיטקטורה. אין שם שום מקום למבקרים לשבת או להמתין. כשהגעתי דווקא היה במסדרון - דרך נס - איזה ספסל עץ שבבירור אינו מתאים ליולדות כי הוא מורכב מפסי עץ בלי שום ריפוד ועוד עם רווחים ביניהם. אבל אחרי 5 דקות ישיבה עליו יחד עם איזה בעל מיואש-למראה, הופיע עובד משק או נקיון כלשהו, נזף בנו לקום מהר ושאסור לשבת על הספסל הזה, ולקח אותו אי שם למקום מחבוא/מסתור.

* הרבה נשים עם שיחות לחוצות הביתה כדי להנחות אחרים/ות לעשות כביסות וכאלה כדי שלילדים הנותרים בבית יהיה משהו נקי ללבוש וכו'

בקיצור - זה זרק אותי אחורה לאיזו חוויה לא שמחה זו....

מה אצלכן? במבט לאחור, איך הרגשתן ביום-יומיים שאחרי לידה? זה השתנה מפעם לפעם אם היתה יותר מפעם אחת?
 

עדיקים

Active member
לי היתה חוויה טובה ושמחה באשפוז אחרי הלידה

פעמיים הייתי בחדר של זוג והיה לי בסדר גמור. לא מרגישה שהיה שוני בין שתי הלידות.
בגדולה באמת הלכתי לסדנא ללמוד איך לקלח, איך להניק וכד' (לא יותר מידי כי לא היתה לי סבלנות). בילד השני כבר לא הלכתי לשום דבר אין להם מה לחדש לי ואני רק רציתי להיות איתו ולנוח.
אני לא מכירה את סיפורך עד הסוף אבל זוכרת שאת בעד לידות בית.
אני פחדנית ולא נראה לי שהייתי בוחרת בלידת בית למרות שאנחנו גרים 5 דקות מבית חולים וילדתי את שני ילדיי ללא אפידורל (מבחירה).
 

debby12

New member
מנהל
אני בעד חופש בחירה בלידה באופן כללי

הבחירה שלי היא לידת בית אבל זו לא הבחירה של הרוב וזה בסדר גמור. רצונה של (בת) אדם -- כבודה.

אני רואה הרבה חסרונות בלידות ביתחולימיות על פס ייצור - אבל מבינה ומקבלת שלרוב האוכלוסיה זה לא מפריע.

לא התכוונתי לרדת על "ליס" באופן ספציפי (או קיי - רק לגבי הארכיטקטורה של המקום - זה מבנה עתיק יומין שלדעתי לא חשבו על הדברים האלה כשתכננו אותו)

פשוט זה היכה בי באופן כללי שהתפיסה של הרבה אנשים שלידת תינוק היא חוויה מעולה/תקופת-שיא-אושר בחיים היא באופן כללי/סטטיסטי לא מדויקת. ככה זה לפחות נראה מהצד משהייה של שעה במסדרון של ליס.

יהיה אולי יותר קל לנשים אם ידברו על זה יותר כדי שהן לא ירגישות "חריגות מהנורמה"
 

אורית2011

New member
חוויות אינטנסיביות הן לא תמיד חוויות של שיא האושר

יש הרבה אנשים שמתרגשים מהאינטנסיביות של החוויה בלי להרגיש אושר פר סה.
&nbsp
אני, למשל, בכלל לא מתאהבת בילדים ברגע היציאה שלהם, אלא אחרי כמה שבועות וחודשים בבית, ויש האומרים גם שאחרי הבר מצווה הם נעשים אפילו יותר מתוקים - זה הולך ומתחזק. יש לי לידות קלות מאד, שבסופן אני קמה והולכת בלי כאבים ובלי בעיה. אני מניקה בקלות יחסית, למרות שהיתה לי דלקת או שתים. אני חסרת חרדות באופן כללי, ולמרות שאני לא תומכת בעקרון הרצף אין לי גם בייביסנס. היית יכולה לחשוב שהחוויה תעבור קצת "לידי", אבל מה שבמיוחד ריגש אותי, למען האמת, זה יצירת החיים. המחשבה שבמו גופי הכנתי אדם אחר, שהוא נפרד ממני אבל חלק ממני ויש בו איזה ניצוץ ייחודי. בלידה הראשונה פחות הבנתי את זה, אבל עם כל ילד נוסף יש את ההבנה שזה ילד ייחודי לגמרי, שאיננו כמו שצפית או שרצית, וזה זכות מאד גדולה ללוות את הקטנטנים האלה לבגרות.
&nbsp
אז אם את שואלת מה שיא האושר, זה בכלל לא כאן. זה בשישי בצהריים כשכל הילדים שלך בבית, איתך, בטוחים ואהובים, עסוקים בשלהם, נרדמים בזרועותייך או משחקים במחשב בחדר שדלתו סגורה עם עוד שלושה מתבגרים מחוצ'קנים וצעקניים... זה פשוט לא חוויה חד פעמית ולא משהו כל כך אינטנסיבי, אז לא מספיק מדברים על זה. ילדים זה אושר.
 

mykal

New member
במחקר אנתרופולוגי

כדאי לבדוק את המניעים לתמונה שראית--

האשפוז אחרי לידה הוא קצר מאוד, בס"ה יומים--
לידה בד"כ באה "בהפתעה" (מבחינת היום הזמין--חוץ מלידות של ניתוח מוזמן)
אז כן עם הבעל עם היולדת מישהו "זר" שלא יודע בדיוק מה יש או אין בבית,
אז היולדת נותנת הוראות והדרכות.
לפי התיאור שלך אני מניחה שהגעת בבוקר אז כל המדריכות
והצוות נמצא לטיפולים.
מתפלאה מאוד שאין מקום לאורחים, כן מקובל בכל בי"ח, כי הם ממש מבקשים
לא לקבל אורחים בחדרים, כדי לא להפריע ליולדות אחרות.

אני ילדתי את ילדי רובם בבי"ח ליד הבית---מלבד אחת--
שהגעתי לביקור אצל הורי וילדתי רוב אליהם.
היה לי לגמרי בסדר. אני מיוזמתי יצאתי מהחדר וארחתי בלובי.
אבל הלידה האחרונה שלי היתה לפני 35 שנה.
את בנותי וכלותי ביקרתי ולא זוכרת שהיה קושי במפגש.
 

Dr T noki

New member
הלידות שלי היו שונות בתכלית

לידה 1- התחילה מצוין בשבוע 40 בדיוק, צירים, אפידורל והמתנה ללידה, בסוף קיסרי חירום. נשארתי 5 ימים ברמב״ם, לא עודדו הנקה, לא אישרו ביות מלא ליולדות בקיסרי, רק בשעות היום. בלילה היה סיוט לקום וללכת לתינוקיה להניק בקצה השני של המחלקה השניה... טיפשי ונאבקתי בהחלטה. יותר הטריד אותי מבחן הגמר ברפואה שהיה צפוי שבועיים לאחר הלידה


לידה 2- שמירת הריון, פניות מרובות למיון עקב צירים מוקדמים, בשבוע 38+4 ירידת מים פתאומית ותינוקת שכמעט נולדה במונית בדרך לבית החולים. תמיד היה לה אופי מיוחד וסטייל, אין מה להגיד. בי״ח כרמל, שהיה של פחות מיומיים ... ביות מלא. חדר לבד ועידוד הנקה. סושיה קרובה שנהניתי ממנה. היה מצוין. הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת, שגם היא לא היתה כזו גרועה.
הסתדרו גם בלעדי בבית עם הכביסה. לא זכורות לי דרמות מיוחדות סביב הענין.
 
אני עברתי קיסרי כך שבעיקר כאובה

סה"כ הייתי במצב רוח טוב ומאוד נרגשת ועם הקלה עצומה.
הקיסרי היה בהפתעה והוקדם בשבועיים בגלל בעיה שמצאו בבדיקה שגרתית בהיי ריסק כך שהתאוששנו בעיקר מההלם.
&nbsp
האוכל בבית החולים שבו ילדתי היה מדהים,ממש ממש טעים להפתעתי.
הדבר היחיד שהיה ממש שלילי וקלקל את הכל היה שבלילה השני שלי בבית חולים העירו אותי ב-4 לפנות בוקר ואמרו שהתינוקת שנבדקה בשמונה בערב על ידי רופא הילדים של בית החולים ירדה מלא במשקל, הכריחו אותי לשאוב על העוצמה הכי גבוהה של המשאבה של בית החולים ואז טענו שאין לי חלב וחייבת לתת לה תמ"ל ומן הסתם אני דקה וחצי אמא, אומרים לי שהתינוקת ירדה במשקל בצורה לא רגילה ושאין לי חלב- מן הסתם נתתי לה תמ"ל אבל החוויה של השאיבה הזו הייתה נוראית מבחינתי- כאב בלתי נסבל. אח"כ בבית כשחזרנו במקביל לנסיונות להניק גם התחלתי לשאוב בשקט וברוגע (עד שהיא התחילה להיות יותר דעתנית וזה היה פחות רגוע
) .
 

אורית2011

New member
החוויה שלי בליס היתה שונה מהותית, למרות שהיתה מזמן

היתה מיילדת אחת מבוגרת ולא נעימה, שהתנהגה אלי בצורה לא מכבדת. מצד שני, היו שם נשים היסטריות לחלוטין שהתנהלו בצורה מאד לא מכבדת, אז קשה לי לבקר אנשים שמתנהלים עם כל סוגי האוכלוסיה על בסיס יומיומי.
הלידה עצמה היתה נהדרת. חוויה מעצימה ומעולה, שעד היום נשארה לי בזכרון כאחד הרגעים המעולים בחיי. הגעתי מוכנה, ידעתי למה אני נכנסת (זו לא היתה הלידה הראשונה) ויכולתי לעמוד על שלי מול הצוות במקום שהיה חשוב לי, ולזרום איתם במקום שהיה חשוב להם.
&nbsp
בטח שעשיתי טלפונים הביתה...
וטלפונים לחברים, ובאו לבקר אותי כי יודעים שאני משועממת פחד במקומות כאלה. חייבת לומר שהיתה לנו בעיה של צהבת ילודים, ודי חמורה, וזה לא היה מצחיק בכלל, כך שגם תינוקות בריאים ושלמים לפעמים מדאיגים את ההורים שלהם.
&nbsp
בסך הכל, למרות הכל, זה זכור לי כחויה קסומה. הייתי ברצון חוזרת על החוויה הזו, אלמלא העובדה הפשוטה שבסופה היו לי עוד ילדים, ואני לא בדיוק בענין הזה
היו הרבה מקומות בחיים שחזרתי לחוויה הזו ושאבתי ממנה כוחות להתמודד עם קשיים אחרים. זה לא אומר שבהכרח היית רואה את זה על פניי באותו הרגע - הייתי עייפה, הייתי דאוגה בגלל המצב הבריאותי, היה לי קצת קשה להניק למרות שהיה לי נסיון, ובכלל הייתי קצת הלומה מכמה קטנים תינוקות אחרי לידה ואיך יכולתי לשכוח את זה
 
גם אנחנו ביקרנו באחרונה בליס (נולדה לנו אחיינית חדשה שם).

הביקור היה במשך שעה (מ-17 עד 18), ובתום הביקור גם אצלנו הגיעו לעשות בדיקות רפואיות כלשהן.
לא כל כך הסתכלנו מסביב, והרושם שלנו היה שונה.
לא הלכנו לתינוקייה, אלא היינו בחדר עם ההורים - אחי וגיסתי. הם חייכו וצחקו (הם כאלה באופן כללי), על אף שהלידה הייתה טראומטית ומסוכנת במיוחד - וגם אנחנו. מה שכן - זו הבת הרביעית שלהם.
אני, שעברתי שם לידה טראומטית עם הבכורה שהסתיימה בקיסרי חירום, ועוד לידה דומה עם השנייה, שהסתיימה גם היא בקיסרי חירום - לא זוכרת את המקום לרעה בכלל. להפך, עם הבכורה הרגשתי שהמנתח הציל את חיי ורציתי לקנות לו מתנות
. האחות שטיפלה בי אחרי הלידה הייתה נהדרת. וגם המיילדות היו תמיד סבבה. אין לי תלונות - פרט לשאלה המתבקשת אם באמת היה צורך בקיסרי חירום בלידה הראשונה או לא, אבל אני ממילא מעדיפה בעצמי ללכת על הצד הבטוח אז אני לא יכולה להאשים רופאים שנוקטים באותה גישה.
כשיצאנו מהמחלקה הפעם, ניגשתי לבדוק אם יש דייסה באחד הסירים בחדר האוכל (אני מאוד אוהבת דייסות - בצבא, בבתי מלון, בבית חולים, לא משנה איפה - לא התכוונתי לאכול להן מהאוכל, רק לראות אם יש). הסיר היה ריק
.
בפעמיים שילדתי בליס הייתי בחדר עם עוד אישה אחת, בגלל הקיסרי. השתתפתי בכל הקורסים (טיפול בתינוק, הנקה) - אם כי נראה שיועצת ההנקה עם הבכורה הזיקה יותר ממה שהיא הועילה (טוב, קשה כשיש לך רק 2-3 דקות להקדיש לכל אחת). בכל מקרה, בסוף הצלחתי להניק את כולן.

הדבר היחיד שאני מצרה עליו לגבי הלידות בליס הוא באמת שהילדות בילו לא מעט זמן בתינוקייה. כשילדתי את השלישית בחו"ל (בקיסרי מתוכנן) לא הייתה בכלל אופציה פרט לביות מלא. ואמנם לא היה סיכוי שהייתי מצליחה לעשות את זה בלידה הראשונה - אבל בלידה השנייה זה כן היה אפשרי, והייתי יכולה לשמור אותה אצלי - ובכל זאת היא "בילתה" בתינוקייה.
מה שכן, אני סומכת בערך פי מיליון על המנתחים בליס מאשר על המנתחת שניתחה אותי בחו"ל - שאכן הפעולות שלה הובילו לסגירה בלתי הפיכה של הבאסטה. בחיים לא הייתי יולדת בבית, ואם הייתה לי בחירה - הייתי מעדיפה גם ללדת בישראל, בגלל איכות הרפואה.
 

mikmik291

New member
הייתי בהיסטריה לפני הלידה

היה לי מאוד קשה עם העניין שאני צריכה ללדת בחו"ל, זה לא השפה שלי, כמה שהאנגלית שלי טובה זה עדיין הלחיץ אותי נורא.

בגלל שהייתה לי סכרת הריון, קבעו לי תאריך לזירוז ובשלב מסויים המוניטור התחיל להשתגע והכניסו אותי לקיסרי (בדיעבד התברר שהקטנטונת הסתבכה עם חבל הטבור סביב הצוואר). היה לי חדר פרטי וצוות אחיות שרץ לכל בקשה, בבית החולים יש רק ביות מלא ומאוד עודדו הנקה, למעט אחות אחת שפגשה אותי שניה אחרי הניתוח וכבר בניסיון ההנקה הראשון שלי הודיעה לי שלא אצליח להניק כי הפטמות שלי שטוחות. בסוף לא הצלחתי להניק ושאבתי במשך 3 חודשים. מאחלת לעצמי בלידה הבאה לידה טבעית יותר והנקה מוצלחת.
 

מ י כ ל10

New member
אני חושבת שלידה זה חתיכת מסחטה רגשית

לא יכולתי להגדיר את זה אחרי הלידה הראשונה, אבל בדיעבד, הרגשתי כאילו שמו אותי בבלנדר וערבבו. זה קשה בטירוף, יום ולילה מאבדים משמעות, הכול מתהפך, והייצור הקטן הזה שצריך לדאוג לו, עם פרצי הורמונים וכאבים, והסביבה הלא מוכרת של בית חולים...
&nbsp
הלידה השנייה כבר הייתה משהו אחר.
&nbsp
עכשיו אני אחות תינוקייה בעצמי, ויש לי הרבה מחשבות על הפער בין החוויה של היולדת לידע ולניסיון שמחזיקה אחות, ואיך, אם בכלל, מגשרים עליו.
 
מסכימה מאוד עם מה שכתבת

קשה להראות מאושרת שאת כ"כ עייפה ועוד עם ההורמונים והידיעה שהחמות שצריכה להגיע לביקור
 

נחמנית

New member
אמרת משהו מאוד נכון - הפער ידע

אני מאוד נהנתי לראות את הסדרה הבריטית על המיילדות (יש בנטפליקס) ומה שכתבת מזכיר לי את זה. לידה זה חוויה פיסית סוחטת, וצריך שבט כדי לעבור את זה. בבית חולים השבט לא לידך.

בקנדה - התינוק עם ההורים 100% מהזמן, בחדר שלהם (עד כדי סיבוך רפואי ופגייה אם צריך). בישראל - לרוב תינוקיות. בקנדה - אתם לבד ותסתדרו. בישראל - יש עזרה אבל בלי שליטה (כי התינוק לא לידכם). אני משערת שהדבר הנכון הוא איפשהו באמצע. ידע יש, אבל כמו בגן - שמורה לא יכולה לשמור על תינוקת בת 5 חודשים אם יש לה 8 ילדים בגילאים שונים עם צרכים שונים. הקונספט של תינוקיה אפילו יותר מוזר לי. קצת כמו בית ילדים בקיבוץ שעבר מהעולם. בעייתי מאוד. מעניין איך מרגיש לך לעבוד בתינוקייה בתור אמא בעצמך, שמצד אחד מחזיקה את הידע על התחושות וגידול התינוקות ומצד שני מבינה את האמא שצריכה לשחרר את התינוק/ת כל כך מהר.
 

debby12

New member
מנהל
וואו - את אחות תינוקיה בעצמך? מעניין. את מסכימה לפתוח

שרשור עצמאי? כי יש לי הרבה שאלות לשאול אותך על תובנות שלך ודברים שיוצא לך לראות.
 

מ י כ ל10

New member
את מוזמנת לפתוח ולשאול ואשתדל לענות כמיטב יכולתי


זה בטח יחדד ויתרום לי
 

נחמנית

New member
קערות פלסטיק על גלגלים זה גאוני!

זה בטיחותי, קל לנייד את זה, קל לנקות את זה, קל לראות את התינוק בפנים בלי לזוז מהמיטה. בדיוק מתאים לתינוקות קטנים שמעדיפים מקומות תחומים ואמהות אחרי לידה שרוצות להציץ בתינוק בלי לקום ולהעביר אותי מליד הספה לליד המיטה לליד המה שזה לא יהיה.

ילדתי בקנדה בבית חולים, אז התובנות שלי היו שונות. בית חולים אבל אישה כדרכה תעשה (אין חובה לרופא, אפשר שרק המיילדת שלך תהיה איתך לאורך כל הדרך). אין מקום מוגדר לבקר כמו בישראל, הכל חדרים - לא נהוג כל כך לבקר יולדות. האשפוז בלידה רגילה הוא יום, ובלידה שנייה ומעלה 12 שעות בערך. שמחתי ללדת בבית חולים כי אני מרגישה שאי אפשר לדעת אם התינוק או האם יצטרכו טיפול דחוף בסוף ואכן בלידה הראשונה טוב שהיינו שם ולא באיזה בית נטול ציוד.

אני חושבת שאין אופריה של שמחה אבל הראש בהחלט בענן הורמונלי שמאפשר להדחיק לאחר מכן את כל הרגשות והתחושות כך שבדיעה צלולה אנחנו הולכות ללכת שוב. (הערה - אצלי ההנקה היא סיוט שלא עובד ולכן הימים הראשונים הם מאבק מתיש וכאוב)
 
למעלה