שאלה בעניין חוסר יכולת לתקשר

שאלה בעניין חוסר יכולת לתקשר

שלום לכולם,

ב10 השנים האחרונות פחות או יותר, למרות שסביר שזה החל עוד לפני כן, אני מרגיש שהחיים שלי נשלטים ע"י דכאון וחרדה. הייתי אצל גדודי פסיכולוגים במהלך חיי (אני בן 44) ובאיזהו אופן אני מרגיש שאני חי רק כי אין לי אומץ לסיים הכל. הגעתי למצב שבו גם כעת כשאני מנסה לבטא מה שאני מרגיש זה נשמע חסר טעם. מאסתי במשפחתי ובסובבים אותי, שמשוכנעים שלתחושותי אין משמעות כולל למכאובי הנפש שלי שהם גרמו לחלק נכבד מהם. אני מקנא באלה שהיה להם האומץ למות באופן וולונטרי. האם יש מצב כזה שבו אנשים כבר מואסים בעצם הפנייה לאחרים?
 

DOCTOR W H O

New member
מנהל
היי יקירי

אני בהחלט מכירה את התחושות שאתה מספר. עברתי המון שלבים כאלו בחיי.
אבל בתור אחת שעברה את זה, אני יודעת שאפשר להפטר מהתחושה הזאת שאתה חש.
העיניין הוא להעשיר את החיים כמה שיותר. ככל שאתה מעשיר ומאשיר אותם, רמות הסרטונין עולות, וככה התחושה המאוסה הזאת נעלמת.
 
תודה על תשובתך. לעצם העניין

חבל שההעשרה הזו שאת מתייחסת אליה (ויש בזה הגיון) אינה יכולה להתקיים תוך כדי זה שאני מנתק את עצמי מהצורך לתקשר עם אנשים אחרים שכפי שכתבתי קודם אין תוחלת מהתקשורת איתם. אומרים לי שעצם קיומו של צורך בתקשורת, בקרבה, וכו' מעיד על אנושיות שישנה גם אצל כל אחד אחר. לי זה כבר מרגיש כמו גיבנת מנטלית שאני סוחב על הגב. הגיון מסוים היה אומר שאם דבר X שאני מחפש אינו בנמצא אז אני צריך לנהל את הצורך שלי באותו משהו במקום שהצורך ינהל אותי.
 
תודה על תשובתך. לעצם העניין

אני בהחלט בעד העשרה כזו שאת מתארת, אבל הבעיה היא שעוד לא הצלחתי לשחרר את עצמי לחלוטין מהצורך בתקשורת עם אחרים, בקרבה, וכו'. זה די מונע ממני להתחבר ב100 אחוז לאותה העשרה שאת מדברת עליה, במישור הפרקטי. אומרים לי שזה צורך שמעיד על אנושיות אבל אני מאמין שאדם צריך לשלוט בצורך שלו במקום שהצורך ישלוט בו.
 
למעלה