שאלה לחוקרים שביניכם

קרן 76

New member
שלום לכולם,
מעבירה את השאלה לכאן, אחרי שהופיעה בפורום כותבי תזה ודוקטורט.
אני חוקרת מתחום ההתנהגות הארגונית ונתקלתי בשאלה הנוגעת לאחת הטענות שלי במחקר:
לכל אדם יש מלאי של איכויות אישיות ומקצועיות הקשורות לעבודה שלו ויש להן השפעה על הביצועים שלו. דוגמה לאחת האיכויות היא תחושת ביטחון עצמי ומסוגלות/ ערך עצמי בקשר לעבודה.
הטענה שלי היא שכאשר עובד חסר/שיש לו מעט מהאיכויות האלה, הוא יכול לפצות עליהן בעזרת התנהגויות מסוימות. למשל: עובד עם תחושת ביטחון ומסוגלות נמוכות, יכול לטפח התנהגות שיתופית (שיתוף פעולה עם אחרים למשל) ובכך להגיע לביצועים טובים יותר.
חוקרת מתחום הפסיכולוגיה העירה שמנקודת המבט של הפסיכולוגיה זו טענה בלתי אפשרית, מכיוון שלא מדובר בשני משתנים שאינם תלויים זה בזה, ולא יכול להיות שכשחסר משהו בצד אחד אז צד שני מלא. אם לאדם יש דעות שליליות בקשר לעצמו אז בהכרח הוא לא יפתח כישורים חברתיים. היא נתנה כדוגמה את המחקרים על דיכאון. כלומר, כשצד אחד ריק- גם הצד השני יהיה ריק, וכשצד אחד מלא- גם הצד השני יהיה מלא.
אני מבקשת לשמוע דעות נוספות של חוקרים מתחום הפסיכולוגיה.

בנוסף, כשאני מדברת על איכויות אישיות, אני מדברת על מצב state לאותו רגע בעבודה. האם יתכן והיא מבלבלת בין מצב לבין תכונה trait ומכאן נובעת ההערה שלה?
האם בכלל אפשר להשליך ממצאים מהגישה השלילית על הגישה החיובית? אני יודעת שיש ספרות שדנה בנושא הזה. מה עמדתה של הפסיכולוגיה של היום בעניין זה? כלומר, מה הגישה השלטת?
אני יודעת שיש איכויות אישיות שהן מוגדרות גם כ state (מצב) וגם כ trait (תכונה)- האם יש לכך משמעות?

אשמח לכל דעה, רעיון, תובנה...כל עזרה תתקבל בברכה
 

uzi2

Member
יותר מדי דברים לא ברורים לי בטענה שלך.

מה הכוונה בתחושת מסוגלות?
אם עובדת (יחידה בחנות) שצריכה עזרה בלקחת משהו ממקום מאוד גבוה נעזרת בלקוח גבוה לשם המשימה, זה אומר שאין לה מסוגלות להגיע למקום הגבוה, בתנאי החנות, אבל יש לה מסוגלות למצוא את התושיה כדי לפתור את הבעיה דרך קבלת עזרה. מבחינתה - היא יכולה לסמן V, וסביר להניח שהיא מרגישה שאמנם היא לא מסוגלת להגיע לחפצים גבוהים בעצמה, אך שהיא כן מסוגלת למצוא פתרון כשצריך. כלומר, זה לא רק עניין של תחושת מסוגלות. יש כאן צורך להגדיר דברים בצורה יותר חד ערכית.

חלק מהאיכויות של עובד היא ביכולת שלו לשתף פעולה, וליזום שיתופי פעולה.

בטחון עצמי הוא דבר מאוד מורכב. אדם יכול להיות בטוח ביכולותיו, אך בתחושה שהבוס שלו ו/או הקולגות לא מספיק מעריך/כים אותו. בהרבה מקרים., כתוצאה מכך הוא יפיק מעצמו פחות, וזו גם הסיבה מדוע רבים חושבים שה- Better than average effect, הוא דווקא דבר "חיובי". כלומר זה טוב שמרבית העובדים המנוסים יחזיקו מעצמם כקצת יותר טובים ממרבית האחרים באותה עמדה. כלומר, קצת רמייה עצמית עוזרת לעובד להפיק מעצמו יותר.

אדם אחר יכול להרגיש את מה שקרוי סינדרום המתחזה (Impostor syndrome). כלומר, בפועל יש לו יכולת גבוהה והוא גם זוכה להערכה, אבל יש לו תחושה שבכל רגע נתון העסק יתפוצץ ו-"יתגלה" שהוא לא כזה טוב כמו שלדעתו הסביבה שלו חושבת. אדם כזה יכול לפרוח בעבודה למרות תחושתו.

חלק מיכולת של אדם לפתור את בעיותיו בעבודה, זה על ידי שיתופי פעולה. אם דרך שיתוף פעולה שממנו העובד לומד איך לעשות דברים בעצמו, או במידה וזה בסמכותו ובמגבלות הלגיטימי - מיקור חוץ, למשל, מי שצריך לנהל חנות, שוכר שירות של מומחים, לסידור החנות, או לסדר בעצמו. בשני המקרים, אם התוצאה לשביעות רצונו (או רצון הבוס) תהיה תחושת מסוגלות.
לכן לא ברור לי מה בדיוק הטענה.
גם הקונטקסט של הטענה לא מוגדר לי עד הסוף. האם הכוונה למצב בפועל, או לפוטנציאל.

האם את רוצה לבדוק קשר של, למשל, יכולת ביצוע, כתלות בשני משתנים: יכולת (או אולי תחושת יכולת) לבצע לבד, ומידת השימוש בעזרה חיצונית?
חייבים כמובן להגדיר את הדברים יותר טוב. במקרה כזה, אם שני המשתנים תלויים, יש להגדיר את ה-setting בצורה מאוד מדוייקת, כדי שיהיה ניתן לפרש את התוצאות בצורה מדויקת. התלות בין המשתנים יכולה להיות תלויה ב- settings, כלומר בפרטים הקטנים של תכנון המחקר.

בשיטות ניהול פרוייקטים של Agile, או Scrum, קבלת עזרה מאחרים מובנית, ולפיכך, זוכה לעידוד מצד האחראי על ניהול הפרוייקט. במקרה כזה, האחראי מוצא באופן יחסית מהר מהן החוזקות והחולשות של כל עובד, ומחליט האם דרושה עזרה, או לא, ואו לחילופין העברת המשימה לאחר, ובערוץ אחר, האם דרושה הכשרה, ו/או שינוי תפקיד.

אכן איכויות יכולות להיות גם state אך גם אז הן מושפעות מ- traits. המונחים כאן כלליים מדי. איכויות של עובד מושפעות גם מגנטיקה והיסטוריה כללית, וגם ממאפייני הסיטואציה, ומההיסטוריה שלו כעובד (אלו הכשרות ספציפיות הוא קיבל).

נקודה כללית שחשוב לי להבהיר: לדעתי הנחרצת, (יש החולקים עלי), לא תמיד חייבים שתהיה טענה או תזה ספציפיים לפני תכנון מחקר. מה שחשוב, הוא שיהיה רעיון כללי, ומה שקריטי, הוא שלאחר תכנון המחקר, אך בטרם מתחילים לבצע אותו, (או משנים את התכנון), לוודא על אלו שאלות נסיוניות מדויקות הוא מתיימר לענות.

והערה כללית: אינני חוקר בתחומים של פסיכולוגיה ארגונית. גם לא מכיר לעומק את המחקרים בתחום.
 

קרן 76

New member
תודה רבה על התשובה שלך. היא מבהירה כמה נקודות חשובות.
בכל זאת, אנסה לפשט את הדברים ולחדד. אולי תוכל לסייע לי עוד קצת.

הספרות מראה שעובד שלא מאמין שהוא יכול לבצע משימה כלשהי, מגיע לביצועים נמוכים יותר מעובד שמרגיש שהוא יכול (מדובר בתחושה. לא משנה כרגע אם הוא בפועל יכול או לא יכול).
האם הגיוני שעובד כזה, שלא מאמין ביכולת שלו לבצע את המשימה, יהיה בעל יכולת גבוהה לשיתוף פעולה ולעבודה בצוות?- זו השאלה הכי חשובה שעליה אני מבקשת שתיתן את דעתך (וכל מי שיכול לתרום יתקבל בברכה).
מה שנאמר לי ע"י אותה פסיכולוגית הוא שזה לא יתכן. היא ביססה את הטענה שלה באמצעות מחקרים על דיכאון- שם נטען כי אנשים עם דיכאון לא יתכן ויהיו בעלי כישורים חברתיים.

אני מבקשת להניח עכשיו לכל הנקודות האחרות שהעלת, מכיוון שחשוב לי קודם כל לפתור את הדילמה הזאת.
יש לי כבר כמה תשובות מתחום ההתנהגות הארגונית, אבל חשובה לי מאוד נקודת המבט של הפסיכולוגיה.
המחקר שלי עתיר במושגים מעולם הפסיכולוגיה ולכן הכל חייב להיות מאוד מהודק.
 

uzi2

Member
הספרות מראה שעובד שלא מאמין שהוא יכול לבצע משימה כלשהי, מגיע לביצועים נמוכים יותר מעובד שמרגיש שהוא יכול (מדובר בתחושה. לא משנה כרגע אם הוא בפועל יכול או לא יכול).
האם הגיוני שעובד כזה, שלא מאמין ביכולת שלו לבצע את המשימה, יהיה בעל יכולת גבוהה לשיתוף פעולה ולעבודה בצוות?- זו השאלה הכי חשובה שעליה אני מבקשת שתיתן את דעתך (וכל מי שיכול לתרום יתקבל בברכה).
מה שנאמר לי ע"י אותה פסיכולוגית הוא שזה לא יתכן. היא ביססה את הטענה שלה באמצעות מחקרים על דיכאון- שם נטען כי אנשים עם דיכאון לא יתכן ויהיו בעלי כישורים חברתיים.
אם היא השתמשה במונחים "לא ייתכן" ועוד על סמך הקשה ממחקרים על דכאון, אז זה לא רציני וזה חוסר זהירות מחשבתית. מותר לגבש דעה או השערות על סמך הקשה (אנלוגיה), אבל רק מחקר ישיר יכול לענות על שאלות בסוגיה, וגם אז רמת הנחרצות צריכה להיות זהירה (ראי "משבר השחזור" שקיים גם בפסיכולוגיה), והתובנות, ככלל, הן בהקשרים של המחקר הספציפי, ולא כלליות.

המשפט הראשון שלך הוא הסיבה מדוע הזכרתי את ה- BTA effect.

האם אני אמור להבין את השאלה שלך כ-
א. "האם הגיוני שעובד כזה (שלא מאמין שהוא יכול לבצע את העבודה לבד) יהיה בעל יכולת גבוהה לשיתוף פעולה ולעבודת צוות?"
או כ-
ב. "האם הגיוני שעובד כזה (שלא מאמין כלל ביכולתו לבצע את העבודה או לתרום לה תרומה משמעותית) יהיה בעל יכולת גבוהה לשיתוף פעולה ולעבודת צוות)?"
או כ-
ג. "האם הגיוני שעובד כזה (שלא מאמין ביכולותו לבצע את העבודה לבד) יוכל לבצע את העבודה דרך יצירת שיתוף פעולה (ביוזמתו? לא ביוזמתו?)"
או כ-
ד. "האם הגיוני שעובד כזה (שלא מאמין ביכולתו לבצע את העבודה או לתרום לה תרומה משמעותית בעבודת צוות) עדיין יוכל לבצע את העבודה ו/או לתרום לה תרומה משמעותית, בעבודת צוות (ביוזמתו? לא ביוזמתו?)".

בעיני כל האפשרויות שונות, כולן לגיטימיות וכולן עשויות להוביל לשאלות מחקר לגיטימיות.
 

קרן 76

New member
אני התכוונתי לאפשרות ב
(על אף שהמחקר עוסק גם באפשרות ד, אבל לגביה הדעות לא חלוקות).
תודה רבה!!
 

uzi2

Member
אני התכוונתי לאפשרות ב
(על אף שהמחקר עוסק גם באפשרות ד, אבל לגביה הדעות לא חלוקות).

בהצלחה.

כמובן שכשאלה מחקרית צריך להפוך את ה- "האם" ל- "עד כמה", שכן התשובה היא לא "כן" או "לא" (ואני מניח שלא חידשתי כאן).

בעיני שאלה יותר מעניינת (אותי אישית) וניתן לשלב אותה עם ב', היא השאלה ה-"הפוכה" ל- ב':

"עד כמה (ואולי גם פילוח לפי סיטואציות) זה נפוץ/נדיר, שאנשים עם יכולת גבוהה לעבודת צוות, ירגישו שאין להם יכולת לבצע את העבודה או לתרום לה (גם כאשר יש להם יכולת טכנית במסגרת העבודה להעזר באחרים).

זה כמובן חלק משאלה גדולה יותר (לא למחקר יחיד ובטוח שנחקרה) עד כמה מכל התכונות והאיכויות, היכולת לעבודת צוות קריטית להצלחה בעבודה, ועד כמה היכולת לעבודת צוות היא ג'נרית. הרי גם יכולת עבודת צוות, היא בעצם תערובת של הרבה תכונות: יכולת הקשבה, יכולת לתת לאחרים תחושת מסוגלות ומקום לטביעת אצבע אישית, יכולת לתת לרעיונות לזרום גם כאשר ממבט ראשון נראים שגויים. יכולת להיות אסרטיבי, יכולת להיות חברותי, וכרגיל הכל מאוד מורכב, אבל זה כמובן לא היקף של מחקר יחיד, ואני בטוח שהרבה מזה כבר נחקר.
וכמובו, שיתוף פעולה, ועבודת צוות הם שני דברים שונים: שיתוף פעולה יכול להיות מיקור חוץ של חלק מהעבודה, ללא אינטרקציה משמעותית לאחר המיקור ועד קבלת התוצר.

כך או אחרת - לא חושב שצריך להיות רלוונטי לך, מה הדעה של חוקר כזה או אחר (בוודאי שלא כאשר היא נחרצת על סמך אנלוגיה. השאלה המחקרית היא לגיטימית, כל עוד מוגדרת היטב ובמדויק (גם אם זה לאחר תכנון המחקר כל עוד זה לפני ביצועו).
 

קרן 76

New member
נכון, שאלות המחקר מנוסחות במונחים של באיזו מידה/עד כמה וכד'

כשאתה כותב שהשאלה המחקרית לגיטימית, כל עוד מוגדרת היטב ובמדויק, אתה מתכוון שמנקודת מבטך כפסיכולוג חוקר, ומתוך הידע שצברת,
אתה לא חושב שקיימת סתירה רעיונית בשאלה, ולכן היא לגיטימית?
המון תודה!
 

uzi2

Member
נכון, שאלות המחקר מנוסחות במונחים של באיזו מידה/עד כמה וכד'

כשאתה כותב שהשאלה המחקרית לגיטימית, כל עוד מוגדרת היטב ובמדויק, אתה מתכוון שמנקודת מבטך כפסיכולוג חוקר, ומתוך הידע שצברת,
אתה לא חושב שקיימת סתירה רעיונית בשאלה, ולכן היא לגיטימית?
המון תודה!
ראשית, אני לא פסיכולוג חוקר. יש לי לא מעט נסיון אקדמי ומחקרי אך לא בפסיכולוגיה, והרבה זמן אני לומד ומתעמק בפסיכולוגיה (כולל קריאה של הרבה מחקרים - בייחוד בפסיכולוגיה קוגניטיבית אך לא רק) אבל למחקר ממש בתחום הפסיכולוגיה אני רק עכשיו מתחיל להכנס וגם זה בעצלתיים עקב אילוצים.

סתירה רעיונית או לוגית בשאלה בוודאי שאין. צריך להבין שמדובר ברצף. האם ניתן לקבוע שיש סתירה לוגית בבדיקה האם אנשים עד כמה אנשים עם תסמונת דאון (סוג של מחלה גנטית שגורמת לפיגור שכלי) יכולים להיות מדענים מצליחים היא לא שאלה מעניינת, בגלל שגם אם זה לא נחקר ישירות, הסיכוי שנגלה כאן משהו מעניין זניח (ולקחתי בכוונה דוגמה קיצונית). אינני מכיר מספיק את התחום כדי להגיד לך מה הסיכוי שהתוצאות יהיו מעניינות, ובוודאי שזה גם תלוי בפרטים של תכנון הניסוי. ממבט ראשון לא רואה בעיה במחקר. בוודאי שאפשרי שתוצאות המחקר יראו תוצאות הפוכות למה שציפית. זה לא הופך את המחקר לפחות טוב או לפחות חשוב.
לכן הדוגמה שכתבת שאותה חוקרת הציגה בפנייך זה אולי נימוק מדוע הנחת המוצא שלך לא נכונה, אבל לא נימוק מדוע אין חשיבות למחקר. (אם יתגלה שדווקא זה בדיוק להיפך זה גם יכול לעניין). יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי אפשרות ב' לא תענה של השאלה עד כמה ההנחה שלך נכונה. היא עונה על שאלה קשורה אך לא זהה.
 

קרן 76

New member
תודה לך.
לא מדובר במערך ניסויי.
כתבת "לכן הדוגמה שכתבת שאותה חוקרת הציגה בפנייך זה אולי נימוק מדוע הנחת המוצא שלך לא נכונה"- זו הסיבה המרכזית שפתחתי את הדיון. אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה.
מלבד הדוגמה על הדיכאון, האם יש עוד דוגמאות שמערערות על הנחת המוצא? אם נתקלת בכאלה, אשמח לדעת.
 

uzi2

Member
אוקיי, זה משנה לגמרי את התמונה.
כהנחה, היא מנוסחת באופן בעייתי, כיוון שאחת האיכויות החשובות של עובד היא היכולת לעבודת צוות. היא עוזרת לעובד גם לפתח יכולות אחרות, ואם היא תעזור לו לבצע עבודתו, היא גם תשפר לדעתי את תחושת המסוגלות שלו.

בכל מקרה, זה מנוסח כאמירה כללית מדי, ולא ראיתי ביסוס לזה. זה שיש דוגמאות סותרות (כמו מצבי דכאון) לא אומר כלום, אבל גם לא אומר שאת צודקת.
ייתכן שיש ביסוס (אני מניח שלסיטואציות מסוימות) אבל לא שידוע לי.

זו בכל מקרה הנחה שדורשת ביסוס.

לגבי דיכאון, הייתי מנסח את הדברים בדיוק יותר גבוה. אנשים עם נטייה לדיכאון כין יכולים לפתח יכולות חברתיות, אבל בזמן הדכאון זה לא יבוא לידי ביטוי. הם לא ירצו לצאת מהמצב שלהם, וזה יפריע גם לרצון שלהם בחברה, וגם למידה שבה הדכאון שלהם לא ישפיע על האווירה באופן כללי.
אבל אנשים דכאוניים, יכולים להיות עם גלים של דכאון, וכשהם לא בדיכאון (אם זה בין הגלים, ואם זה בעקבות טיפול תרופתי) הם יכולים להיות מאוד חברותיים.
ההנחה.

לדעתי, במקרים מסוימים, אדם שלא עושה עבודה טובה, ירצה (במידה והוא יכול) להסתיר את זה ולטייח, אולי על ידי המנעות משיתופי פעולה.
במקרים אחרים, ישתף פעולה ואז בהרבה מקרים ילמד לעשות עבודה טובה.
 

קרן 76

New member
אני ממש מודה לך על השיחה הזאת.
למרבה ההפתעה, דווקא עכשיו אני הרבה יותר בטוחה במהלך המחקרי.
בקשה אחרונה- האם תוכל להפנות אותי למחקרים שמדגימים שאנשים עם נטייה לדיכאון, יכולים לפתח יכולות חברתיות?
 

uzi2

Member
האמת היא שלא התנסחתי בזהירות. אנשים עם נטייה לדיכאון יכולים להיות עם יכולות חברתיות. יש אנשים עם יכולות חברתיות, שבזמן דיכאון הם פחות זמינים ליחסים חברתיים טובים, ובזמנים אחרים יותר. לאורך זמן - מצב של דיכאון משמעותי, מקשה על שמירה של יחסים חברתיים חזקים. יתרה מכך לאנשים עם נטייה לדיכאון יש סיכוי נמוך יותר להגיע למצב של דיכאון חמור ככל שאיכות היחסים החברתיים שלהם יותר טובה.

אני מניח שלא הנטייה לדכאון אלא מצב הדיכאון הוא זה שמקשה על על פיתוח יכולות חברתיות.

יש קורלציה חיובית בין דכאון ובין יחסים חברתיים פגומים/חסרים/חלשים, אבל אפשר להסתכל על זה כעל "קשה לשמור על יחסים חברתיים משמעותיים (כמו גם יחסי זוגיות) כאשר יש דכאונות לעיתים קרובות, ואפשר להסתכל על זה כעל "יחסים חברתיים משמעותיים מגדילים את הסיכוי לאדם עם נטייה לדכאון משמעותי, להגיע למצבי דיכאון".
יש מחקר ארוך טווח, שההצביע על ראיות לכך שיש קשר קוזאלי מהסוג השני, אבל כרגע אני לא מוצא אותו. אחפש אותו.
ממה שהתרשמתי, גם הכיוון ההפוך נכון.

לא ממש הבנתי מה המחקר שלך, אבל בהחלט אני מופתע מכך שלמרות שבינתיים נראה לי שיש בעיה עם הנחת המוצא שלך, דווקא מצאת את דברי כמחזקים. אותה. אולי בגלל הבעיה בהתנסחות שלי. אולי בגלל שאני לא יודע/מבין מה בדיוק המחקר.
 
למעלה