עד היום, אין לי על מה להתלונן
דאגתי לעדכן את הבוס שלי כבר עם תחילת המבצע שאנחנו מסוגרים בבתים. כן עשיתי מאמץ להגיע באופן מאוד חלקי ביומיים הראשונים (בראשון עם הבת שלי). כבר ביום ראשון נשאלתי אם יש משהו שהחברה יכולה לעשות כדי לעזור לי. ביקשתי אישור עבודה מהבית וקיבלתי את כל הכלים לכך כבר ביום שני. אני מצידי משתדלת לתת מענה מלא ככל האפשר, גם אם התשובה זה "אני אצא מחדר הביטחון ואבדוק" (וכבר קרה לי כמה פעמים). היום באופן מפתיע נשאלתי אם מחר אני כבר אגיע לתל אביב והבהרתי חד משמעית שלא מחר ולא עד להודעה חדשה. כל זמן שאין מסגרות חינוך לילדים, האופציה לא קיימת מבחינתי ! אני כן עושה מעל ומעבר לתת מענה מהבית, וזה לא קל עם שני ילדים, פצמ"רים, בעל בכוחות הביטחון, מעורבות קיבוצית, ובית שרועד יומם וליל עקב פעילות צה"ל.
