שאלה מהותית ביותר

[eladyo2]

שאלה מהותית ביותר

לאלה מאתנו ששואפים לתואר שני במגמה הקלינית(אני בכלל בכיוון מחקרית). כמה מכם באמת רוצים להיות מטפלים??? וכמה מכם השיקול הוא יוקרה או מבחינה כלכלית? (למרות שכלכלית זה לוקח שנים עם הוותק וכדומה). כסטודנט לפסיכולוגיה אני חש לא פעם שהמטרה מקדשת את האמצעים, אנשים יעשו הכל בלבד שיתקבלו למגמה הקלינית, וכשאני אומר הכל אני מתכוון ככל העולה על הדמיון. גם אנשים שאני מדבר איתם ושואל אותם מה אתם מתכוונים להמשיך לתואר שני?, התשובה כן , ואז אני שואל איזו מגמה ?, והתשובה קלינית כמובן, ואז אני חייב להיות נודניק ואני שואל למה מה מניע אותך להיות פסיכולוג קליני???!!! ואני בדרך כלל מקבל תשובות כגון: יוקרה , כלכלית, או שיש את אלו שמגמגמים ולא יודעים מה לענות. אבל תשימו לב אף אחד, אבל אף אחד לא ציין את העניין שבאמת ובתמים לסייע לאנשים, והסיפוק שיש מהעבודה הזאת, וגם אלו שציינו זה לא היה בסדר העדיפויות שלהם. חשוב לי להדגיש ואני מדגיש שברור לי שלא כולם ככה וישנם אנשים הבאים למקצוע משיקולים טהורים, אך יחד עם זאת מעטים הם. אשמח לשמוע את תגובותיכם בברכה: אלעד. נ.ב : ברור לי מראש שנושא זה יביא לדעות מנוגדות\ אך יחד עם זאת נא לשמור על תרבות הדיון.

 

[eladyo2]

תוספת

אנא מכם תהיו כנים, לפחות עם עצמכם, בכל זאת חלק מכם יהיו מטפלים ויטפלו באנשים. זאת אחריות עצומה, ואם לא תהיו כנים עם עצמכם הכיצד תהיו עם המטופלים שלכם?

 

[rozel]

שאלה לעניין!!

היי אלעד... קודם כל השאלה שלך מאוד במקום, ואני חושבת שבאמת כל אחד צריך לשבת עם עצמו ולחשוב לאיזה כיוון הוא נמשך ומדוע.... והשיקול היוקרתי והכלכלי צריך להיות באמת משני... משום שאם עוברים את כל המסלול של תואר ראשון ושני וההתמחויות (שזה מסלול לא פשוט בכלל) אני לא חושבת שזה שווה את זה... אני בכל אופן עברתי תקופת התלבטויות מאוד ארוכה... וזו שאלה שהעסיקה ואודנה מעסיקה אותי המון. נכון לעכשיו עם סיום התואר הראשון השנה, מכביד עלי לגשת עכשיו לתואר שני בפסיכולוגיה, למלחמת המתאם, ללימודים במגמות שאני לא בטוחה לגבי רצוני להמשיך בהם.... ולהתמחויות שנמשכות 4 שנים לפחות על מנת לקבל את תעודת המטפל.... ארוך.... מתיש.... לאחר התלבטויות רבות יש לציין, בשלב זה החלטתי לגשת ללימודי טיפול באמנות לאחר התואר.... אני כן מתעניינת בתחום הטיפולי (וייתכן מאוד בעתיד קליני). מה שמעניין אותי בתחום זה כן ההנושא הטיפולי אחרת הייתי הולכת ללמוד משהו שהוא הרבה יותר פשוט (משפטים, מנהל עסרקים) שגם עם יוקרה והכנסה כלכלית...... וזהו בעיקרון.... מה דעתכם?

 

[eladyo2]

היי rozel

קודם כל תודה על הכנות, אני אישית עברתי התבוננות עצמית, החיים פשוט הובילו אותי לכך. אשמח לשמוע על לימודי טיפול באומנות אבל ממש הכל נשמע מעניין. ושאנשים שבאמת רוצים להיות מטפלים שידעו שיש עוד אפשרויות, בואו לא נשכח את עבודה סוציאלית.

 

[eladyo2]

שאלה מהותית ביותר

אנשים המשיכו להגיב, והכי חשוב בכנות.

 

[מיימוצה23]

נראה כאילו

שברירת המחדל, אצל כל סטודנט לשנה א' בפסיכולוגיה, היא קלינית. אחד השיקולים הוא, אני מתארת לעצמי, יוקרה ומעמד כלכלי גם יחד. עם זאת, פסיכולוגיה קלינית היא לא תחום שאתה יכול לעסוק בו רק בגלל היוקרה והמשכורת (שאכן, היא לא גבוהה מיד עם סיום הלימודים). זה תחום לא קל, שדורש הרבה מאד מבחינה נפשית. לא נראה לי פשוט או כדאי לעסוק בכך אם לא חשים רצון אמיתי, מסירות ויכולת לעזור לאחרים. אני, אגב, במהלך התואר הראשון (שבתחילתו הייתי בטוחה שאני ארצה להמשיך לקלינית) שיניתי את דעתי ועברתי לכיוון המחקרי. אני גם שואפת לעזור לאנשים- אבל בעקיפין

 

[מבוקשת 21]

ללא נושא

 

[מבוקשת 21]

אוי .כתבתי וכתבתי ופיתאום זה ריק!

מחפשת במאגר...

 

[מבוקשת 21]

טוב אין.מהתחלה

אני מכירה הרבה חבר'ה שהולכים או הלכו ללמוד את זה בשביל היוקרה. אליי אישית זה לא מדבר.אני אלך למשהו שמעניין אותי באמת(לא שזה לא מעניין אבל..)ושיספק אותי.ללכת ללמוד משהו בשביל "מה שאחרים יגידו" זה לשקר לעצמך.הדבר הכי לא בריא שיש!

 

[eladyo2]

תודה מבוקשת

הוצאת לי את המילים מהפה זה מה שאני מנסה לומר, אנשים כבר שכחו בשביל מה הם לומדים, ואדם שמשקר לעצמו זה בהחלט לא בריא. הם מנסים לשכנע את עצמם שזה היעוד שלהם בחיים, וחלקם אפילו מאמינים בזה באמת ובתמים. ואז כשחלקם יגיעו ליום שיצטרכו לקבל מטופלים הם יגלו שלא בטוח שהם מתאימים למקצוע הזה, זה לא רק מקצוע זה דרך חיים. ומי שיפגע כאן זה המטופלים. לדוגמא: אדם שאצלו הסובלנות זאת לא מעלה, וכמובן שזה דרוש לפסיכולוג הדבר יפגע במטופל . לצערי היום המיונים לתואר שני יותר מתמיד, מסתמכים יותר ויותר על ציוני הבי איי והמתאם במיוחד. והרבה פחות על הראיונות כך לפחות בבאר שבע , בר אילן וכמובן בעברית. תנסו לחשוב איזה דור של פסיכולוגים יגדל לנו כאן תחשבו על ההשלכות, יש שיגידו שאני הולך רחוק מדי, אני דווקא לא חושב. אבל שוב ואני מדגיש, לא כולם מגיעים ממניעם חומריים. חלקם מגיעים ממניעם טהורים אך קיימת מגמת עלייה להגיע למקצוע ממניעים חומריים בלבד.

 

[מבוקשת 21]

מילים כדורבנות.כל מילה בסלע

 

[דיסוצ]

תגובה חלקית

אני חושבת שחלק גדול מהסיבה שאנשים משכנעים את עצמם שזה ייעודם בחיים היא המסלול הקשה והקבלה הבלתי אפשרית. תשמע, צריך לגייס המון רצון כדי לעמוד בסדרת השפלות שכוללת (בהכללה גסה) לגשת למועדי ב' על ציונים גבוהים, להציע את שירותיך כמתנדב למרות שלא יזיקו לך העוד כמה ימים האלה לעבודה, ללמוד חודשיים למבחן אימתני אך חסר משמעות, לכתוב תיאורים עצמיים חושפים ונוגעים ללב כדי שאנשים שאתה לא מכיר יקראו אותם וכו' וכו' - וכל זה עוד לפני שהתקבלנו לתואר שני. כלומר, מי שלא מאמין ובטוח שזה באמת מה שהוא רוצה, לא יהיה לו את אורך הרוח כדי לשרוד את המסלול. תחשוב על זה גם מהכיוון של פסטינגר - בנאדם לא יכול להשקיע כל כך בתואר הראשון, בהתנדבויות וכל השאר ולומר לעצמו שהלמידה והעשייה בעצם לא כל כך חשובים לו, יש כאן איזה דיסוננס. אני מסכימה שיש בעייתיות עם שיטת הסינון בקבלה לתואר שני. הרבה אנשים מוכשרים מתפספסים, ואנשים לא מתאימים מתקבלים. אבל יש גם איזשהו סינון טבעי, ומי שבאמת מרגיש שזה היעד שלו בסוף יגיע לעסוק בתחום, בדרך כזו או אחרת. בדיוק כמו שמי שזה ממש לא מתאים לו, לרוב יעזוב לבד את המקצוע (כי אי אפשר ללמוד פסיכולוגיה, ולא משנה באיזו מגמה, בלי להיות מודע לעצמך, לא?). בקיצור, ניסיתי להוביל לדעתי שהיא שמי שהמניע העיקרי שלו הוא חומרי, קרוב לוודאי שלא יצליח לעבור את כל הדרך.

 

[orit49]

../images/Emo45.gif

 

[Unicorn98]

לא הבנתי, אתה שואל, מציע לדיון או

מבקש להטיף לנו?

 

[eladyo2]

לunicorn

להטיף?, חס וחלילה. אני מציע לדיון, אשמח לשמוע גם את דעתך, וגם איפה את לומדת שנה וכדומה. בברכה: אלעד.

 

[לירון אוהבת יפן]

../images/Emo45.gif

 

[אנידס]

היי, כמישהי ששואפת בכלל לארגונית

נראה לי שקשה מאוד לפרוט את השאיפה לתואר שני במגמה הקלינית לפרוטות. אני מאמינה שלכל אחד ישנה סכמה מסויימת לגבי המקצוע שמורכבת הן מהרצון להיות מטפל (או לעזור לאנשים) משיקולים כלכליים, ומשיקולי יוקרה ועוד שיקולים. אתה נוגע בויכוח העתיק האם קיים אלטרואיזם טהור אם לאו. לעניות דעתי, אין חיה כזו. כל רצון לעזור לאנשים נגוע באגואיזם כלשהו. אגואיזם זה מתבטא באופנים שונים אצל אנשים שונים בהתאם לסכמות ולתפיסה שלהם. לטעמי אין פסול בשיקולים האחרים שהזכרת כל עוד קיימת גם אש פנימית שלא אקרא לה רצון לטפל, אלא מוטיבציה פנימית למקצוע. המוטיבציה הזו תכריע אם אדם יהיה טוב במקצועו ואם יחוש סיפוק ממנו.

 

[Unicorn98]

../images/Emo45.gif ניסחת כראוי את מחשבותיי.

 

[1strawberry1]

בוודאי שאין "אלטרואיזם טהור" ומובן

שיש שיקולים נוספים המנחים את הפרט מעבר לרצון לטפל ולעזור לאנשים, השאלה עד כמה השיקולים האלה מנחים את ההתנהגות שלנו מהיכן אנו ממקמים אותם בסולם העדיפויות שלנו. כשאני נתקלת באנשים שאומרים לי שהם רוצים קלינית ואם לא "ארגונית/ חברתית", אני חייבת להודות שזה קצת מטריד אותי. זה מראה לי שהאדם שמולי מונע בעיקר ע"י שיקולי יוקרה ושיקולים כלכליים- שיקולים שבעיני צריכים לקחת מקום משני יותר (שוב- לא אומרת שיש לבטלם). באופן אישי,כשאני מנסה לחשוב על חלופות לקלינית, היה ולא אתקבל בעתיד (

),קשה לי להעלות אלטרנטיבות שהן לא טיפוליות. עבורי,האלטרנטיביות תהיינה כרוכות בלימודים בחו"ל, הסבה לעבודה סוציאלית או לימודי תרפיה באומנות וכדומה. זה לא בגלל שתחומים אחרים לא מעניינים אותי, כי יש דוקא לא מעט- כולל מקצועות שרחוקים שנות אור (כמו אדריכלות) וכולל בתחומי הפסיכולוגיה- פסיכו' ארגונית (או וריאציה של חברתית)- אך אני לא חושבת שזה משהו שיצליח למלא את הרצון והצורך שלי לעסוק במשהו שיאפשר לי לעזור לאחרים ובתקווה להשפיע שינוי משמעותי בחיי אדם. מאוד קל להיסחף למרדף הזה בתוך החוג- כשכל כך הרבה מסביבך רוצים ומתאמצים, כשעל כל ציון מעט נמוך ניגשים למועד ב', ובייחוד כשמצליחים להגיע להישגים גבוהים ורוצים להאמין שזה לא היה לחינם (מישהו הזכיר כאן דיסוננס מקודם?). אני לא רוצה להישמע ביקורתית ולומר שמי שמגיע משיקולים שאינם (לפחות בחלקם) אלטרואיסטים, ומונע רק משיקולי יוקרה וכסף לא מתאים לקלינית, אבל בעיני זה מרכיב די חיוני. >שלא נדבר על זה שאני לא הייתי מעבירה עצמי במסע כ"כ קשה ומייגע (בעיקר נפשית) רק עבור שיקולים כאלה<.

 

[אנידס]

קודם כל חייבת להסכים איתך, גם לי

די מפריע כאשר סטודנטים בוחרים במגמה ארגונית כברירת מחדל. אם כבר אז ישנם דרכים אחרות להגיע למקצוע טיפולי. אני חושבת שבכל מקרה לא ניתן לומר שהמניע האמיתי לבחירת מגמה קלינית היא "הרצון לטפל ולעזור". אגב, אני גם לא מקבלת את הרצון לעזור ולטפל כמניע כלל וכלל. מי שרוצה לעזור ולטפל לא חייב לעבור שבעת מדורי גהינום כדי ללמוד קלינית. יש מגוון דרכים לעשות זאת ואפילו כבר היום וכבר עכשיו. כמו שאמרתי קודם, לדעתי זו מוטיבציה פנימית שמנחה אותנו לכיוון מסויים. ומי שחסר אותה ומונע רק משיקולי יוקרה ושיקולים כלכליים לא ישרוד את המירוץ. אם הוא לא ישבר במהלך התואר השני הוא ישבר אח"כ. אגב, הבעיה שלי עם כל תהליכי המיון המוזרים (כמו מבחן המתא"ם) שסטודנטים נאלצים לעבור היא שדווקא הם עלולים לגרום לכך שאנשים לא מתאימים יתפסו מקומות של חברה מתאימים.