שאלה.

uzi2

Member
יש קצת שוני בין המקומות השונים.
בהרבה מקומות זה תלוי במסלול או בשילוב עם חוגים נוספים שבחלק מהמקומות מאוד מקובל.
במרבית המסלולים, לימודי המתמטיקה מתמקדים במתמטיקה הקשורה לסטטיסטיקה/שיטות מחקר, ויש קורסי המשך בשנים מתקדמות יותר, בד"כ בשנה שנייה. (סטטיסטיקה היא תת תחום במתמטיקה).

כמובן שהמסלול הספציפי מאוד קובע. מי שרוצה להתמחות בפסיכולוגיה ומדעי המוח, למשל (או מדעי הקוגניציה כפי שקוראים לזה בחלק מהמקומות), יצטרך לרכוש כלים מתמטיים הרבה יותר כבדים.
 
תשובה, חלק ראשון:


אז עדיין יהיו לי קורסים מתמטיים בשנה השנייה?. חבל אבל בסדר. תודה uzi2. אני מתחיל השנה לימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון ומתמטיקה היא לא הצד החזק שלי אז קיוויתי שאולי רק בשנה הראשונה של התואר תהיה לי מתמטיקה. נראה שאצטרך לחזור לקחת שיעורים עם המורה הפרטית למתמטיקה שעזרה לי עם הבגרות במתמטיקה של 3 יחידות. הכסף על השיעורים הפרטיים אמנם לא מעניין אותי, אבל חבל לי על המאמצים ועל הכוחות של עצמי. ואני עוד חשבתי שכשסיימתי את הבגרות במתמטיקה אז סיימתי עם המתמטיקה ולא אחזור לעסוק בה עד יום מותי. איזה חמוד אני שיש לי כל מיני מחשבות מצחיקות ואז המציאות באה ומעיפה לי כאפה לפנים. יבוא יום ומאור פז כבר לא יעשה שום דבר שלא בא לו. עד אז אני מניח שאצטרך לסבול בשקט. וזה לא שלא ידעתי שבלימודי פסיכולוגיה יש מתמטיקה. זה פשוט שעד לא מזמן לא ידעתי שאלמד פסיכולוגיה.

האם אתה זוכר כשאמרתי לך שאין לי כוונה ללמוד פסיכולוגיה?. אז התכוונתי לזה, אבל אז, בלי קשר, הגיע הזמן לעשות משהו עם עצמי ועם החיים שלי ופשוט לא ידעתי מה לעשות. במה לעבוד. מה כן ללמוד באוניברסיטה ואם אני אלמד באוניברסיטה בכלל. במשך הרבה שנים חשבתי שבכלל לא אלך ללימודים גבוהים. בגיל 20 שיניתי את דעתי והבנתי שיש מצב לא רע שלא אצליח בעולם של היום בלי לימודים גבוהים, אפילו שזה אני שאנחנו מדברים עליו. אתה כבר מכיר אותי, יש לי תפיסות גבוהות של עצמי ושל היכולות שלי וחשבתי שאולי אוכל להצליח בחיים בלי לימודים גבוהים, אבל עכשיו אני כבר לא יודע יותר וחשבתי שמוטב ללכת על בטוח עד כמה שאפשר. עם הזילות של ההשכלה הגבוהה שקיימת היום בישראל בפרט ובעולם הראשון בכלל, התואר הראשון, כמה נורא, כמה מחריד, הפך להיות מוצר צריכה בסיסי, וכל העמך של העמך של העם הולכים ועושים אותו. וזאת ישראל פה. זאת לא עכשיו איזו מדינה אירופאית שבה כל האנשים הם ברמה גבוהה ככה שהאנשים שהם ברמה נמוכה הם ברמה נמוכה באופן יחסי. זאת לא גרמניה פה. זאת לא בריטניה. זאת לא צרפת. כאן, בישראל, האנשים שהם ברמה נמוכה, הם אנשים ברמה נמוכה באמת. במובן הכי בסיסי של המילה. אז כשכאלו אנשים הולכים ועושים תואר ראשון, כשהיהודים הערבים והיהודים הדתיים הולכים ועושים תואר ראשון, אני, מאור פז, לא אעשה תואר ראשון?. ואז איך יסתכלו עליי?. ואז מה יגידו?. ואז איזה סיכוי לי יהיה?.

אז בגיל 20 הבנתי שבכל זאת אלך ללימודים גבוהים אבל עדיין לא ידעתי שאלמד פסיכולוגיה. הפסיכולוגיה המודרנית, שנינו מסכימים, היא לא משהו "וואו", בטח ובטח שבהשוואה לעבודה שאני עשיתי בתחום, אז למה שאני אבזבז את הזמן היקר שלי על החרא הזה, שנקרא הפסיכולוגיה המודרנית, שבה מודדים את האישיות האנושית ואיכותה באמצעות כתמי דיו על ניירות, ציורי בתים ועצים, והשאלה "אם הייתה חיה, איזה חיה הייתה?"?. חלום שלי שיום אחד הפסיכולוגים של העתיד יסתכלו על כלי ההערכה האלו, המקובלים במדע הפסיכולוגיה היום, ויקיאו את הנשמות שלהם, כי ביום שבו הזעזוע של הפסיכולוגים של העתיד מכלי ההערכה המקובלים כיום יהיה עד כדי כך גדול, זה יהיה היום שבו נוכל לדעת כולנו שמדע הפסיכולוגיה עשה התקדמות משמעותית באמת, ושתארים ראשון, שני ושלישי בפסיכולוגיה, באמת שווים משהו. אמנם זה נכון שלי ולך יש חילוק דעות קטן בנוגע לשווי כלי ההערכה האלו (אתה חושב שהם שווים משהו בשילוב עם כלי הערכה אחרים ובתנאי שמכירים במוגבלויות שלהם, ואני חושב שהם לא שווים שום דבר בכל מקרה ובכל מצב כלשהם), אבל זה בסדר, חילוקי דעות הם לגיטימיים. בכל מקרה, הנקודה שלי, היא שגם כשכבר החלטתי ללכת ללימודים גבוהים, בגיל 20, עדיין לא ידעתי שאלך ללמוד פסיכולוגיה, כי למרות העניין שלי בתחום, הפסיכולוגיה המודרנית לא שווה הרבה בעיניי, כמו גם בעיניך, כפי מה שהבנתי שאתה מסכים איתי בנקודה הזאת. מה גם, שיש כאן עוד עניין. אתה זוכר את התיאוריה שכתבתי בגיל 16?. אני תמיד חשבתי לעצמי שאם התיאוריה שלי טובה, אז עצם זה שלא למדתי פסיכולוגיה בזמן כתיבתה או לאחר זמן כתיבתה, זה יוכל להוסיף במשהו לאפקט התדהמה מן התיאוריה שלי, אם התיאוריה תתקבל, וזאת הייתה סיבה נוספת בעבורי שלא ללכת ללמוד פסיכולוגיה, ובמשך הרבה זמן גם לאחר החלטתי ללכת ללימודים גבוהים, עדיין לא ידעתי שבסוף אבחר בפסיכולוגיה.

במשך קרוב לשנתיים הייתי בהתלבטויות קשות, והרבה דברים עניינו ומשכו אותי, ובכל זאת, שום דבר לא הרגיש מתאים באמת. עם התקרבותה של שנת הלימודים האקדמית שבפתח, חששתי מפני שנה אקדמית מבוזבזת נוספת, וחרשתי את האינטרנט פעם נוספת אחרי תארים שאפשר לעשות ועבודות שאני יכול לדמיין את עצמי בתור העבודות שאעבוד בהן למשך שאר חיי. ואז מצאתי משהו. פסיכותרפיה. עבודה כמו של פסיכולוג, עם שכר כמו של פסיכולוג, שזאת עבודה שמעניינת אותי, אבל בלי המסלול הארוך והמתיש של לימודי פסיכולוגיה מלאים, או אפילו בכלל. לפי מה שקראתי בויקיפדיה, מדובר בתחום פרוץ לחלוטין בישראל, וכל אחד יכול להכריז על עצמו כפסיכותרפיסט, לפתוח קליניקה, ולהרוויח 400 שקל ל-45 דקות עבודה. נשמע כמו חלום, נכון?. הייתה רק בעיה קטנה אחת. כאמור, ברמה העקרונית והטכנית, כל אדם יכול להכריז על עצמו כפסיכותרפיסט, ולכן על פני הדברים, אינני זקוק לשום לימודים משום סוג, אבל ברמה המהותית והמעשית, בלי שום תואר משום סוג משום מקום, מי יסכים להיות לקוח שלי בכלל?. חיפשתי מידע באינטרנט על לימודי פסיכותרפיה והבנתי שמדובר לא בלימודי תואר, אלא בלימודי תעודה, שנמשכים שנתיים-שלוש, תלוי במקום ובתוכנית הלימודים. אבל ראיתי שתנאי הקבלה הם תואר אקדמי קודם במשהו קרוב. פסיכולוגיה או עבודה סוציאלית או מדעי ההתנהגות ודברים כאלו. כך שבפועל מדובר בלימודים כוללים של איזה חמש שנים או משהו כזה. שכאילו, זה חתיכת באסה ולמי יש כוח לזה?, אבל בעצם, בהתחשב בכך ששוק הפסיכותרפיה פרוץ לחלוטין, אז אולי בעצם באמת יספיק לי רק תואר ראשון בפסיכולוגיה כדי שיקחו אותי ברצינות?. ואז אולי אוכל בכלל לוותר כליל על לימודי הפסיכותרפיה?. וזה לא כאילו שלימודי פסיכולוגיה רחוקים שנות אור מלימודי פסיכותרפיה ככה שאין הרבה הבדל. אז בכל מקרה, הנה אני, לומד לתואר ראשון בפסיכולוגיה בניגוד לציפיותיי המקוריות, יודע כבר, נראה לי, במה אעבוד בחיי, אבל עדיין לא סגור עד הסוף על מסלול הלימודים שאצעד בו. תואר ראשון בפסיכולוגיה וזהו?. אולי. תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז עוד שנתיים בשביל תעודת הפסיכותרפיסט?. אפשרי. אני לא פוסל על הסף, למרות שתואר ראשון בפסיכולוגיה מספיק בשביל גם להכריז על עצמי כפסיכותרפיסט וגם כדי להילקח ברצינות על ידי לקוחות פוטנציאליים. תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז אולי בעצם גם תואר שני בפסיכולוגיה?. זה דווקא כבר לא נראה לי, אבל פעם חשבתי שבכלל לא אלמד פסיכולוגיה אז מה כבר אני יודע?.

כרגע הדבר היחיד שבטוח פחות או יותר זה שאני הולך לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה. שבאיזשהו מקום אני מניח שזה עונה על החששות שהיו לי בעבר, ושסיפרתי לך עליהן, שהחומרים שלי הם בעצם כן טובים, אבל התיאוריה שלי עלולה עדיין שלא להילקח ברצינות בגלל הציפייה שהייתה לי בעבר, שלא אלך ואלמד פסיכולוגיה, ככה שעכשיו כשאני הולך ללמוד את זה, אני מניח שיתנו לי את הסיכוי שמגיע לי ולא יזלזלו ויגידו "מי זה בכלל?. אני אפילו לא אקרא את התיאוריה שלו". כמובן שמצד שני, ההתרחשות הזאת מן הזמן האחרון, עם זה שאני הולך ללימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון, עלולה לפגוע אנושות באפקט התדהמה הנוסף שציפיתי לו בכל הנוגע לעצם זה שכתבתי את התיאוריה בלי לימודי פסיכולוגיה, כי עכשיו אנשים יוכלו להגיד שכתבתי את התיאוריה לאחר לימודי הפסיכולוגיה שלי, או שחזרתי אל התיאוריה בדיעבד לאחר הלימודים שלי ושיניתי אותה ודברים כאלו. כמובן שאני מצידי אספר את האמת על איך שכתבתי אותה בגיל 16 ושלפסיכולוגיה המודרנית וללימודי התואר הראשון שלי לא היו כלום ושום דבר לתרום לתיאוריית האישיות שלי, אבל האם יאמינו לי?. אבל כאמור, אם לא הייתי עושה תואר ראשון, יכול להיות שבכלל לא היו מתייחסים אליי ברצינות. אז אני מניח שלכל סיטואציה יש את הפלוסים והמינוסים שלה.

בעבר קיוויתי להילקח ברצינות למרות שלא יהיה לי תואר בפסיכולוגיה (כפי מה שחשבתי אז [שלא יהיה לי תואר בפסיכולוגיה]) ושתיאוריית האישיות הקוגניטיבית, כפי מה שאני קורא לה, תקבל יחס רציני ושיפוט רציני ואובייקטיבי לפני שתתקבל או תיפסל.

כיום, עם תואר ראשון בפסיכולוגיה באמתחתי בשנים הקרובות, סביר להניח שהתיאוריה תזכה לשיפוט רציני ואובייקטיבי לפני ששתקבל או תיפסל, אבל אם היא תתקבל, כיום תקוותי היא שיאמינו לי כאשר אטען ואסביר שבגיל 16 כתבתי את התיאוריה. אז. ב-2014. הרבה מלפני לימודי התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה, ואפילו מבלי שהסכימו לקבל אותי למגמת מדעי החברה בבית ספר שלי. כי כאמור, האפשרויות האחרות הן או שיחשבו שאני משקר ושכתבתי את התיאוריה לאחר לימודי התואר, או שיחשבו שחזרתי אליה ושיפצתי אותה בהתאם למה שלמדתי. שתיאורטית, זה עוד אפשרי שזה יקרה אבל אני לא רואה כרגע סיטואציה שתיאוריית האישיות הקוגניטיבית יכולה להסתמך על חומרים פסיכולוגיים מודרניים. תלוי מה אני אלמד בתואר, אבל כנראה שבעיקר הרבה שטויות, שבאיזשהו מקום חבל לי על הזמן המבוזבז אבל כך או אחרת, נראה שאני זקוק לתואר ראשון בפסיכולוגיה.
 
תשובה, חלק שני:

דרך אפשרית אחת שהצלחתי לחשוב עליה שבה אנשים עלולים להאמין לי כאשר אספר להם את האמת על איך שכתבתי את התיאוריה בגיל 16 ושלא שיפצתי אותה בהתאם למה שלמדתי באוניברסיטה, זה שאולי התיאוריה שלי היא כל-כך הרבה יותר מתקדמת מכל מה שקיים היום במדע הפסיכולוגיה עד כדי כך שכשיקראו אותה, יודעי ומביני דבר, שמבינים בפסיכולוגיה של היום, ידעו ויבינו שמדובר במשהו חדש לחלוטין, וששום דבר ממה שכתוב שם לא נבנה, ולמעשה, לא היה יכול להיבנות, על בסיס החומרים שמלומדים כיום במסגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה. אולי. אולי. הלוואי שככה יהיה. אחרת, הדבר עלול לפגוע בכבוד ובתהילה שאני צפוי לזכות להם אם התיאוריה תצליח ותתפוס את מה שבעיניי הוא מקומה הראוי לה-מרכז הפסיכולוגיה המודרנית.


עוד משהו-לצערי, להבין שעליי ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה, הבנתי מאוחר יחסית. סוף אוגוסט או תחילת ספטמבר או משהו כזה. בגלל הבנתי המאוחרת מה עליי ללמוד, ההרשמה למוסדות המכובדים הייתה סגורה, ולכן המקום שהצלחתי להתקבל אליו, לצערי, הוא "המכללה האקדמית רמת-גן", שהינה שלוחה של האוניברסיטה הפתוחה, כך שכפי מה שהוסבר לי, מדובר ב-"תואר אוניברסיטאי", אבל אם מדובר בתואר אוניברסיטאי של האוניברסיטה הפתוחה, האוניברסיטה הגרועה במדינה, האם לא מדובר בתואר שווה ערך לתואר של מכללה?. בינתיים, בכוונתי לנסות ולעמוד בתוכנית "מאפק המעבר" של האוניברסיטה הפתוחה לאוניברסיטה העברית, על מנת לעבור בשנה השנייה של התואר לאוניברסיטה העברית בירושלים, מוסד שיכבד את בינתי הרבה ואת כישוריי יוצאי הדופן. עד אז, בינתיים, המאורעות האחרונות של אי-קבלתי (הזמנית, כך נקווה) לאוניברסיטה העברית, וקבלתי למכללת רמת-גן, מזכירים לי בצורה אירונית-משהו את ילדותי העשוקה בתור ילד פלא גאון בלתי מזוהה שהעביר את ימי ילדותו בבתי-ספר רגילים מכיוון שמשרד החינוך כשל בתפקידו לזהות את גאונותו ולשבץ אותו בבית-ספר למחוננים. ילד מחונן שלמד בבית-ספר לאידיוטים. אמנם קצת טראומת עולם ראשון, אני מודה, אבל אלו הבעיות שלי בחיים אז מה נעשה?. בלימודיי במכללת רמת-גן, לפחות בשנה הראשונה ללימודים, יש מימד אירוני נוסף מלבד אי-ההתאמה שבין רמת המוסד לרמת הסטודנט כאשר הסטודנט הוא אני. אני מחזיק בדעות פילוסופיות-חברתיות שיש שיקראו להן רדיקאליות, שלפיהן קיימת בישראל ובעולם הראשון כולו תהליך של זילות של ההשכלה הגבוהה, שהדרך לתקן אותו (את התהליך הזה) הוא סגירת כל המוסדות האקדמיים ברמה נמוכה בכל העולם הראשון (בארצות הברית לדוגמה-הקולג'ים הקהילתיים, בישראל-המכללות), ושלילת התארים האקדמיים של כל מי שלמד במוסדות שכאלו על מנת להחזיר להשכלה הגבוהה את יוקרתה האבודה ולשחרר מתפקידם את כל בעלי התעודות האקדמיות שאינם כשירים אינטלקטואלית להחזיק בתארים שהם מחזיקים בהם רק בגלל הזילות של ההשכלה הגבוהה בעולם הראשון ובגלל קיומם של מוסדות אקדמיים שלא צריכים להתקיים.

כמובן שאני גם מאמין בקיומו של צורך לקבוע כמה כללים שלפיהם יהיה ניתן לקבוע מי מבין בוגרי המכללות בישראל והקולג'ים בארצות הברית ואירופה הוא "יוצא דופן" וצריך לתת לו לשמור את התואר. חשבתי לעצמי לדוגמה שאפשר לתת לכל מי שלמד במכללה וסיים את הלימודים בהצטיינות לשמור על התארים שלו, כי אם מישהו סיים בהצטיינות במוסד להשכלה גבוהה ברמה נמוכה, אולי ניתן להשוות את הדבר ללסיים את הלימודים ברמה טובה במוסד להשכלה גבוהה ברמה גבוהה.

אני גם חושב שעוד יכולים לקבל פטור משלילת התארים האקדמיים שלהם מי שמחזיקים בתארים גם ממכללות/קולג'ים וגם באוניברסיטאות, כי אם היה איזשהו זמן או איזשהו תואר שמישהו היה טוב מספיק בשביל להתקבל ללמוד אותו באוניברסיטה, אז הדבר מעיד על כך שהאדם הזה היה טוב מספיק בשביל מוסד להשכלה גבוהה ברמה גבוהה לאורך כל הזמן הזה, וזה לא כי הוא טיפש מידי מכדי ללמוד באוניברסיטה שבגלל זה היה זמן שהוא למד במכללה/קולג' קהילתי.

אבל בכל מקרה, לדעתי לפחות שני שלישים או שלוש רבעים מכל מי שיש לו תואר ממכללה או מקולג' קהילתי צריכים לאבד את התארים שלהם ואת העבודות שהם מורשים להחזיק בהם בגלל החזקתם בתארים האלו. כלומר, האם חבל על שנות הלימודים שהאנשים האלו למדו ועל המאמצים שלהם?. כמובן שחבל, אבל זה לא כאילו שאם פתאום תובן האמת, יובן הצורך לעשות את מה שאני מדבר עליו, אז יהיה אפשר לתת לאנשים בלתי כשירים להסתוב בשוק העבודה עם תארים שהם לא חכמים מספיק בשביל להחזיק בהם. אלו מדינות העולם הראשון שמלכתחילה לא היו צריכות לאפשר להשכלה הגבוהה להיות מוזלת בצורה שכזאת, ושם טמונה הבעיה.

אז בכל מקרה, זה המימד האירוני הנוסף שיש בזה שאני לומד במכללה. אני מתנגד רעיונית, פילוסופית ועקרונית לכל רעיון המכללות/הקולג'ים וחושב שרוב מי שלמד שם צריך לאבד את התארים. אני מקווה שלא אתקע שם כי אם אקבל משם את התואר, אז בהתחשב בדעותיי, זה יהיה אירוני מאוד, כמו גם כתם שחור בדפי ההיסטוריה (כאילו שזה שלא למדתי בבית ספר למחוננים זאת לא תהיה מספיק בושה בשביל האנושות כאשר אצליח בחיי ואהפוך לאיש חשוב, מפורסם, רב כוח ורב השפעה).

דרך אגב, uzi2, אשמח אם נוכל להמשיך בהזדמנות את התכתבויותינו הפרטיות. אני חושב שיש לנו הרבה מה ללמוד זה מזה וחבל לי על כך שאין לך הרבה זמן בשביל לנהל איתי את הדיונים האלו. מקווה שתמצא לכך את הזמן בסופו של דבר.

תודה על כל עזרתך.
 
למעלה