לכן, ישב אדם עם עצמו כל יום ויעשה חשבון נפש נוקב ביותר ויבדוק בנבכי נשמתו וירד לחקר כל פרט ועיניין. רק כך יגיע אל האמת ולשלמות לבבו עם קונו. שנזכה לשלמות הזאת, אמן. שבת שלום
: 'דתניא: שמעון העמסוני ואמרי לה: נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע, (לפסוק) ''אֶת ד' אֱ-לֹקֶיךָ תִּירָא'' (דברים י כ) – פירש..עד שבא בא רבי עקיבא ודרש: ''אֶת ד' אֱ-לֹקֶיךָ תִּירָא'' (דברים ו' יג), לרבות תלמידי חכמים'. וכאן כתוב: ''וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ד' '', מכאן הבין רש''י שהלכה לדרוש אצל תלמידי חכמים וממילא כשכתוב וַיֹּאמֶר ד' לָהּ'', הכונה 'ע''י שליח'. ראש הישיבה, הרב קושלבסקי היה נוסע פעם בשנה לאיטליה למטרות צדקה עבור הישיבה. בשנה מסוימת כשהגיע לדרוש נתלו מודעות בבית הכנסת, כראוי לדרשת תלמיד חכם שהגיע זה עתה לעיר. ניגש אליו יהודי סמוך למועד דרשתו, לפני תפילת מוסף ובקש ממנו לעלות ולדבר אל הצבור לפני הרב. הרב נתן את הסכמתו והיהודי ירד מהבימה לאחר שעה ורבע, ללא תשומת לב לאנשים שגררו את ה'סטנדרים' שלהם להסב את תשומת לבו של הדרשן למצוקת הזמן... במצב זה עלה הרב קושלבסקי לדבר ובהבינו את המצב, פתח ואמר: 'שמעון העמסוני.. היה דורש כל ''אֶת'' שבתורה כיון שהגיע ל ''אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא'' (דברים י כ) – פירש' (כלומר עזב את כל ה''אֶת'' שדרש). 'אמרו לו תלמידיו: ''רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן''? אמר להם: ''כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה'' ' (פסחים כב. ''וגם אני'', אמר הרב, ''כל שנה נטלתי שכר על הדרשה, השנה אני רוצה לטול שכר על הפרישה'' וירד מהבמה. באותה שנה סכום הכסף שנאסף לישיבה היה כפול... ''שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ'' (בראשית כה כג) אומר רש''י: ''שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ'' - 'גיים כתיב. כמו (המו) גאים. אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים' (ע''א, יא). האם הגדלות של אדם נמדדת באכילת צנון וחזרת?! אומר 'צרור המור': שצנון, גדל מתחת לאדמה וחזרת (=חסה) גדלה מעל האדמה. דבר זה מרמז שגם רבי וגם אנטונינוס למדו את הנגלה שבתורה וגם את הנסתר שבה. * ''וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה.. אֶת יַעֲקֹב'' (בראשית כה, כח) אומר ה'חתם סופר', על דרך הפשט: מה היתה הסבה שרבקה אהבה דוקא את יעקב ואילו יצחק אהב את עשו? יצחק ראה את יעקב אבינו לומד כל הזמן ולא היה זה חדוש בעבורו ולא דבר מפליא, כי כך גדל ולזה הורגל בביתו של אברהם, אבל כשראה את עשו עובד בשדה ועם זאת מקפיד על המצוות - התפעל, זה היה חדוש עבורו! ואילו רבקה אהבה את יעקב, כי עוד לא ראתה בחור בן שלש עשרה, העוזב את כל תענוגות העולם ויושב ולומד בדבקות, זה היה חדוש בעבורה! ''וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה..'' (בראשית כה, ל) שואל הרב פוגל: עשו בא מהשדה ומבקש ''הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה''. כיצד יעקב מתנה את הבכורה עבור הנזיד? הלא הוא היה ''אִישׁ תָּם ישֵׁב אהָלִים'' (בר' כה כז) וסמוך על שלחן אביו? מכאן - שהנזיד שייך ליצחק?! תרוץ ראשון: הואיל והסעודה היתה סעודת הבראה, שבה אסור לאדם לקחת משל עצמו, על כרחך שאביו הקנה לו את הנזיד ולכן היה שייך ליעקב. תירוץ שני: האוכל באמת לא היה של יעקב, אבל בעד השרות של ה''הַלְעִיטֵנִי'' עשה יעקב את העסקה עבור הבכורה. ''וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּך..'' (בראשית כו י) למי הכונה ב''אַחַד הָעָם''? אומר רש''י ש 'המיוחד בעם - זה המלך'. האדמו''ר אהרן מבעלז זצ''ל, היה גר בת''א ברחוב 'אחד-העם' וכידוע היה 'אחד-העם' מראשי המשכילים. האדמו''ר לא רצה להשתמש בשם זה, לכן כששלח מכתב, כתב את שמו מאחור כך: אהרן רוקח, רח' כמעט שכב וגו' תל אביב. חלק מעבודת ד' של רבי אהרן, היה ללמד זכות על עם ישראל. בשבת, נסעו ברחוב שבו גר, מכוניות רבות ועל כל רכב שהיה עובר, היה מנענע בראשו ואומר ''מזל טוב''... (כלומר בודאי זו נסיעה לבי''ח מפני יולדת). בשבת אחת נסעה ברחוב משאית כבדה. נענע הרבי בראשו ואמר ''מזל טוב'', אמרו לו הגבאים: ''רבי, היתכן? הרי זו משאית''... ענה להם הרבי: ''ואם הוא לא מצא רכב פרטי, אז שלא יקח את אשתו ללדת בבית חולים''?... * ''וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים'' (כו יט) לאחר שסתמו הפלשתים את הבארות שחפרו עבדי אברהם, חפרו עבדי יצחק ומצאו מים. אומר 'הגן רווה': ''כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים'' (תהלים קכה ג). כאשר הצדיק עצמו עושה מעשה, לרשעים אין שלטון על כך. רק כאשר עבדי הצדיק עושים מעשה, יכול להיות לרשעים שלטון על כך. והדברים באים לבטוי מתוך הפסוקים: ''וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר'' (בראשית כו טו) ובהמשך כתוב: ''וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיה..'' (בראשית כו כא). אבל כשיצחק עצמו חופר באר, אזי: ''וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת'' (בראשית כו כב). דהיינו: ש''לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים''. אשרי הניצוץ האכזבה ומפח הנפש של עשיו היו קשות ומרות. בטוח היה כי הנה מקבל הוא את הברכות, את אותו מינוי כממשיך דרכו של יצחק אביו. והנה בצורה חד משמעית ניתנות הברכות ליעקב אחיו. ולא עוד, אביו אינו כועס על הבא במרמה, אלא מאשרר וקובע: "גם ברוך יהיה", ואחר כך שולח את יעקב ללבן גיסו כדי שישא אשה מבנות המשפחה, ומוסיף ואומר: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך וגו'". ואז מחליט עשיו "לשנות כיוון": "וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, וילך עשיו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות". אילו היה הפסוק מסיים כאן, הרי שאכן עלה עשיו על דרך חדשה, ואפשר שמכאן ואילך מסלול חדש לפניו. אך כנראה שהזיק שניצת לא היה בכוחו להצית להבה, והוא דעך וכבה מיד. ההתעוררות שהיתה יכולה להוות מנוף לשינוי ותיקון הכיוון והדרך חלפה. וכך נאמר בפסוק: "על נשיו לו לאשה", הוי אומר, הוא הוסיף אותן אל נשותיו, עליהן נאמר "כי רעות בנות כנען", ובכך החניק את התקוה הגדולה. משל למחלקה בבית חולים שנתגלה בה זהום חמור, והוחלט לציידה מחדש, ולרכוש ציוד חדש וסטרילי, אך את הציוד הישן לא החליפו, וכך עבר הזהום מהציוד הישן לחדש שזה עתה הגיע, וכל המאמץ היה לשווא וללא תועלת. יש ונעורה בנו מחשבה להיטיב, לשפר ולתקן. הבה נשמר את הניצוץ, ויהפוך ללהבה המאירה בלבנו את הדרךדג.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.