שוב מושא פנימי

[nevuer]

שוב מושא פנימי

בהמשך לדיון שנערך לפני כמה חודשים על המושא הפנימי, אליעזר רובינשטיין (הצירוף הפועלי: עיונים בתחביר ימינו, הקיבוץ המאוחד תשל"א, עמ' 66-70; מצוטט אצל נגה אילני, "המושא הפנימי בסגנונות השונים בעברית החדשה", בלשנות עברית 47 (תש"ס), עמ' 7) קובע שני קריטריונים להבחנה בין מושא פנימי למושא רגיל: א. המושא הפנימי הוא בלתי מוצרך; ב. לא ניתן להמירו במושאים אחרים. אילני (שם) מגדירה "מושא העשוי להתחלף במושאים אחרים וכמותו מושא, העשוי להחליף פסוקית מושא" (ההדגשה שלי) כמושאים מוצרכים. ההבנה שלי בתחביר עלובה למדי, אבל למיטב הבנתי, לפי הגדרה זו, מושאים כמו במשפטים "הוא נשבע שבועת אמונים" או "הוא חלם חלום נפלא" אינם מושאים פנימיים.

 

[chello20]

לפי מה שציטטת בהתחלה:

"...קובע שני קריטריונים להבחנה בין מושא פנימי למושא רגיל: א. המושא הפנימי הוא בלתי מוצרך; ב. לא ניתן להמירו במושאים אחרים..."
אלו אכן מושאים פנימיים.
ההמשך שציטטת, "אילני (שם) מגדירה "מושא העשוי להתחלף במושאים אחרים וכמותו מושא, העשוי להחליף פסוקית מושא" (ההדגשה שלי) כמושאים מוצרכים.", הוא לא כך כך מובן לי. על פניו לפחות החלק הראשון נשמע הפוך ממה שצוטט קודם, כך שאולי החלק הזה התייחס למושאים רגילים, לא פנימיים.
אתה מוזמן לנסח שוב את השאלה, אולי אבין יותר ואוכל לעזור,

 

[nevuer]

התכוונתי

שלפי אילני, מושא שעשוי להחליף פסוקית מושא הוא מושא מוצרך, ולכן איננו יכול להיות מושא פנימי לפי הקריטריונים של רובינשטיין. ואני מסיק מכך, שבמשפט "הוא נשבע שבועת אמונים" המושא איננו פנימי, משום שהוא מחליף פסוקית מושא (כגון: "הוא נשבע שיישאר נאמן"), ולכן הוא מוצרך.

 

[איתי שלר]

לפעמים

לפעמים שימוש בתיאור הופך פועל המצריך השלמה לפועל שאינו מצריך השלמה:
הוא אכל (מה הוא אכל?), לעומת: הוא אכל במתינות (למי אכפת מה?).

התיאור הסיט את המיקוד לעבר פעולת האכילה עצמה, ושוב אינה מצריכה השלמה.

כך גם במושא פנימי:
הוא אכל (מה הוא אכל?), לעומת: הוא אכל אכילה גסה (לא חשוב מה).

לכן כשאתה בודק אם המושא מחליף פסוקית מושא, עליך לוודא שהוא באמת מחליף ולא רק משנה את הפועל לפועל לא מצריך.
הבדיקה הזו לא תמיד פשוטה, ובחלק מהמקרים אפשר לראות זאת גם כך וגם כך (ואז מעדיפים להתייחס אל זה כאל מושא רגיל. העדפה מטעמי נוחות).

הבדיקה נעשית פשוטה יותר כשיש לה משמעות צורנית. לדוגמה:
1. הוא התוודה על המעשה.
2. הוא התוודה וידוי מקיף.

החוסר במילת היחס "על" במשפט 2, מצביע על כך שמדובר במושא פנימי, ושבמקרה זה הפועל "התוודה" אינו מצריך השלמה.

למעשה, מושא פנימי הוא רק אחד מהסוגים של השלמה לא מוצרכת שיש לה מאפיינים צורניים של מושא. דנו כאן כבר בעבר על סוגים נוספים:
1. מושא עקיף לא מוצרך. הוא אכל לי את המנה.
2. תיאור זמן או מקום ש"התמשא". הוא הלך את כל הדרך הזו. הוא שמר את השעתיים והלך לישון.

מושא פנימי הוא השלמה שמתפקדת כתיאור אופן, או כספסיפיקציה של הפעולה (הוא בכה בכי מר, הוא נלחם את המלחמה הפרטית שלו, הוא בעט את הבעיטה הזו בדקה ה-90).
בוא נתבונן בדוגמה האחרונה:
ההבדל בין "הוא בעט בכדור" (מושא עקיף) או "הוא בעט את הכדור" (מושא ישיר) ובין "הוא בעט את הבעיטה" בולט. זה לא נכון לומר שאלה מושאים מתחלפים. האפשרות האחרונה אינה מקבילה ל"כדור" (אם תרצה אולי אפשר לראות במילה "בעט" שבכל אחד מהמשפטים האלה ערך לקסיקאלי נפרד. מעין פוליסמיה).

המשפט "הוא נשבע שבועת אמונים" מעורר שאלה האם הוא מושא ישיר או מושא פנימי:
את הכיוון של מושא ישיר כבר הצגת.
את הכיוון של מושא פנימי ייקל להציג באמצעות משפט אחר:
הוא נשבע שבועת שווא.
כאן אי אפשר להמיר את המושא הפנימי במושא אמתי או בפסוקית מושא אמתית (והרי זה מקביל למשפט הכולל תיאור: הוא נשבע לשווא).
אם "שבועת אמונים" היא אופייה של השבועה, הסוג של השבועה, כפי ש"שבועת שווא" היא סוג של השבועה - אז גם כאן מדובר במושא פנימי.
בקיצור, זוהי דוגמה אחת מני רבות למושא שיכול להתפרש כפנימי או כחיצוני.

 

[nevuer]

תודה על ההתייחסות המפורטת.

אני מסכים ש"הוא נשבע שבועת אמונים" הוא מקרה גבולי. אבל אם ניקח דוגמה אחרת שנתתי בדיון הקודם: "הוא נשבע את שבועת הרופא" - למיטב הבנתי (והבנתי דלה, כאמור...), כאן ההשלמה היא מוצרכת בבירור, ואין לה תפקיד תיאורי. האין זו דוגמה חד-משמעית של מושא ישיר?

 

[nevuer]

בדיון הקודם

נאמר לי ש"בכל מקרה 'נשבע שבועה' הוא תמיד מושא פנימי, לא משנה איך אתה מסובב את הניסוח", וקשה לי לקבל את זה. העניין שלי הוא לאו דווקא בדוגמה הספציפית של "להישבע", אלא באופן כללי בגבול בין מושא פנימי למושא ישיר.

 

[trilliane]

זו עמדתי, כי להישבע = להביע שבועה.

וב"שבועת אמונים" לא מדובר בתוכן השבועה אלא אכן בסוג/אופי השבוע, כפי שאיתי היטיב להסביר לעיל.
למעשה בדוגמה שנתת קל לראות שהמילה "שבועה" היא פנימית ומוכלת בפועל, כי אפשר לוותר עליה. אני לא מוצאת הבדל בין "הוא נשבע שבועת אמונים למחתרת" לבין "הוא נשבע אמונים למחתרת" (ומעדיפה את הניסוח השני).

 

[nevuer]

ומה עם "הוא נשבע את שבועת הרופא"?

ואם נעזוב את "נשבע", מה לגבי "הוא חלם חלום נפלא"? כאן מדובר על תוכן החלום. מה שמפריע לי זה שמגדירים קטגוריה תחבירית (מושא פנימי) במונחים מורפולוגיים (שם עצם הגזור מהשורש של הפועל).

 

[trilliane]

גבולי, אבל זו נראית לי כבר פינה נקודתית מאוד ולא מהותית

לגבי "חלום נפלא", "נפלא" אינו תוכן החלום אלא אופיו, איכותו.
פעמים רבות משתמשים במושא פנימי כדי להצמיד שם תואר לשם הפעולה (שהוא ש"ע) במקום להשתמש בתיאורים לפועל. נדמה לי (לא בדקתי) שבעברית זה אפילו מתבקש יותר בהיותה דלה (יחסית) בתוארי פועל.
אני לא רואה הבדל עקרוני בין "חלם חלום נפלא" לבין "הלך הליכה מהירה". באחרון יש לי כלים לקסיקליים שמאפשרים לי לומר שהוא "הלך מהר" ובמקרה של "חלום נפלא" זה לא ממש מסתדר עם "חלם נפלא" אבל לדעתי זה בעיקר עניין טכני ופחות מהותי.

 

[nevuer]

ההבדל הוא לדעתי

שב"חלם חלום נפלא" ההשלמה היא מוצרכת (מה הוא חלם?), וב"הלך הליכה מהירה" - לא.

 

[trilliane]

אבל אתה יודע *מה* הוא חלם – חלום... הרי זה הנתון המובן מאליו

אתה אכן לא יודע על מה הוא חלם, אבל "חלום נפלא" לא מספק לך את המידע הזה.

 

[nevuer]

אפשר לחלום על משהו ואפשר לחלום משהו. ואולי יש הבדל ביניהם

 

[trilliane]

מה ההבדל?

 

[nevuer]

לא יודע אם באמת יש הבדל. זאת הייתה הערה צדדית.

 

[trilliane]

היא דווקא נראתה לי הערה מהותית לנקודת המחלוקת...

אני לא יודעת למה הכוונה ב"לחלום משהו"; מה אפשר לחלום פרט לחלום?

 

[nevuer]

מה חלמת? חלמתי שאני עף

 

[trilliane]

זו כבר פסוקית; דיברת על ההבדל בין "לחלום את" ל"לחלום על"

 

[nevuer]

חפשי בגוגל "חלם את"

 

[nevuer]

וגם אם זו פסוקית, זה עדיין מושא ישיר, לא?

 

[trilliane]

לא בהכרח; פסוקיות יכולות להחליף מושא עקיף ובחלם זה בד"כ המצב

כשרוצים להביא את תוכן החלום משתמשים לרוב ב"חלם על".