PussyGalore
New member
שונאת בנות. - ב'
זיונים חברותיי, זה כן הכל. ההתחלה של הכל בכל אופן. אבל כשנשים מעורבות, נכנס עניין המשחק. והמשחק לעתם הופך להכל. ניתן לבן זונה לסבול עוד קצת עד שנשתף פעולה. אבל מה אם אין בן זונה בנמצא? מה אם אין אף בן בנמצא? אני אומר לכן מה אז. אז יש חבורה של נשים המתכנסות יחדיו בחלל נתון כדי להתעלם אחת מהשנייה בחן. הומואים אכזריים יותר, אבל אין אצלם את אלמנט העינוי הסיני הממושך. הם מסמנים למושא תשוקתם בתנועת ראש קלה או יוזמים שיחה ישירה באופן די מיידי (הכללות זה דבר מאוס, אבל מה לעשות). הם יודעים שבניגוד לאגדות וכשכבר גדולים, סקס לרוב מוביל ליחסים ולא להיפך, והם מפרסמים מידות איבר בזמן זקפה, ומצב שעירות החזה באתרי היכרויות באינטרנט. הם מאוד ענייניים ונטולי תסביכי לא-נעים-לי שיוצרים מצבים מביכים שהולמים לסביות והם מודיעים בישירות כשאין מצב וגם מתכוונים לזה חודש אחרי כשלמושא הדחוי יש חבר חדש. כשאין נשים, סר הצורך של גברים לדבוק ברומנטיקה בגרוש וליבידו מצונזר. אך בקהילה ללא גברים, נאלץ מיעוט של נשים לשאת בעול היוזמה ועוד להסוות את הרצון בזיון, בויקטוריאניות לסבו-סטרייטית ופורפליי מבטים. איך נשים עושות את זה לנשים אחרות?! איפה הסולידאריות המפורסמת? ומה הייתה עושה שיין במצב שכזה? וודאי הייתה מאשימה את הפטריארכיה. אבל אני מאשימה אתכן. את זה שאתן צריכות אופרת סבון בשביל להתחרמן. את זה שרק אחרי שנתיים של פגישות אקראיות במינרוה וקורס משותף באוניברסיטה, נוצרת אינטריגה שמצדיקה לקיחת יוזמה או שיתוף פעולה. את זה שרק אחרי שגילית שזו שפסלת בשי-דייט, יצאה עם החברה לשעבר של משהי שהכרת פעם, ועכשיו כשהיא תפוסה התחלת לאבסס. אני תוהה לעצמי מה קורה ללסבית הממוצעת אחרי גיל צבא ואחרי סיום הלימודים באוניברסיטה. באיזו מסגרת חוץ מאתרי אינטרנט והמינרוה ושות' היא אמורה להכיר משהי (עם ארבע גפיים ואיזון מספק של יופי פנימי וחיצוני?). האם היא אמורה לשלוח מיילים מגששים לנשים אקראיות במשרד? להתחיל לשחק כדור-עף עם נבחרת הקהילה? לקנות קסקט ולחכות למצעד? אני תוהה לפעמים, אם אני עצמי, במצוקתי הרבה, אמורה להתחיל ללכת להרצאות בבית נשים פמיניסטי. (אך אני מיד מדמיינת את הלינץ' האכזרי והבלתי נמנע שיבוצע בי ומוותרת מראש.) הצביעות הנדרשת גומרת אותי. אם אי שם יש משהי שתשתף פעולה עם אחת חמודה שאומרת לה "אז אולי נתנשק", (כי זה באמת מה מתחשק לה לעשות, ומה שלבטח מתחשק לכל לסבית לעשות עם בחורה שהיא מתחילה איתה בשעת לילה מאוחרת, בבר של לסביות) - אני שלה. רואה אתכן על הבר מיואשות, עוזבות עם מי שבאתן, מחכות שגורם אסרטיבי יפברק התעניינות עמוקה או מביטות ומביטות וממשיכות להביט. נמאס לי מהמבטים. רוצה להגיד לאהובתי העתידית: "אני מתחילה איתך ופשוט לא יכולתי לעמוד בלעשות לך עיניים שעתיים לפני שניגשתי" ואני רוצה שהיא תגיד: "אז נו, תתחילי" ושנדע שאנחנו מעבר למשחק הדבילי הזה ונתחיל משם, עם חיוך ומתח וסקס באוויר. ככה נראה לי שזה צריך להתחיל בכל אופן, אבל מעבודת השטח שבצעתי התרשמתי שרוב הבנות לא מגיבות טוב לגישה הישירה נטולת פרולוג המבטים. כבר מצאתי את עצמי נדחית על ידי בנות שחשתי צורך עז לקחת הצידה ולהסגיר בפניהן שזה דבר אחד כשדוחים אותך, אבל כשאנשים מכוערים וטיפשים ממך דוחים אותך, זה באמת כואב. שונאת בנות. שונאת גם בנות באינטרנט. אז בסדר, נדבר במסנג'ר ונגלה כי אכן, חל נס ושתינו בורכנו ביופי פנימי, אוהבות חיות ומצביעות גימלאים. את תשלחי לי תמונת קלוז-אפ של פניך וממבט חטוף בעיניך התכולות אדע כי את האחת. אז אבוא לביתך וכשתפתחי את הדלת, אבין מדוע שלחת תמונה תחומה כל כך של פנייך ואתהה לעצמי, אם את "חטובה", מה זה עושה אותי. וזה מחזיר אותי לדיון ביופי חיצוני/יופי פנימי. אם משהי עם יופי חיצוני הייתה באה אלי במינרוה ומתחילה איתי, זה היה מחמיא לי וודאי הייתי משתפת עמה פעולה (וזה לאו דווקא אומר זיון). בכלל, אם משהי עם יופי חיצוני הייתה באה מדי פעם למינרוה, לבטח הייתי מתחילה איתה. ואם כן, אז איך זה שאף אחת לא מתחילה איתי? ולמה אף אחת לא משתפת פעולה מבלי שייצא לי המיץ ואאבד כל זכר של האני האמיתי, שמעדיף להציג את עצמו בלי מסיכות ולא להגיד לאף אחת שאני עוד לא מכירה, "...את נורא יפה, את באה לפה הרבה? מה?! אני לא שומעת?!...אה, את סטודנטית...הממ...מה את לומדת...", על רקע להיטים משנת 92' ובתאורה מעומעמת. הרי שנים לפני שראיתי את נשות ה-"5" בשי-דייט והבנתי עד כמה אני באמת יפה, הושיב אותי אבי על ברכיו ואמר לי בחיבה: "את ילדה קשה, מזל שיצאת כל כך יפה". ואכן אם לשפוט על פי תגובות של נשים סטרייטיות, גברים שמנסים לשדל אותי לשירותים בקנטינה וסוכני שחקנים למיניהם, אני אכן מהממת. למה זה כל כך קשה? הייתכן כי אופיי השנוי במחלוקת מקרין החוצה מבעד לחיצוניות המשובחת? האם ניתן לראות זאת בחושך? די חשוך במינרוה. בכל אופן, אני מתוסכלת. וחרמנית.
זיונים חברותיי, זה כן הכל. ההתחלה של הכל בכל אופן. אבל כשנשים מעורבות, נכנס עניין המשחק. והמשחק לעתם הופך להכל. ניתן לבן זונה לסבול עוד קצת עד שנשתף פעולה. אבל מה אם אין בן זונה בנמצא? מה אם אין אף בן בנמצא? אני אומר לכן מה אז. אז יש חבורה של נשים המתכנסות יחדיו בחלל נתון כדי להתעלם אחת מהשנייה בחן. הומואים אכזריים יותר, אבל אין אצלם את אלמנט העינוי הסיני הממושך. הם מסמנים למושא תשוקתם בתנועת ראש קלה או יוזמים שיחה ישירה באופן די מיידי (הכללות זה דבר מאוס, אבל מה לעשות). הם יודעים שבניגוד לאגדות וכשכבר גדולים, סקס לרוב מוביל ליחסים ולא להיפך, והם מפרסמים מידות איבר בזמן זקפה, ומצב שעירות החזה באתרי היכרויות באינטרנט. הם מאוד ענייניים ונטולי תסביכי לא-נעים-לי שיוצרים מצבים מביכים שהולמים לסביות והם מודיעים בישירות כשאין מצב וגם מתכוונים לזה חודש אחרי כשלמושא הדחוי יש חבר חדש. כשאין נשים, סר הצורך של גברים לדבוק ברומנטיקה בגרוש וליבידו מצונזר. אך בקהילה ללא גברים, נאלץ מיעוט של נשים לשאת בעול היוזמה ועוד להסוות את הרצון בזיון, בויקטוריאניות לסבו-סטרייטית ופורפליי מבטים. איך נשים עושות את זה לנשים אחרות?! איפה הסולידאריות המפורסמת? ומה הייתה עושה שיין במצב שכזה? וודאי הייתה מאשימה את הפטריארכיה. אבל אני מאשימה אתכן. את זה שאתן צריכות אופרת סבון בשביל להתחרמן. את זה שרק אחרי שנתיים של פגישות אקראיות במינרוה וקורס משותף באוניברסיטה, נוצרת אינטריגה שמצדיקה לקיחת יוזמה או שיתוף פעולה. את זה שרק אחרי שגילית שזו שפסלת בשי-דייט, יצאה עם החברה לשעבר של משהי שהכרת פעם, ועכשיו כשהיא תפוסה התחלת לאבסס. אני תוהה לעצמי מה קורה ללסבית הממוצעת אחרי גיל צבא ואחרי סיום הלימודים באוניברסיטה. באיזו מסגרת חוץ מאתרי אינטרנט והמינרוה ושות' היא אמורה להכיר משהי (עם ארבע גפיים ואיזון מספק של יופי פנימי וחיצוני?). האם היא אמורה לשלוח מיילים מגששים לנשים אקראיות במשרד? להתחיל לשחק כדור-עף עם נבחרת הקהילה? לקנות קסקט ולחכות למצעד? אני תוהה לפעמים, אם אני עצמי, במצוקתי הרבה, אמורה להתחיל ללכת להרצאות בבית נשים פמיניסטי. (אך אני מיד מדמיינת את הלינץ' האכזרי והבלתי נמנע שיבוצע בי ומוותרת מראש.) הצביעות הנדרשת גומרת אותי. אם אי שם יש משהי שתשתף פעולה עם אחת חמודה שאומרת לה "אז אולי נתנשק", (כי זה באמת מה מתחשק לה לעשות, ומה שלבטח מתחשק לכל לסבית לעשות עם בחורה שהיא מתחילה איתה בשעת לילה מאוחרת, בבר של לסביות) - אני שלה. רואה אתכן על הבר מיואשות, עוזבות עם מי שבאתן, מחכות שגורם אסרטיבי יפברק התעניינות עמוקה או מביטות ומביטות וממשיכות להביט. נמאס לי מהמבטים. רוצה להגיד לאהובתי העתידית: "אני מתחילה איתך ופשוט לא יכולתי לעמוד בלעשות לך עיניים שעתיים לפני שניגשתי" ואני רוצה שהיא תגיד: "אז נו, תתחילי" ושנדע שאנחנו מעבר למשחק הדבילי הזה ונתחיל משם, עם חיוך ומתח וסקס באוויר. ככה נראה לי שזה צריך להתחיל בכל אופן, אבל מעבודת השטח שבצעתי התרשמתי שרוב הבנות לא מגיבות טוב לגישה הישירה נטולת פרולוג המבטים. כבר מצאתי את עצמי נדחית על ידי בנות שחשתי צורך עז לקחת הצידה ולהסגיר בפניהן שזה דבר אחד כשדוחים אותך, אבל כשאנשים מכוערים וטיפשים ממך דוחים אותך, זה באמת כואב. שונאת בנות. שונאת גם בנות באינטרנט. אז בסדר, נדבר במסנג'ר ונגלה כי אכן, חל נס ושתינו בורכנו ביופי פנימי, אוהבות חיות ומצביעות גימלאים. את תשלחי לי תמונת קלוז-אפ של פניך וממבט חטוף בעיניך התכולות אדע כי את האחת. אז אבוא לביתך וכשתפתחי את הדלת, אבין מדוע שלחת תמונה תחומה כל כך של פנייך ואתהה לעצמי, אם את "חטובה", מה זה עושה אותי. וזה מחזיר אותי לדיון ביופי חיצוני/יופי פנימי. אם משהי עם יופי חיצוני הייתה באה אלי במינרוה ומתחילה איתי, זה היה מחמיא לי וודאי הייתי משתפת עמה פעולה (וזה לאו דווקא אומר זיון). בכלל, אם משהי עם יופי חיצוני הייתה באה מדי פעם למינרוה, לבטח הייתי מתחילה איתה. ואם כן, אז איך זה שאף אחת לא מתחילה איתי? ולמה אף אחת לא משתפת פעולה מבלי שייצא לי המיץ ואאבד כל זכר של האני האמיתי, שמעדיף להציג את עצמו בלי מסיכות ולא להגיד לאף אחת שאני עוד לא מכירה, "...את נורא יפה, את באה לפה הרבה? מה?! אני לא שומעת?!...אה, את סטודנטית...הממ...מה את לומדת...", על רקע להיטים משנת 92' ובתאורה מעומעמת. הרי שנים לפני שראיתי את נשות ה-"5" בשי-דייט והבנתי עד כמה אני באמת יפה, הושיב אותי אבי על ברכיו ואמר לי בחיבה: "את ילדה קשה, מזל שיצאת כל כך יפה". ואכן אם לשפוט על פי תגובות של נשים סטרייטיות, גברים שמנסים לשדל אותי לשירותים בקנטינה וסוכני שחקנים למיניהם, אני אכן מהממת. למה זה כל כך קשה? הייתכן כי אופיי השנוי במחלוקת מקרין החוצה מבעד לחיצוניות המשובחת? האם ניתן לראות זאת בחושך? די חשוך במינרוה. בכל אופן, אני מתוסכלת. וחרמנית.
