שינוי של דפוסים והרגלים

שינוי של דפוסים והרגלים

בכל פעם מחדש זה מפתיע אותי לגלות עד כמה קשה לשנות דפוסי-התנהגות והרגלים, גם אם אנחנו מודעים אליהם ולמקור שלהם בתוכנו ורוצים לשנות אותם - על אחת כמה וכמה אם אלו דפוסים שאין לנו מושג איך הם נוצרו בתוכנו. דוגמאות לדפוסים יש הרבה, בעצם כל התנהגות ומחשבה יכולה להפוך לדפוס התנהגות או דפוס חשיבה - אם זו התנהגות או מחשבה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. ישנם דפוסים חיצוניים, (שאפשר לראות בחוץ) כמו איחורים חוזרים, אכילת יתר, אי-סדר/בלגן. וישנם דפוסים פנימיים של מחשבות שחוזרות שוב ושוב, לדוגמא נטייה להאשים את עצמי על דברים שעשיתי או שלא עשיתי, מחשבה שחוזרת שוב ושוב ומפריעה לנו ועוד סוגים של דפוסים. השאלה הגדולה שלי בנוגע לדפוסים היא איך עובדים עליהם עם עצמנו. התשובה שנתתי לעצמי היא שעבודה על דפוסים היא עבודה לכל החיים פחות או יותר. גם אם נדמה שהצלחנו להתגבר על דפוס, מגיעה תקופה יותר מורכבת או עומס רגשי או פיזי ואז הנטייה לחזור לדפוסים היא מאוד מפתה. אז בהקשר הזה - אילו דפוסים בעצמכם הייתם רוצים לשנות (חיצוניים או פנימיים)? ומהי העבודה שאתם עושים עם עצמכם לצורך התגברות על הדפוסים שאינכם אוהבים בעצמכם? הייתי מאוד שמחה לשמוע בעיקר על דפוסים פנימיים שלכם (אבל גם על חיצוניים עם תרצו). שבת שלום,
 

carey2

New member
דפוס חיצוני אכילת יתר

אצלי למשל זה הדפוס ,שהכי קשה לי לשנות אותו ,לא משנה למי הפנה, איזה עזרה אקבל כשאני רוצה לאכול כפייתי אני אוכלת.לפני שנה בערך זה פשוט נעלם ממני ורזיתי יפה ואז שוב זה חזר כמו שאמרת לפעמים את חושבת שאת הצלחת לשנות משהו ואז זה חוזר ובגדול,לפעמים אני מתלבטת אם להיכנס לפורום של הפרעות אכילה או ללכת לקבוצת תמיכה או בכלל להתחיל טיפול,כי אחרי שנים שאני בתוך זה אבדה לי האמונה באחרים ,בעצמי נשאר בי קצת אמונה שמתי שהוא אני יהיה רזה וההפרעות לא יהיו חלק מחיי,אבל זה מלחמה שאין לי מושג למה אני לא יוצאת פעם אחת ולתמיד ,ונלחמת ,ובמקום זה אני בוחרת להיכנע ולאכול ,אבל אני מנסה לשנות כמה דברים כמו למשל כעט שאני כותבת יש בי רצון עז לאכול למלא את מה שרייק בפנים אבל החלטתי שלפחות בלילה אני יסתום לעצמי את הפהה אז שליטה חלקית לא יותר מזה,השבוע לא הלכתי להתעמל האוכל גבר עלי ,דיכא אותי עוד יותר כאילו שלמלאות אין זכות קיום ,אני מנסה למרות זאת לאהוב את עצמי למרות שאני ממש מנותקת מגופי כאילו שהוא חלק לא שלי אני לא מתייחסת אליו רק מעמיסה עליו כמה שיותר ,אך לשנות דפוסיי התנהגות גם אים יש רשימה של כללים זה לא תמיד עוזר ,הכי קשה זה לישם לא כך בזמן אמת שזה מתפרצ ,דפוס פנימי זה לדוגמא מחשבה שתמיד חוזרת על עמצה זה "את מלאה מי יירצה אותך כל עוד לא תרזי ותשני תדמית את תמיד תשארי רווקה" מאוד אבל מאוד קשה לי לשנות את החשיבה הזאת רק כמשהו בא ומחדד לך ואומר שזוגיות ועבודה לא תלויה במראה החיצוני שלך ,אבל מה לעשות שהמחשבה הזאת נמצאת עמוק עמוק בתת המודע והיא זאת שקובעת ,ואני מנסה לאמר גם מלאות מוצאות אהבה ,אבל מה קורה שאין השלמה כלומר שאני עדיין מסרבת להשלים עם הגוף שלי עם החסרונות שלי אז מה עושים?אז אני בבעיה חיה תמיד באמצע לא שמנה לא רזה מלאה ,מקווה שעזרתי ביי
 

ניאו30

New member
אכן קשה לשנות הרגלים,אבל אפשרי

מכיוון שאני צריך הייתי לשנות את כל מכלול החיים שלי הרי שיש המון דברים שהייתי צריך לשנות-חלק הצלחתי,חלק אני בתהליך וחלק נשאר לעתיד.אני אכתוב כאן את הדברים העיקריים,ובקצרה: *חרדה חברתית-היה לי פחד מאוד גדול מאנשים,וזה גרם לי להמנע מסיטואציות חברתיות,לא כל מיני אלא בכלל...מכל...ואפשר להגיד שעל רובה הצלחתי להתגבר,כשיש כמה דברים שעדיין נשארו,ובמיוחד מקשרים יותר מתמשכים עם אנשים.הדרך שלי כאן היתה יחסית מאוד ברורה ביחס לנושאים האחרים,ופשוט עברתי מסגירות מלאה(שזה הרגל בפניי עצמו) לפתיחות כמעט מוחלטת.כל פעם העזתי עוד ועוד,עשיתי דברים שלא ניסיתי קודם ולאט לאט,ובהדרגה,החרדה פוחתת,אף שבטח לא נעלמת-היא פשוט קיבלה פרופורציה שפויה יותר. *קשר עם ההורים-במשך שנים של דכאון סיגלתי לעצמי סוג של אשמה כלפי ההורים,כלפי כל העבר שלי שבו האשמה באשר לאן ש(לא) הגעתי מופנה כלפיהם,או נגדם נכון יותר... התהליך שלי איתם הוא ממש בהתהוות מתמשכת,אף אם איטית למדיי-זה תהליך שבסיסו במבט שונה עליהם,בראייה יותר אמפטית שלהם,ובכך שהם עשו את המיטב שהם יכלו. ההתסכלות היא פחות רגשית,ויותר לכיוון האובייקטיבי...עד כמה שאפשר...וזה מאוד קשה כי יש בתוכי המון משקעים שלא ניתן להתגבר עליהם גם באמצעות מודעות... דברים שהגוף זוכר וחוקק אותם במעמקי הנפש,בעומקי התת מודע...ולכן,אני מדגיש כאן את עניין הזמן והצורך בסבלנות רבה רבה כדי לראות אכן שינוי מהותי. *אמונה בעצמי-אני הייתי במקום של חוסר אמונה מוחלט בעצמי,באשר להכל...ממש הכל... ואני חושב שפה זה בעיקר עניין של שני דברים-עשייה של דברים בלי לחשוב עליהם,ופיתוח מודעות עצמית חזקה.זה עזר לי להתחבר לאמת הפנימית שלי,לעשות דברים בלי לחשוב על מה אחרים יגידו או יחשבו,ואולי בעיקר על כך שמצאתי לעצמי סוג של משמעות לחיים,משמעות לתקופה הכואבת שלי,וזה נתן לי אמונה רבה בדרך,וגם בי ובכיוון אלי אני הולך. *אמונה בזוגיות-קשור מאוד לקודם,אבל עומד בפניי עצמו,משום שזה דבר שיש לי עוד דרך ארוכה בו...עד שאני אגיד שבאמת שיניתי דפוס מחשבה בקשר לאמונה שלי בהגעה לזוגיות רצינית וממושכת,ובכלל בכל מה שקשור לנושא זה.הוא קשור לכל שאר הדברים, וכאן הדרך שלי היא בחשיפה מדורגת לקשרים שונים עם בנות המין השני,ולמידה מאלו באשר לאותו דבר אשר אני מחפש בזוגיות, ולדרך להגיע לשם.יש פה גם אמונות בכל הקשור למין,אבל נעזוב את זה עכשיו. *אמונות שיש לי בקשר לכסף-לפעמים אני כל כך לא סובל את הדבר הזה שנקרא כסף...אבל במיוחד אני לא סובל את זה שאנחנו צריכים אותו...חחח,ולאט לאט אני לומד...שזה לא דבר רע,מיסודו,אלא שהשימוש בו צריך להיות מושכל,ומוסרי...ואז הוא רק עוד אמצעי בדרך להגשמת חלומות או מימוש עצמי וכדומה. טוב,יש בוודאי עוד דברים רבים...אבל אלו העיקריים נראה לי...
 

ניאו30

New member
ועוד שניים שנזכרתי בהם

*מציצת אצבע-כן,אני מצצתי אצבע עד גיל מאוד מאוחר...היתה תקופה שחשבתי שקבעתי "שיא עולמי"...חחח...ואמנם זה קרה די מזמן יחסית,ולא ממש קשור לשינוי הפנימי שאני עובר,אבל הוא שלב...שלב טרומי כזה...או עוברי...שהמודעות הפנימית היתה עדיין עמוק באדמה... ואולי,רק אולי...אפשר לראות בכך שהפסקתי בשלב מסויים למצוץ אצבע זרע לעתיד שבא...כי הרי לא צריך להיות פרויד כדי להבין את המשמעויות הרגשיות של מציצת אצבע...ולמה זה מהווה תחליף...ואני לא כל כך זוכר את זה,אבל לאט לאט ובשלבים הפסקתי עם זה... חחח,היתה תקופה שחשבתי שזה ילווה אותי כל החיים...באמת! *תפיסתי לגביי הצבת גבולות לילדים- אני חושב שכאן זה דבר שמאוד מלמד על כיצד לעשות שינויים...ואיך הם קורים.אז באתי מהמקום שלי,מהעבר שלי,מהילדות שלי,מהתפיסות והאמונות שלי...שגבולות זה דבר רע! שגבולות וחופש הם דברים סתורים וכל כך רציתי (ועדיין) שהעולם שלנו יהיה עולם ללא גבולות ועם המון חופש...ובדיוק בגלל זה התחלתי להתנסות בעבודה עם ילדים...כי הרבה פעמים יש תאוריות,יש מחשבות ואמונות....אבל יש גם מציאות,והרבה פעמים הם שונים זה מזה...וגם פה זה קרה די לאט, ובוודאי בהדרגה,וכאן אני כן זוכר פחות או יותר את איך שזה התחיל...ואיך שזה עכשיו...וזה ממש השתנה אצלי! (בדיוק אתמול חשבתי על זה)...ואני בהחלט יכול להגיד שאני חב הרבה בשינוי הזה לעצם ההתנסות שלי בשטח,שדרך העשייה שיניתי את האמונות...בכך שהייתי פתוח לאפשרות שאולי אני טועה...ומשם זה התפתח מאליו...ועדיין אני בטוח שזה עוד יתפתח בעתיד...כי שינוי לא נגמר...הוא בעצמו משתנה...כי כאלו הם גם החיים...וזה מה שכל כך יפה בהם!
 

ניאו30

New member
ועוד שניים

*צפייה ממושכת בחדשות,ובכלל בטלויזיה-נראה משהו פעוט אבל בשבילי זה היה ממש שינוי מהותי של הרגל...ראיתי המון חדשות... וספגתי המון דברים...שליליים בעיקר(אבל לא רק!) לתוכי...וזה עשה לי ממש רע...עד שהחלטתי שזהו,והפסקתי לראות חדשות, והשנה הפסקתי לקרוא עיתונים...ו...עכשיו,בטלויזיה שלי הולכת להגיד לעצמה שלום(תרגום-די הרוסה וגמורה),ובשבילי זה ממש סימן שניתן לי כדי שהשלב הבא שלי בנושא הזה הוא הפחתה משמעותית(שגם ככה קורית אבל לא מספיק נגיד) בצפייה בטלויזיה,לטבת דברים אחרים,שיותר משמעותיים בשבילי עכשיו...כמו העבודה העצמית שאני עושה,התרגולים,קריאה,כתיבה,יצירה,יציאה החוצה וכדומה. *הקשר גוף-נפש-היה בהכחשה ממש טוטלית ומוחלטת...לא רציתי לשמוע שיש אפשרות כזו...כיום,זה נשמע לי מצחיק,אבל פעם ככה באמת חשבתי...פחדתי...בעקבות כל מיני דברים...של ההורים שלי...וברגע שהבנתי שמדובר בפחד שלי,ידעתי שזה המקום לטפל בו...והבנתי שהמחלות והבעיות הפיזיות שיש לי הם תוצאה,אם לא ישירה אז לפחות עקיפה,של ההדחקה הנפשית,של החוסר העיכול הרגשי של חוויות ילדותי,ובכלל של הדברים שאני עובר בחיים,עקב חוסר מודעותי לעניין בעבר.המודעות פתחה לי בעצם את השער הזה,את החיבור בין העולם הפיסי לעולם הנפש והרגש...ובעתיד היא גם תפתח לי את הקשר בין שני עולמות אלו לעולם הרוח...אפילו אם זה נשמע לא ברור,כרגע...זה הכיוון...והמפתח היה,הוא עדיין,ההתגברות על הפחד באמצעות ראייה מפוכחת של האמת...של המציאות...כפי שהיא...ולכן,אני עכשיו רואה את כל הדברים הפיסיים שקשה לי איתם כמתנה שניתנה לי על מנת שאני אשפר את נפשי,את פנימיותי ואת עצמי.
 

BellA עלמה

New member
ניאו

קראתי אל ההרגל שלך בהפסקת צפייה בTV אני שואלת מה אם האינטרנט? האם גם זה לא הרגל שלילי? זה אחד ההרגלים שהייתי רוצה לצמצם בצורה נכרת. אני מרגישה שזה גוזל זמן , לא בריא (כמעט כמו TV אבל אולי טיפה יותר פעיל) מה דעתך?
 

ניאו30

New member
שלילי או חיובי אלו מילים שלנו

כבני אדם...אני לא כל כך מאמין במילים האלו-טוב או רע...בטח לא מוחלטים.אני חושב שמדובר בדברים שיכולים להיות חיוביים ויכולים להיות שליליים.אני חושב ככה גם לגביי דברים מסויימים בטלויזיה...שאצלי,למשל,היתה מאוד משמעותית הרבה שנים בגלל שלא היו לי חיים אחרים...ויחד עם זה,היא שימרה לי,בתוכי,איזה פאן מאוד מיוחד של שמירה על תקווה והיכולת להאמין בטוב ועוד דברים דןמים...אז אלו הדברים הטובים שאפשר להוציא מהטלויזיה...הבעיה שזה מגיע לקיצוניות...שאתה נמצא בטלויזיה על חשבון החיים האמיתיים,על חשבון יציאות,למשל או שאתה מחליף את המציאות האמיתית בזו של הטלויזיה...לצאת החוצה או לראות את הטבע,למשל,או להיות עם חברים או להתנסות בחיים עצמם...ולכן הטלויזיה באה אצלי על חשבון כישורים חברתיים שונים,בין השאר...לכן,כמו תמיד השאלה היא של איזון ומידה...כל דבר יכול להיות שלילי אם הוא לא מאוזן ובמידה,ויחד עם זה כל דבר יכול להיות חיובי,אם אנחנו דואגים לאזן אותו...להשלים אותו,להבין שהוא בא על חשבון משהו אחר,ואם אנחנו מודעים לו אז זה כבר טוב,ואם נעשה דברים בעקבות מודעות זו אז בכלל הטלויזיה הופכת לסוג של כלי...של אמצעי להחדרת איזון לחיינו.המודעות היא מאוד חשובה כאן בעיניי,ולכן אצל ילדים,למשל,שאין להם מודעות לדברים האלו,זה נראה לי כמשהו שיכול לפתח הרגלים שליליים, אבל אצל אדם בוגר זה עניין של איזון... ושאלת לגביי המחשב-אז דעתי מאוד דומה...שזו שאלה של איזון ומידה...זה יכול לההפל לכלי חיובי אם,למשל,זה אמצע למידע שאת משתמשת בו לאחר מכן לצורך פעולה ממשית בחיים...לי הוא מאוד עוזר בתחום של מידע נגיד ומייידי,שאחרת היה לוקח לי המון זמן ואנרגיה להגיע אליו.וגם כאן,כמו הטלויזיה-זה מאוד ממכר...מאוד שואב אותך פנימה...וגם את זה עברתי,ולעיתים זה עדיין קורה. אז,כמו בטלויזיה...המציאות הוירטואלית תופסת את מקום של המציאות האמיתית...את עושה דברים בלחיצת כפתור,ולא מבינה לאחר מכן למה במציאות הדברים לא מצליחים באותה צורה.אם ניקח צ'אטים לדוגמא-מנסיון,דבר מאוד ממכר וקוסם אפילו...אתה פתאום מדבר עם אנשים שלא צריך להיפגש איתם,ולא צריך לפחד,ולא צריך להסתיר...ומה שכן,לא רואים עלייך,אתה פשוט מוחק או שם שם סמיילי...ואז,כל אדם צריך גם להתמודד עם המציאות...והדברים פשוט לא מסתדרים!...וזה מתסכל...ולכן,ההתמכרות,או החוסר איזון בשימוש במחשב או בטלויזיה-היא באה על חשבון כישורים של האדם כייצור חברתי...לכן,החברה שלנו הפכה לכל כך חומרנית,כל כך טכנית,וכל כך מנוכרת...כי אנחנו לוקחים את הטכנולוגיה,את השימוש בה,ומעתיקים את המציאות הוירטואלית אל תוך חיינו האמיתיים...וזה שני עולמות נפרדים לגמריי...אחד הוא העולם של המכונות,והשני הוא העולם של בני האדם...ועוד לא דיברתי על כל המאפיינים האלו שהולכים לאיבוד-הרגש,המחשבה,העשייה הפעילה ועוד-דברים שנראה שהולכים לאיבוד בעולמנו... בעניין זה-יש את הספר של ניל פוסטמן-אובדן הילדות.אז אמנם הוא מדבר על ההשפעות הטכנולוגיות על ילדים...אבל לדעתי, בעצם זה על כולנו,כבני אדם,שהופכים לרובוטים,לעבדים של הטכנולוגיה הכביכול מודרנית...טוב,ואפשר לפתח את זה עוד ועוד...נושא מאוד חשוב בעיניי...של מיהו האדם,מהו אופיו,הטבעי...ומה ההשפעות של הזמן המודרני על אותו טבע אנושי...ועוד הרבה דברים.
 
דפוס פנימי

כל פעם שאני רבה עם בעלי אני מרגישה צורך להתגונן. עד לא מזמן זה היה בלא מודע. ברגע שהתחלתי להיות מודעת לעניין שאני פשוט מגיבה מתוך התגוננות ובעצם כך דבריי לא נשמעים כפי שהייתי רוצה , התחלתי לקחת פסק זמן בין ההרגשה שלי והצורך להגיב מיד לבין התגובה בפועל. כך, אני מצליחה לאמר את הדברים בצורה מושכלת יותר ופחות הגנתית . . אני שמה לב שלפעמים זה חוזר לי גם עם בעלי וגם עם אנשים אחרים ואז שוב אני מצטערת על כך שלא עמדתי בדרך שלי
 
למעלה