הדבר הכי גרוע בפתיל הזה הוא היוהרה שלכן
הדרך הנכונה היחידה היא הדרך שלך. עם זאת, יש תפיסה כזו... ואולי אז המורה נחשבת משקיענית...
כל מה שאני עושה עם תלמידי בא מהלב. אני עושה את מה שמתאים לי, ולי מתאים לשים סוכריות על השולחן. אני לפעמים גם מסתובב עם סוכריות בכיס וכשהם עושים עבודה עצמאית מול המחשב אני מחלק. אני גם מביא פעם-פעמיים בסמסטר משהו מתוק גדול יותר. בחיי, 40 שקלים ל-40 קרמבו עוד לא הרגו אותי. באותה המידה, התלמידים עושים עבורי דברים קטנים של התחשבות שהם ממש לא מחויבים להם. אני נהנה לראות אותם שמחים. ממש נהנה- זה הכיף שלי. אני עושה את המחוות האלה גם לילדים אבל גם לעצמי, כי זה עושה לי טוב.
בבית הספר ידוע שהקשר שלי איתם קרוב יותר מהקשר של שאר המחנכים עם כיתות החינוך שלהם. לכן זו גם כיתה שמוצגת לכל מבקר שמגיע (וקיבלנו כמעט מכל רמות משרד החינוך, משרד ראש העיר, או תורמים שמגיעים מחו"ל ובאים במיוחד אליה). זו באמת לא כיתת מופת חזקה, אבל זו כיתה אוהבת, ואהבה זה דבר הדדי, וזו גם ההנאה והתמורה שלי. הקשר והעבודה בכיתה גם הביאו לכך שהוצע לי לצאת בסוכות הבא במשלחת לארה"ב. זו לא תמורה אבל זה נחמד לראות שיש גם כאלה שמעריכים את סגנון העבודה שלי.
אז למה לבוא בגישה כל כך יהירה שהדרך היחידה היא הדרך שלך? יש לי דרך אחרת שמתאימה לי.