קודם כל - לגבי היפה-רזה-בלהבלה..
לכל סיר יש מכסה, ולכל אחד יש הגדרה שונה למה יפה לו וסקסי לו, ורזה זה לגמרי עניין של טעם. נכון שמוזר לשמוע את זה מפי מישהו בן 22? אבל מתוך עניין וסקרנות, עיינתי בפורום, והזדעזעתי מחלק מהדברים שכתובים כאן. ממש הזדעזעתי. בעיקר מהחלק שאומר (סליחה, בהכללה) ש"אני לא צריכה מישהו שיבלבל לי במוח לגבי מה נכון ומה לא נכון לדעתו", ו"לא רוצה להתפשר על מה שאני רואה לנכון". אני ממש נרתע מדברים כאלה, כי לדעתי זוגיות והורות צריכות לבוא מתוך פשרה, וכל אחת מהדעות צריכה להחשב. אני לא הייתי מוכן לא לחיות ולא לגדל ילד, כשמתעלמים או מנסים להתעלם ממני בתהליך. גדלתי כבן לאם חד הורית (מבחירה או לא אני עדיין לא יודע), ותמיד היתה חסרה לי דמות גברית בחיי. חסרים לי עדיין כל כך הרבה מנגנוני הגנה, ובטחון עצמי , שרק אב יכול לתת לבן, ואני לא רוצה שהילד שלי יחווה את אותו הדבר. אני לא אומר שאמא שלי היא לא אמא טובה, להיפך, אני אוהב אותה בכל ליבי ונפשי, והיא תמיד הייתה שם ועדיין שם בשבילי כשאני צריך. היא עשתה עבודה נהדרת, בלשון המעטה, אבל את הצד הגברי של חיי נאלצתי לגלות לבד, בלי הדרכה, בלי תמיכה של אב (וזה שונה מתמיכה של אם), בלי הכוונה לטוב ולרע. כשאהיה מוכן להביא ילד לעולם הזה, אני אישית אעשה את הכל כדי שיהיה לו את כל מה שהיה חסר לי, ולא בהכרח במובן החומרי והכלכלי. אני קורא את הפורום, ואני נזכר בכל הרגעים שהייתי זקוק לאב, ולא היה לי... כמו כן, אני לא חושב שאב לבד צריך לגדל ילד, בדיוק מאותן סיבות, בניגוד להודעה הראשונה שלי. נורא כעסתי כשכתבתי אותה. תקראו לי אדם מיושן, תקראו לי שוביניסט, תקראו לי אנאכרוניזם מהלך, אבל לדעתי צריך תמיד שני כוחות שמאזנים ומשלימים אחד את השני. אחרת זה סתם כואב ויותר מסובך.