שלום לכולם

[נועה לביא]

פתאום אני מגלה

שהודעתי כאן, על חלוקת הפורום ל"נועה - בעד ונגד" (כאשר המנהלת משייכת את עצמה ל"נגד") נמחקה. כמה מעניין... מעניין שזה נמחק, אבל ההודעה של איה שקוראת לי להתגייס (

) בעינה עומדת...

 

[the new L]

בשביל לגלות את הנתונים הללו

לא צריך להגיע לגיל מסויים. בשביל לגלות את חוסר השוויון במשכורת בסך הכל צריך לקרוא נתונים סטטיסטיים. הפרשנות של למה זה קורה ואיך (אם בכלל צריך לשנות את זה) היא כמובן מה שמשנה פה. מכיוון שנשים רבות, מבוגרות הרבה מנועה, חושבות כמוה, אני באמת סבור שאין מקום להתייחס לגילה. אפשר פשוט להסכים שאינכן מסכימות על סוגיה זו.

 

[מאי261]

מסכימה, ומוסיפה

שהסגנון שלך הוא בדיוק מה שהתכוונו כשביקשו סגנון מכבד, לא מתנשא, לא פוגעני, ולא מזלזל.

 

[נועה לביא]

אבל מה עושים כשבאמת חשים זלזול?

 

[מאי261]

לדעתי? שומרים אותו לעצמך

כדי לא לפגוע באנשים שאת בכלל לא מכירה. הרי הזלזול שלך, כך אני מקווה, הוא כלפי הדיעה המסויימת שמובעת כאן ולא כלפי האדם המביע אותה. אפשר להגיד את זה. אפשר להתווכח באופן ענייני עם כל טענה שמועלית כאן. אבל אין סיבה לרדת לפסים אישיים. זה לא תורם לשום דבר, זה מעכיר את האווירה, וזה מנטרל מראש כל סיכוי שדעתך תישמע או תשפיע. למשל - כל העניין הצבאי שהובא כאן הוא ממש לא מן העניין לדעתי. לא יודעת אם אני מזלזלת בזה, אבל אני בהחלט נחרדת מזה. אבל מכאן ועד להתחיל לעלוב בגולשת אישית, לצחוק עליה, וכו' - יש בעיני דרך ארוכה.

 

[נועה לביא]

האמת, זלזול היא לא המילה המתאימה

קריאת ההודעה הראשונה של איה בשרשור הזה, וגם של פותח השרשור (שנעלם לפתע

) העלו בי תחושת רחמים, ושימי לב שכשאמרתי להם שהם צריכים לבדוק את עצמם אכן התכוונתי ל-לבדוק, לא התיימרתי לנתח ולקבוע ממצאים. אבל עדיין, מה לעשות, ניסוחים בסגנון "נשים לא אוהבות"/"גברים לא אוהבים" מעוררים בי אנטי אוטומטי, אילו כלפי הגישה הפמיניסטית-טיפולית לפיה כל דבר שקורה בחייה של אישה צריך לקשר איכשהו לדיכוי מגדרי - זלזול תהיה מילה מאוד עדינה ולא מדוייקת לתאר את התחושה שלי. אף על פי כן ולמרות כל זאת, אני מאמינה שלא ירדתי לפסים אישיים (לפחות לא כל עוד קראו לאחרים להתעלם ממני ולי להתגייס

).

 

[רולו תומאסי]

פותח השרשור נעלם

כי מטרתו הייתה לפתח דיון, ולא קרב. ד"א אני מודה לך על הרחמים

 

[the new L]

אני אינני מבין

למה שתרצי לצאת עם גבר שאינו רואה בהשכלה הרחבה שלך דבר חיובי. אולי יש גברים שנרתעים מנשים משכילות. זה אומר על הגברים האלה דברים מאוד רעים, ואני במקומך הייתי מתרחק מהם.

 

[MissScotland2004]

אני לא מסכימה

ומבלי להפחית מערך הדוקטורט, אני חושבת שאפשר גם אחרת. יש לי, ותמיד היו לי, חיי חברה בריאים ביותר. ואני מודה ומתוודה שמה שהיה מאד מוסיף לי עכשיו לחיים זה בנזוג. אני בהחלט לא חושבת שדוקטורט הוא סוג של לייפסטייל שבא על חשבון זוגיות. ממש, אבל ממש לא.

 

[ghatto]

נו באמת

האקדמיה זה לא סוג של התנזרות. יש חיים מחוץ למחקר (על אף ההרגשה שלפעמים זה הפוך) ויש עוד דברים בחיים כמו תחביבים. אין שום סיבה שהמחקר יהיה הרבה יותר מעבודה במשרה מלאה.

 

[tulkin]

סליחה על הבוטות, אבל על סמך מה השטויות האלה?

ראשית, אני מצליח להיות דוקטורנט. להשקיע המון שעות בעבודה, ועדיין לנהל זוגיות מוצלחת ואפילו, שומו שמיים, להיות אבא. האמת שילדים מסדרים לך את הראש היטב - פתאום מאד מאד ברור מה סדר העדיפויות. אין לי מושג קלוש על מה את מבססת את הערכתך שאי אפשר לנהל זוגיות במקביל ללימודים. אולי אפילו נהפוך הוא - אחרי שעבדתי בהייטק אי אלו שנים אני יודע שבלימודים דווקא הרבה יותר קל לנהל זוגיות מאשר בעבודה במשרה מלאה - שכן אתה קובע לעצמך את סדרי העדיפויות, הקדימויות והמחוייבויות ונותן דין וחשבון רק לעצמך (ולבן/בת הזוג ושם כסף בצד בשביל הפסיכולוג של הילדים

).

 

[NorthernStar]

מה לעשות, והלימודים דורשים הרבה מאוד

זמן והקרבה? מה לעשות, ואתה נדרש לקרוא 200 ספרים תוך שלושה חודשים, איך אתה מציע לעשות את זה אם אתה אמור להקדיש גם זמן לאדם אחד נוסף מבלי שהיא תרגיש "זנוחה"? מה לגבי נסיעה לכמה חודשים לארכיונים בכל מיני מקומות בעולם? מה תעשה, תכריח אותה לשמוט הכול ולבוא אתך, גם אם זה משעמם אותה? מה לגבי מציאת אוניברסיטה (בין אם לדוקטורט או להתחלת הקריירה) - ואם הבחירה לא מוצאת חן בעיניה? זה לא מכשול? אני מבססת את ההערכה שלי שקשה (לא אמרתי "אי אפשר") עד קשה מאוד לנהל זוגיות ארוכת טווח אם מלוא תשומת הלב שלי מופנית ללימודים ולמציאת tenure track position. ומנסיוני, בנות זוג פוטנציאליות שהגיעו מחוץ לאקדמיה פשוט לא יכלו להבין איך אני בוחרת לבלות ערב עם ספר עב כרס במקום אתן (לעומת זאת, דוקטורנטית אחרת הבינה). אני לא "מתנזרת", אבל מצד שני, אני גם לא חיית מסיבות, ויש לי סדר עדיפויות ברור מאוד. הלימודים באים קודם, אחר כך חיי החברה. בסך הכול, תמיד אפשר לדחות איזה דייט למועד מוצלח יותר. חמישה דדליינים ובדיקת בחינות של סטודנטיות - לא כל כך.

 

[משוש30]

אתה עובד עלי? ../images/Emo6.gif יש לי שני ילדים

ולהרבה מאד דוקטורנטים יש ילדים. זה קשה וזה לא פשוט לשלב אבל הלו, מפה ועד זוגיות? אין בעיה בכלל. זוגיות זה החלק הקל.

 

[NorthernStar]

"בוחרת", "מבססת" - אני אישה!

וזוגיות דורשת הרבה מאוד מתן תשומת לב, רצון להקשיב לבת הזוג ולבלות איתה ערב, אפילו סתם בישיבה מול הטלויזיה אוחזות ידיים - וזה אחרי יום שלם של קריאה מסיבית, ישיבה בסמינרים ובדיקת עבודות. לפעמים פשוט אין חשק או כוח. קורה. לפעמים גם יש דדליין בעוד יומיים ומה לעשות, אני מעדיפה לא לפספס אותו. ואני חושבת גם הצד השני - כמה מבאס לשבת בחברת מישהי שלא ממש שם, שהראש שלה נמצא בעבודה שהיא אמורה להגיש בעוד יומיים, שהיא עייפה מדי בשביל לנהל שיחת עומק והייתה רוצה ללכת כבר לישון. זה גם לא הוגן. חשוב מאוד לומר לכל מי שחושבת שלימודים לתארים מתקדמים זה חופש לבוא וללכת ולחגוג - זה פשוט לא כך. כל מרצה רוצה לחשוב שהקורס שלה הוא לב הschedule שלך, ולכן גם כמויות הקריאה בהתאם. ולי אישית יש לפחות שלושה כאלה בסמסטר (ובקודם - גם ארבעה). גיליתי עם הזמן שמישהי שמנהלת חיים מחוץ לאקדמיה (כלומר - עובדת במשרה מלאה) מצפה שאחרות ינהלו שגרה דומה של 9 עד 5. זה לא המצב אצלנו. העבודה לא מסתיימת ב5 אחה"צ. לפעמים היא רק מתחילה. אין לי פיתרון אינסטנט, אבל מה שבטוח - קל זה בטח לא.

 

[אבן ניר ומספרים]

כנראה שאת בשלב הקורסים שהוא קשה במיוחד אצלכם

אבל זה ממש לא חייב להיות ככה בטווח הארוך, וגם אני חושבת שאת מבלבלת בין זוגיות בתחילת דרכה לבין זוגיות יותר ממושכת ומבוססת, שבהחלט נותנים ספייס אחד לשני ולא יקרה כלום אם בערב אחד תלמדי ולא תשבי מול עם הטלויזיה. זה נכון לגבי השעות המוזרות, אבל בשלבים מאוחרים יותר זה גם עניין של בחירה - אפשר ללכת "למשרד" (אפילו אם זה כוך בספריה) ולעבוד 9 עד 5. אני חושבת שכשתגיעי לשלב הכתיבה, תגלי שבהחלט יש זמן לזוגיות. יש אתגרים מחוסר הודאות שמלווה אקדמאית בתחילת דרכה, אבל בהחלט רוב מי שלומד איתי בזוגיות וחלק גם עם ילדים.

 

[NorthernStar]

אני דווקא לא חושבת שאני "מבלבלת"

זוגיות בכל שלב צריכה הרבה מאמץ ועבודה משותפת. ההכרה בצורך ההדדי בספייס באה כתוצאה ממאמץ כזה, אבל מניסיון, לא כדאי להגיע למצב שבו כבר נמצאים ב"אוטו-פיילוט" ומתנתקים מהאדם השני. אני יודעת שאני אוהבת כשבת הזוג שלי מעניקה לי תשומת לב, כשהיא חוזרת הביתה עם איזה DVD שרציתי לראות וקופסת גלידה, ואני מאידך, יודעת שהיא הייתה רוצה שאני אקדיש לה ערב בלי הסחות דעת. וזה נכון גם אחרי חודש וגם אחרי שנה וחצי. אני אישית מרגישה ממש רע אם בטווח של שלושה שבועות לא מצאתי את הזמן להקדיש לה זמן, גם אם היא לא אמרה כלום כי התרגלה לschedule שלי. אני מוצאת שהשגרה שלי שונה מאוד ממה שהייתה בתקופת התואר הראשון, שבה היה זמן לקריאת רשות פלוס חיי חברה סוערים. עם שגרה כל כך תובענית, כל אספקט אחר ישלם את המחיר - גם מספר שעות השינה וגם מערכות יחסים. לא יוצא לי למשל לראות את המשפחה שלי, אז הם באו לכאן לראות אותי. אני גם לא מאוד אופטימית לקראת שלב הכתיבה, כי במקרה הספציפי שלי, אני אצטרך לנסוע לכמה וכמה מדינות וארכיונים אולי גם לתקופה ממושכת, וכמובן לא אציב דרישות בפניה שתבוא אתי. בקיצור, הצבעתי כאן על כמה מהקשיים שלפעמים לא חושבים עליהם מראש, אבל הם בעלי חשיבות, במיוחד לאור העובדה שפותח השרשור הצביע על העדיפות הגבוהה שהוא נותן למציאת בת זוג.

 

[tulkin]

אני לא יודע איך את מתייחסת ללימודים שלך

אבל אני מתייחס אליהם כמו אל עבודה. בתקופות לא לחוצות זה 40-45 שעות נטו עבודה בשבוע. בתקופות לחוצות 55-60. אבל זהו צריך לשמור על גבולות וכמו שלא בריא לעבוד יותר מדי גם לא בריא להשקיע בלימודים יותר מדי. וכמו שאפשר לפתח ולנהל זוגיות כשעובדים במשרה מלאה כך גם אפשר בלימודים - אולי אפילו יותר קל. יש דדליינים בלימודים, אבל יש גם דדליינים בעבודה.כמו שאפשר להסתדר עם אלה, אפשר להסתדר גם עם האחרים.

 

[NorthernStar]

apples and oranges

כשעבדתי, שגרת היום הייתה ברורה מאוד: 9 עד 5, וכשיוצאים מהמשרד משאירים את העבודה מאחור והערב לפניי. שגרת היום של לימודים היא אחרת. אי אפשר להתנתק מהם כשמגיעים הביתה, בטח לא כשחוזרים ויש ערימות של ספרים ומאמרים המצפים לי על השולחן בסלון, אימיילים מהמנחה ושאר ירקות בinbox ואולי עוד עבודה לעוד יומיים. ואתה ודאי יודע איך זה כשכותבים. אין לך כמות מסוימת וצפויה של חומרי קריאה שמהם תפיק איזה פייפר, כי הליך הכתיבה משולב בקריאה והוא תהליך של גילוי. אתה מוצא עוד מאמר שיכול להוסיף לך פה, עוד ספר שם, אתה חושב מחדש על שאלת המחקר, אתה reconstruct את הארגומנט אם צריך וכו'. לא יודעת מה אתך, אבל אני בהחלט חושבת על נושא הכתיבה שלי גם כשאני לא כותבת בפועל. כבר קרה לי שאחרי שנעצמו העיניים ושניה לפני ההרדמות פתאום צץ לי רעיון חדש, ורצתי למחשב כדי לתעד. יצירה היא לא משהו שאפשר לתחום בזמן, והיא תמיד חלק ממך, או אמורה להיות.

 

[tulkin]

לא יודע איזה עבודה היתה לך

אבל העבודה שלי היתה לא פחות לחוצה מהלימודים. להיפך - בעבודה שהיתה לי הייתי מקבל הרבה יותר אימיילים ב-12 בלילה שדורשים תגובה שאינה סובלת דיחוי, מאשר עכשיו. תתפלאי, אבל גם תכנות וניהול צוות הן משימות שדורשות יצירתיות, שקשה לתחום אותן בזמן ושאי אפשר להשאיר אותן מאחור כשיוצאים מהמשרד. במיוחד לא אם חלק מאנשי הצוות שלך פרוסים על פני הגלובוס (ישראל אנגליה, שני הצדדים של ארה"ב ואוסטרליה)... ועדיין, אפשר לנהל זוגיות. כי הכל שאלה של סדרי עדיפויות וקדימויות. אז נכון - עכשיו יש לי הרבה יותר חומר קריאה מפעם ואני חושב שנטו עבודה אני עובד יותר עכשיו מאשר בהייטק. אבל בהייטק אנשים אחרים היו תלויים בי, אפילו לא מעט. אם פישלתי, או פספסתי, או איחרתי - הרבה אנשים סבלו מזה. עכשיו? אני אדון לעצמי. אם אני לא קורא, אני לא מגיע מוכן פרפקט לשיעור. זה מביך, אבל מסתדרים עם זה וזה לא פוגע באף אחד. אז מצד אחד יש יותר עבודה נטו, מצד שני יש פחות לחץ ופחות תלות באנשים אחרים והרבה יותר גמישות בכל מקרה, כפי שרבים אחרים נתנו את עצמם כדוגמא, אפשר לנהל זוגיות כך או כך, וגם לגדל ילדים תוך כדי שזה בכלל תענוג. הכל עניין של בחירה

 

[Kalla]

אם בעלי מצליח לשלב עבודה במשרה מלאה +

בהייטק עם לימודים לתואר שני בטכניון (אמנם בקצב איטי) ועם להיות בעל ואבא נהדר ל-4 ילדים, הכל אפשרי. גם אני אגב לא רק לומדת אלא גם עובדת, וכך היה כל השנים. ואפילו נשאר לנו זמן לתחביבים (לא מספיק אולי, אך יחסית יותר ממה שאפשר היה לצפות).