שלום לכולם
אני קוראת את ההודעות בפורום הזה די מההתחלה, והוא מעניין וחשוב לדעתי. רק עכשיו יצא לי לשבת עם עברית במחשב ועם זמן לכתוב. יש לי גם את דעותי אבל חשבתי קודם לספר קצת, שתדעו במי מדובר. אני נשואה לבחור אמריקאי, לא יהודי. אנחנו מכירים כבר כמה שנים, ובהתחלה כמו רבים, היה לנו קשר בשלט רחוק. היום אני יכולה לומר שזה היה דווקא לטובה, לשמור על קשר למרות המרחק, להתקרב ולהכיר זה את זה לאט לאט. המרחק מחייב אמון ומחוייבות והרבה סבלנות. עכשיו אנחנו כבר חיים ביחד ונשואים קצת יותר מחצי שנה. הקושי שלי נובע בעיקר מלחיות במקום אחר. ניו-יורק זה לא כמו בארץ, (הזדהיתי עם כל מילה בסיפור הספונג´ה) וגם בחגים מרגישים את ההבדל. זה כמובן מוסיף מתח אישי, שעלול לעבור ליחסים בין בני הזוג. אבל אם הקשר טוב וחזק אז אפשר להתגבר. בורכתי בגבר טוב ותומך וזכיתי להרבה הבנה לזהות היהודית והישראלית שלי. אני מקווה רק שגם הוא מרגיש ממני הבנה לזהות האמריקאית שלו. עד כה בקשר שלנו מצאתי שהשוני התרבותי, לאומי, דתי וכו´ לא בהכרח מאיים על הזוגיות. פה באמריקה זה כמובן די שכיח, למרות שהיחס לזוג מעורב תלוי במשפחה ובחברה הקרובה ולא הייתי ממהרת להכליל. המשפחות שלנו קיבלו אותנו באהבה. המשפחה שלי היא משפחה ישראלית רגילה עם זיקה למסורת אבל בלי שום כפייה או פנטיות לאף כיוון. הם היו קצת בהלם. אבל אמא שלי אמרה מה שכל ילד רוצה לשמוע: את הבת שלי, ואני רוצה שתהיי מאושרת. אם טוב לך גם לי יהיה טוב. אבא שלי היה קצת יותר עצוב. הוא היה מעדיף מישהו יהודי ומקומי. אבל יותר מפריע לו שאני גרה רחוק מאשר שאני נשואה ללא יהודי. אבל גם הוא הכי רוצה לראות את הבנות שלו מאושרות. אז ככה שבאמת יש לי סיפור מוצלח. אני חושבת שהכל תלוי באהבה ובמחוייבות של שני בני הזוג (כמו בכל קשר בסופו של דבר). לגבי תגובת המשפחה, פה אני חושבת שיש לי מזל גדול ביותר, ואני לעולם לא אפסיק להודות על המשפחה שלי. אני יודעת שזה לא קל להיות בחיכוך עם הורים וחברים. אני תמיד חושבת שאם נבין אותם ונתייחס אליהם ואל החששות שלהם, הם יקשיבו גם לנו בסוף. מה שכן, לדעתי, זוגות מעורבים בכל עירוב שהוא, מהווים מעין גשר של הבנה ואהבה. זה מחייב אותנו לא רק לסבלנות אלא לסובלנות. ואנחנו כישראלים וכיהודים לא תמיד יש לנו סובלנות אמיתית למישהו ממקום אחר, ובכלל, לרוב בני האדם אין הרבה סובלנות לשונים מהם. זה נראה לי אחד הדברים המעניינים בקשר כזה, גם בלי מודעות כזו, בסופו של דבר, בני הזוג מפתחים הבנה גם לתרבות ממנה בא כל אחד מהם וצריכים להתנהג כך בפועל, לא רק בתיאוריה. אבל הכי חשוב, זה למצוא את האדם המתאים/ה, הוא/היא לא חייבים להיות מרחוק, יכול להיות שהם קרובים. אני לא חושבת שאם הוא כן היה יהודי הוא היה אוהב יותר או אני הייתי אוהבת יותר. אבל אין לי ספק שהוא האדם הנכון, וכל רגע שעובר מחזק את הידיעה הזו. זהו בינתיים, סליחה שזה ארוך. זה נושא שקרוב לליבי, כמובן. להתראות, טל
אני קוראת את ההודעות בפורום הזה די מההתחלה, והוא מעניין וחשוב לדעתי. רק עכשיו יצא לי לשבת עם עברית במחשב ועם זמן לכתוב. יש לי גם את דעותי אבל חשבתי קודם לספר קצת, שתדעו במי מדובר. אני נשואה לבחור אמריקאי, לא יהודי. אנחנו מכירים כבר כמה שנים, ובהתחלה כמו רבים, היה לנו קשר בשלט רחוק. היום אני יכולה לומר שזה היה דווקא לטובה, לשמור על קשר למרות המרחק, להתקרב ולהכיר זה את זה לאט לאט. המרחק מחייב אמון ומחוייבות והרבה סבלנות. עכשיו אנחנו כבר חיים ביחד ונשואים קצת יותר מחצי שנה. הקושי שלי נובע בעיקר מלחיות במקום אחר. ניו-יורק זה לא כמו בארץ, (הזדהיתי עם כל מילה בסיפור הספונג´ה) וגם בחגים מרגישים את ההבדל. זה כמובן מוסיף מתח אישי, שעלול לעבור ליחסים בין בני הזוג. אבל אם הקשר טוב וחזק אז אפשר להתגבר. בורכתי בגבר טוב ותומך וזכיתי להרבה הבנה לזהות היהודית והישראלית שלי. אני מקווה רק שגם הוא מרגיש ממני הבנה לזהות האמריקאית שלו. עד כה בקשר שלנו מצאתי שהשוני התרבותי, לאומי, דתי וכו´ לא בהכרח מאיים על הזוגיות. פה באמריקה זה כמובן די שכיח, למרות שהיחס לזוג מעורב תלוי במשפחה ובחברה הקרובה ולא הייתי ממהרת להכליל. המשפחות שלנו קיבלו אותנו באהבה. המשפחה שלי היא משפחה ישראלית רגילה עם זיקה למסורת אבל בלי שום כפייה או פנטיות לאף כיוון. הם היו קצת בהלם. אבל אמא שלי אמרה מה שכל ילד רוצה לשמוע: את הבת שלי, ואני רוצה שתהיי מאושרת. אם טוב לך גם לי יהיה טוב. אבא שלי היה קצת יותר עצוב. הוא היה מעדיף מישהו יהודי ומקומי. אבל יותר מפריע לו שאני גרה רחוק מאשר שאני נשואה ללא יהודי. אבל גם הוא הכי רוצה לראות את הבנות שלו מאושרות. אז ככה שבאמת יש לי סיפור מוצלח. אני חושבת שהכל תלוי באהבה ובמחוייבות של שני בני הזוג (כמו בכל קשר בסופו של דבר). לגבי תגובת המשפחה, פה אני חושבת שיש לי מזל גדול ביותר, ואני לעולם לא אפסיק להודות על המשפחה שלי. אני יודעת שזה לא קל להיות בחיכוך עם הורים וחברים. אני תמיד חושבת שאם נבין אותם ונתייחס אליהם ואל החששות שלהם, הם יקשיבו גם לנו בסוף. מה שכן, לדעתי, זוגות מעורבים בכל עירוב שהוא, מהווים מעין גשר של הבנה ואהבה. זה מחייב אותנו לא רק לסבלנות אלא לסובלנות. ואנחנו כישראלים וכיהודים לא תמיד יש לנו סובלנות אמיתית למישהו ממקום אחר, ובכלל, לרוב בני האדם אין הרבה סובלנות לשונים מהם. זה נראה לי אחד הדברים המעניינים בקשר כזה, גם בלי מודעות כזו, בסופו של דבר, בני הזוג מפתחים הבנה גם לתרבות ממנה בא כל אחד מהם וצריכים להתנהג כך בפועל, לא רק בתיאוריה. אבל הכי חשוב, זה למצוא את האדם המתאים/ה, הוא/היא לא חייבים להיות מרחוק, יכול להיות שהם קרובים. אני לא חושבת שאם הוא כן היה יהודי הוא היה אוהב יותר או אני הייתי אוהבת יותר. אבל אין לי ספק שהוא האדם הנכון, וכל רגע שעובר מחזק את הידיעה הזו. זהו בינתיים, סליחה שזה ארוך. זה נושא שקרוב לליבי, כמובן. להתראות, טל
