שלום לכולן, אני מניחה שרובכן מכירות

מל100

New member
שלום לכולן, אני מניחה שרובכן מכירות

אותי מהפורום השכן. החלטתי לנסות להצטרף,ולשתף. יש לי בן מקסים בבית בן 3 ו-9 חודשים, הריון קודם הסתיים בשבוע 17 עקב מום בעובר, ואחרי הגרידה +חודש המתנה+ חודש ניסיון ניקלטתי שוב והיום אני בשבוע 23. עם בן נוסף בבטן (למעשה הבן השלישי). כמובן שבהתחלה חשבתי שאשתגע עד שכל יום יעבור, ותמיד ציפיתי לרע מכל, אבל תודה לאל השקיפות עברה בסדר, אח"כ הסקירה הראשונה תקינה, אח"כ מי שפיר תקינים, ולפני מס' ימים עשינו את הסקירה המוקדמת ולא נמצא שום דבר שאינו בסדר (כי הרופא שלי מתנגד להגדרה שהכל בסדר, את זה לטענתו רק אלוהים יכול להבטיח...כמה אופטימי מצידו, נכון?) אז למה לעזאזל אני כל הזמן בדיכאון??? יש לי כמה השערות שאחלוק עימכן: 1. כבר נמאס לי להיות בהריון, למעשה כבר שנה וחצי אני בעיניין של ההריון, קודם בתיכנון ומעקב ביוץ וכל הלחץ שמסביב... אח"כ "לסחוב" עד חודש רביעי עם כל הלחץ הזה שמבדיקה לבדיקה, אח"כ לאבד את ההריון וכל הסרט הזה מהתחלה ועכשיו שוב לסחוב את ההריון ולעבור שוב את כל הבדיקות, די נמאס לי ואין לי מושג איך אאגור כוחות לעוד 4!!! חודשים, זה המון זמן ואין לי כבר כוח פיזי וסבלנות. 2. עובדה שניה שמעיבה עלי, ותיסלחו לי אם זה יישמע מגעיל מצידי, זו העובדה שיש לי שוב בן. כל כך רציתי בת וקיויתי שאולי הפעם אלוהים כפיצוי על עוגמת הנפש יתן לי בת ויגשים את חלומי. אין לי מילים לתאר עד כמה ייחלתי כל חיי לבת, וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה. אז תודה לאל הפעם ההריון תקין בינתיים, אך אני טרם הסתגלתי לעובדה שזה בן. כולם אומרים שזה יעבור לי, ושאני צריכה לשמוח בחלקי, ואני באמת רוצה לשמוח, אבל לא מצליחה. זה כל הזמן מעיב על האושר שלי. אני כבר לא יודעת אם אני בדיכאון מזה או שאני "מלבישה" סיפור על למה אני בדיכאון. אבל זה שאין לי שמחה, וזה שאני רוב הזמן עצובה זו עובדה. סליחה על האורך... ותודה למי שקראה.
 

happy

New member
מל יקרה ../images/Emo24.gif

אני כל כך מבינה את מה שאת רושמת. ההריון הזה הוא ארוך מאוד. הרבה יותר מ 9 חודשים. העצב שלך הוא כל כך מוכר ומובן. אין לדעתי מה לעשות התמימות והאושר המוחלט מההריון נשארה אצלי בגרדות שעברתי (השאתי אותם בחדר ניתוח כנראה). אבל לאט לאט האושר מתחיל למלא אותי אך לא התמימות. אני בטוחה שאם הזמן תרגישי יותר טוב ומאושרת ואם לא אז בטוח אחרי הלידה. למרות שאני כל פעם אחרי בדיקה תקינה מאושרת עד העננים אני רואה את בעלי כל כך מאופק. לדעתי זה מנגנון של הגוף לא לתת לנו לשמוח עד הסוף. כתבתי פעם בפורום הריון שאני כל כך מקנא בבנות שיש להן את כל התמימות וחוסר החששות מהבדיקות מההריון. עברנו טראומה כנראה שהיא יותר קשה ממה שאנחנו חושבות. אל תקשי אם עצמך ותחפשי סיבות לעצבות מתחת לשולחן. זה הכי טיבעי בעולם. מאחלת לך המשך הריון הכי תקין שאפשר. נשיקות
 
למעלה